אלה רונן בועטת בסדר הישן עם שירים על גבר שמטריד מינית ועל אישה שרוצחת את בעלה
אלה רונן, יוצרת ומוזיקאית: "אני מרגישה חמלה כלפי נשים שלא מרגישות בנוח להצהיר שהן פמיניסטיות, ורוצה לייצר מצב שבו כולן מרגישות שיש להן מרחב בטוח להיות פמיניסטיות"

אם במקרה פתחתן את הרדיו על 88FM לאחרונה, יש סיכוי סביר שבדיוק נפלתן על השיר "Army Song" של אלה רונן, שחרך את הפלייליסט בחודשים האחרונים, ובצדק; מדובר באחד השירים הכי טובים שיצאו כאן השנה. רונן, יוצרת ומוזיקאית, הוציאה לאחרונה את ה-EP הקצרצר והיפהפה שלה "טוסקה". בששת השירים שבאלבום, היא שרה על הריסות תל אביב בשיר פוסט-אפוקליפטי, על הטרדות מיניות ודיכוי פטריארכלי, טראומת הדור השני והשלישי לשואה, וגם על הסבתא הפרטית שלה; הטקסטים המינימליסטיים שלה מדויקים ונוקבים, הלחנים דווקא מקלילים ומכניסים גוון הומוריסטי, והקול הצלול והיפה שלה עוטף את הכל באריזה שפורטת על נימי הרגש. את אלבומה הראשון, "Mirror Maze", כולו באנגלית, היא הוציאה בשווייץ, שם גרה ויצרה מספר שנים. בשירים שלה היא מתכתבת עם יהודה עמיחי ויוני רכטר, ואף הקליטה ביצוע א-קפלה ל"שני שושנים", שמעיד על יכולות ווקליות ושליטה מרשימה בקול, ובעיקר – אפשר למצוא ביצירה שלה טביעת אצבע ואמירה אישית, חברתית ומוזיקלית ייחודית. עם כל אלו ועוד, מסתמן שאלה רונן היא אחת היוצרות המעניינות שפועלות כאן. בראיון ל"פוליטיקלי קוראת" היא מספרת על העשייה המוזיקלית ועל ההשתתפות ב"דה וויס" השווייצרי, מסבירה מה הבעיה שלה עם השירים של מאיר אריאל, ולמה הנשים במוזיקה צריכות להיות ערבות זו לזו.

לטובת מי שעדיין לא מכירה אותך – ספרי לנו קצת על עצמך: איך בכלל התחלת לעסוק במוזיקה?

מאז שאני זוכרת את עצמי אני שרה. התחלתי עם מוזיקה קלאסית, שרתי במקהלה, למדתי במשמעת "קלאסית" כזאת, של חזרות וקונצרטים ותחרויות. תמיד במקביל גם כתבתי שירים וסיפורים. רק בשלב יחסית מאוחר בחיים, אחרי הצבא, הבנתי שאני יכולה לשלב בין הדברים ויכולה גם לכתוב טקסטים ומוזיקה – לספר סיפור במוזיקה שאני שרה. שני העולמות האלו התחברו להיות "זמרת-יוצרת".

התחלת את הקריירה המוזיקלית שלך והתפרסמת לראשונה דווקא בשווייץ.

למדתי בבית ספר "רימון", והתחלתי ליצור ולהופיע בארץ, אבל אכן עברתי לשווייץ כשדברים רק התחילו לקרות בארץ. שם בעצם התחלתי שוב מאפס. היו לי כמה שירים והרגשתי די מוכנה להוציא אלבום. קיבלתי הצעה להשתתף בתוכנית ריאליטי, "דה וויס" בשווייץ, וזאת נראתה לי כמו דרך נכונה להגיע להרבה קהל, לקראת הוצאת האלבום. לאחר מכן הוחתמתי בלייבל אינדי שווייצרי והוצאתי את האלבום הראשון שלי, "Mirror Maze", שהוקלט בשווייץ, ברלין ותל אביב. בתקופה הזאת גם הופעתי הרבה בפסטיבלים באירופה ובשווייץ. לבסוף הרגשתי שאני מתגעגעת מדי, ורציתי לחזור לארץ.

מה הביא אותך לשווייץ מלכתחילה?

אהבה. זוגיות. באותה תקופה כשהתחלתי להופיע בתל אביב וסיימתי ללמוד ברימון הכרתי בחור שווייצרי. ניהלנו יחסים בשלט רחוק הרבה זמן, כמעט שנה של הרבה סקייפ וטיסות, והיה ברור שמישהו מאיתנו צריך לעבור כדי לתת לזה הזדמנות אמיתית. לא חשבתי שייצא מזה משהו באמת – לקחתי את זה בתור הרפתקה. וזה עבד. התחברנו טוב, נשארנו ביחד ונשארתי בשווייץ כמה שנים. חזרנו לישראל, ביחד, לפני בערך 3 שנים.

איך היתה החוויה של לקחת חלק בתוכנית ריאליטי בשווייץ?

זאת היתה חוויה קצת סוראליסטית. הגעתי לזה די מפוכחת. לא ציפיתי שזה ישנה לי את החיים באופן קיצוני או שזה "יגלה אותי". באתי במטרה להשיג קהל, וזה עשה את זה. העניין המרכזי בתוכניות האלו הוא לא כל כך האמנות והמוזיקה. יש הרבה דגש על מניפולציות. אבל גם לא ציפיתי למשהו אחר, אז זה היה בסדר. זה היה מוזר כי לא הבנתי את השפה – התוכנית צולמה ושודרה בחלק הגרמני של שווייץ, ואני גרתי בחלק הצרפתי. אז כל השפה של התוכנית היתה גרמנית, ולא היה לי מושג מה הולך שם.

אז לא הבנת כשהשופטים דיברו עלייך?

נכון. היו מצלמים את השופטים מדברים אחרי הביצוע, ולא היה לי מושג מה הם אומרים. ובאותו זמן גם צילמו את התגובה שלי. התבוננתי טוב טוב בפנים שלהם כדי לנסות להבין האם אומרים משהו חיובי ואני אמורה להיראות שמחה, או להפך. עד היום אני לא לגמרי מבינה מה אמרו שם, כי מעולם לא קיבלתי תרגום מלא. אבל זה לא כזה משנה לי, זה היה נחמד בסך הכל. אני מניחה שאם זה היה בישראל והייתי מכירה ומעריכה את השופטים, על פועלם המוזיקלי – היה לזה יותר משקל עבורי.

ובחזרה לישראל – בשנה האחרונה השמיעו לא מעט את "Army Song" ברדיו. בזכותו שמעתי עלייך לראשונה.

זאת היתה הפתעה גדולה ומשמחת ומרגשת מאוד. זה אפילו לא הסינגל מהאלבום, אלא ביצוע מחודש שהקלטתי לו בזמן שהייתי ב"Synthesizer". יש משהו בלחזור לשיר שכתבת די מזמן, ממרחק השנים וההתפתחות האישית והמוזיקלית. זה קצת כמו לבקר חבר ילדות אחרי ששניכם כבר גדלתם והתרחקתם קצת, לחזור לשיר עם מרחק מסוים ולפגוש בו את עצמי של לפני כמה שנים. זה היה מרגש אפילו יותר כשהשיר הושמע ברדיו, הדהד בלבבות של עוד אנשים, וקיבלתי עליו תגובות יפות – בשביל זה אני עושה מוזיקה, בסופו של דבר.

מה זה "הסינתיסייזר"?

זאת תוכנית "האצה" למוזיקאים. כמו שיש אקסלרייטור לסטארט-אפים – תוכנית שלוקחת סטארט אפים שיש בהם איזושהי הבטחה, אבל הם עדיין בחיתוליהם ולא ממש יודעים איך לעבוד ולהתנהל כעסק, ושם מלמדים אותם איך להתנהל. הרעיון בסינתיסייזר, שיזם דני רוה, הוא די דומה – רק שכאן לוקחים מוזיקאים (12 מוזיקאים ומוזיקאיות בכל מחזור) – ומתאימים אותו לעולם של המוזיקה העצמאית. כיום מוזיקאיות ומוזיקאים צריכים להתנהל על כל הספקטרום של התחום: יחסי ציבור, רשתות חברתיות, בוקינג, ניהול עסקי, ועוד. התוכנית בעצם מאפשרת לנו ללמוד איך לעשות את זה, מהידע והניסיון של אנשים שכבר עושים ועשו את זה בפועל. כל מוזיקאי/ת מקבל/ת מנטור – אמן ותיק יותר באינדי – אני זכיתי לקבל את יהוא ירון. נפגשנו לאורך התוכנית, התחברנו, ולמדתי ממנו המון. התוכנית נמשכת 12 שבועות והיא מסובסדת, מה שמנגיש אותה למוזיקאים שלא יכולים לשלם אלפי שקלים על קורסים מקצועיים. זאת תוכנית נפלאה, מדויקת ויסודית, שלימדה אותי יותר טוב איך להתנהל כמוזיקאית.

עד עכשיו כתבת בעיקר באנגלית. איך ומדוע חזרת לכתוב בעברית?

תמיד כתבתי גם וגם. בתקופה שהייתי בשווייץ – גם אז שרתי בעברית לפעמים, אבל רוב התוכן המוזיקלי שלי היה באנגלית, כי חשוב לי שיבינו את התוכן ואת הסיפור שאני מספרת. אני עדיין כותבת באנגלית, יש לי אלבום בדרך שגם הוא יהיה באנגלית. שתי השפות נוכחות בחיים ובכתיבה שלי. בכל אחת יש צד מיוחד, ולא הייתי רוצה לבחור ביניהן.

אנגלית היא באמת שפה הרבה יותר עשירה שמאפשרת דברים שהעברית אולי לא. אבל דווקא אצל יוצרות ישראליות ששרות באנגלית, אני מרגישה – כמאזינה לפחות – שהיא יוצרת איזושהי הרחקה, שלא נוכחת בטקסטים בעברית.

אני חושבת שהעברית היא יותר חשופה – היא נובעת מהילדות שלנו, ומהמקום הפגיע והחשוף והאותנטי. בלי המסכות. האנגלית היא פחות מחייבת. כשאני כותבת בעברית – אני צריכה שלא להגזים עם חרדת הקודש שבה אני מתייחסת לטקסט, כי מבחינתי כל מילה חייבת להיות שירה. דווקא באנגלית אני מרשה לעצמי לומר דברים מסוימים שלא בהכרח הייתי נותנת לעצמי להגיד בעברית, כי אני פחות ביקורתית כלפי עצמי. אנגלית יכולה להיות יותר קרובה במובנים מסוימים, דווקא משום שהיא פחות מחייבת. את השיר "Shut up and hug me" לא הייתי יכולה לכתוב בעברית, כי הוא "פשוט" מדי.

את חושבת שהיית יכולה לכתוב את "Army Song" בעברית? זה שיר מאוד טעון – פוליטית ורגשית. את חושבת שהוא היה בכלל יכול להתקבל כאן אם הטקסט שלו היה בעברית?

אני לא יודעת. זאת שאלה טובה. אני חושבת שגם כאן מדובר במקרה שבו האנגלית נותנת את המרחק הדרוש כדי להתקרב ולגעת במשהו שהוא כואב וחשוף. קצת כמו האנימציה ב"וואלס עם באשיר", שיוצרת הרחקה שמאפשרת להתמודד יותר טוב עם הדברים הקשים שמוצגים בסרט. יכול להיות שזה כלי שהייתי צריכה ככותבת, ואולי זה גם מאפשר למאזינה בבית להתחבר לשיר, מבלי שיפתחו את הפצע עד הסוף, ממרחק יותר בטוח.

"Army Song" הוא אמנם השיר שגרם לי להכיר ואותך ולהקשיב לאלבום שלך אבל אני חושבת שהטקסטים שלך בעברית מצוינים, ואולי הם אפילו יותר טובים, דווקא בלי ההרחקה הזאת.

אני שמחה לשמוע. הטקסטים בעברית חשובים לי אפילו יותר.

את שרה על נושאים שלא הרבה שרות עליהן. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה שמעתי שיר על סבתא.

חשבתי על זה כשכתבתי את זה. יש את השיר של אביב גפן על סבתא שלו, "שיר עצוב", אבל באמת אין הרבה שירים. אולי זה קשור לגיל ולשלב בחיים, על מה מעניין אותי יותר לכתוב כרגע. להתרחק קצת מהמקום של האהבה והיחסים – כיסינו את זה כבר, אפשר לדבר גם על אהבות אחרות שפחות עסקנו בהן.

יכול להיות שזה גם קשור לדור שלנו? לדור של ההורים שלי לא היו סבתות.

זאת נקודה טובה. לא חשבתי על זה. זה גם משהו שאמא שלי, בתור בת הדור השני לשואה, עוסקת בו, גם בכתיבה שלה. זה דור שגדל בלי שפת אם – כי במשפחה לא דיברו את השפה של התפוצות, אלא התעקשו לדבר בעברית, ונוצר שם איזשהו חלל.

סבתא שלך מופיעה פעמיים באלבום. גם בשיר "סבתא" וגם ב"אל תבואי".

נכון. את הטקסט של "אל תבואי" אמא שלי, המשוררת דיתי רונן, היא זאת שכתבה.

היא בעצם כותבת מנקודת מבטה של אמא שלה – סבתא שלך – ומעבירה ביקורת על המסעות לפולין והחזרה שלנו לגיא ההריגה. היא אומרת לה "אל תבואי", הטראומה נמצאת אצלך בבית ובכל מקום, את לא צריכה לנסוע עד לשם בשביל זה.

נכון. זה בדיוק זה. אמא שלי כתבה את זה מנקודת המבט של סבתא שלי, שהיתה באופן כללי נגד המסעות לפולין. הטראומה קיימת אצלנו בגוף ובנפש ובגנים, ואין דרך לברוח מזה. דווקא לבוא ולחפש את זה במקום שזה כבר לא נמצא בו – עבורה, לפחות, זה הרגיש לא נכון.

הנשים במשפחה שלך, והפרספקטיבה הנשית בכלל, מאוד דומיננטיות בכתיבה שלך

איפשהו בין האלבום הראשון לשני, בהתפתחות האישית שלי כאישה וכאדם, גם כשהפכתי להיות אמא – זה גם היה עוד "wake up call" לגבי פמיניזם, והצורך לספר את הסיפור כאישה ולדבר על זה. להפסיק לנסות להתנחמד או להיות באיזה תפקיד שנראה לי שאני אמורה למלא בתור זמרת או בתור אישה.

השיר "הסדר הישן", שבו את מתארת דמות של אשמאי-זקן-מטרידן שמייצג בעצם את הסדר הישן ומתבאס כי אי אפשר יותר להטריד מינית – מאוד מתכתב עם עידן ה- "MeToo". הוא ממש יכול להיות חלק מהפסקול של המחאה הזאת.

זאת מהפכה מדהימה, שעדיין לא תפסה בכל התחומים, לצערי. ברט קבאנו מונה לבית המשפט העליון בארה"ב למרות העדות הקשה של ד"ר פורד. זה מכעיס ועצוב. את השיר הזה כתבתי בכלל לפני שהתחיל "MeToo", אחרי איזושהי פרשה של הטרדות מיניות שהתפוצצה, אני לא זוכרת כבר איזו – יש כל כך הרבה. זה היה התקף זעם שהייתי צריכה להוציא החוצה. השיר לא מדבר על אדם ספציפי, אלא על דמות של גבר מבוגר, שרק נכנס לחדר עם המבט היהיר והמחפיץ שלו, ואת מיד יכולה להרגיש איך האנרגיה נשאבת מהחדר. זה כל כך מעייף, ונמאס כבר. זאת היתה הדרך שלי לחזק את עצמי שמתישהו הגברים האלו ייעלמו, והמצב ילך וישתפר, ותהיה לנו הזדמנות ליצור הלך רוח חדש. אני באמת מאמינה שאנחנו חייבות להיות אופטימיות ולשמר את התקווה – אחרת יהיה מאוד קשה להיאבק בזה.

למרות שאת מספרת שהשיר נכתב ממקום של כעס – יש בו משהו שגורם לי לחייך כשאני מקשיבה לו, אולי בזכות הלחן שמקליל אותו קצת.

זה עוד כלי שיש לי כיוצרת, כמו למשל עם האנגלית ב- "Army Song". כתבתי את הטקסט, וכשהסתכלתי עליו אמרתי שאני יכולה לעשות את זה גם פאנק זועם – אבל זה לא הרגיש לי נכון, מוזיקלית. גם אם אני אעטוף את זה במשהו יותר מתוק וקליל, כשיקשיבו למילים זה עדיין יהיה בוקס בבטן. אם הייתי צועקת את זה, אני חושבת שזה היה מגיע דווקא לפחות אוזניים.

הניגוד הזה בין המילים ללחן זה טריק שעדיין עובד. גם השיר "מר וגברת ישר" הוא דוגמא טובה לכך (סליחה על הספוילר, למי שלא מכירה עדיין: מדובר בשיר על זוג בינוני וסביר, בסך הכל, שבו יום אחד האישה מחליטה לרצוח את בעלה).

נכון. זה שיר שכתבתי לפני די הרבה שנים. הוא נכתב ממקום של חרדה מחיים בורגניים ומשעממים, מלגדל ילדים ולגור בפרברים. בתור אישה צעירה זה נראה לי בזמנו מאוד מפחיד, למצוא את עצמי בסיטואציה כזאת. היום אני מוצאת בו עוד רבדים, למשל את הצד הפמיניסטי – אני רואה את הדיכוי שהאישה בשיר עוברת. הוא היה שם מאז ומעולם, פשוט לא ראיתי אותו לפני כן.

יש הרבה שירים שעוסקים באלימות נגד נשים, מנקודת מבט גברית בעיקר. זה לא מנותק מהמציאות "בשטח". ולא חסרים שירים שמשקפים את יחסי הכוחות האלו, ואפילו עושים רומנטיזציה לאלימות הזאת. את כותבת דווקא על אישה שרוצחת את בעלה – ז'אנר שלא ממש נפוץ מבחינה מוזיקלית, וגם לא בחיים עצמם. וזה לא המקרה היחיד שאני מוצאת אצלך איזו "תמונת מראה" נשית, אולי בלתי מכוונת אפילו, ליצירה קודמת של גברים: בשיר "A birthday greeting" את מאחלת לאקס, בדרכך, "אמן שתישאר לבד לנצח", אם אני מרפררת רגע ל"תאטרון רוסי" של אביתר בנאי או ל"לא תדעי אהבה אמיתית לעולם" ("נכון את יפה"), של אפרים שמיר.

לא חשבתי על זה. זה נכתב כדי לתת מקום לרגש שהתביישתי בו באותו זמן – של חוסר רצון לראות את בן הזוג לשעבר עם מישהי חדשה. אני מניחה שכולם מרגישים את זה בשלב הראשוני אחרי פרידה, וחשבתי שצריך לתת לזה מקום ולא להתבייש בכך. שמעתי הרבה שירים שהרגישו לי לא נכונים – של פרידה מיופייפת כזאת, כל אחד יילך לדרכו ואני מאחל לך שתהיי מאושרת, ולהפך. אז לא – לא בא לי שהוא יהיה מאושר כמו שהוא היה איתי, לפחות לא מיד בהתחלה. דווקא לא ראיתי את זה כמו שאת מתארת, כתגובה נשית, אבל לאחרונה התחלתי להתעמק ולהבין כמה מהשירים שאני הכי אוהבת בעברית – כמו שני השירים האלו שציינת – הם קשים בטירוף. לקראת היציאה של "הסדר הישן" כסינגל, עשיתי תחרות בעמוד שלי בפייסבוק: מה השורה הכי מיזוגנית במוזיקה הישראלית – והיו שם לא מעט קלאסיקות.

 מה למשל? למה שמת לב במיוחד?

בתור יוצרת וזמרת אני מעריצה את מאיר אריאל. אני אוהבת את הכתיבה שלו וחושבת שהוא היה גאון, אבל מאוד קשה לי לנפנף את זה שיש משהו בזוי ומושפל בדמויות של הנשים בשירים שלו. זה מאוד כואב להיות במקום הזה.

לאחרונה עלתה ביס דוקו הסדרה "בית.פזמון", שעוסקת במוזיקה הישראלית. הפרק הראשון עוסק בנשים במוזיקה, וצרויה להב אומרת שם שכנשים, למדנו להפנים את המבט הגברי עלינו.

אני חושבת שזה מאוד נכון, וקשה להשתחרר מזה. יש מושג שטבע הסופר האפרו-אמריקאי דו בויז, "double consciousness", שמדבר על תודעה כפולה: הוא התייחס לאפרו-אמריקאים שנאבקים לראות את עצמם ישירות, ולא דרך ההשתקפות שלהם בעיני הלבנים, ואני חושבת שזה תקף גם לנשים הרבה פעמים. למשל, איך להצטלם לקליפ בלי לראות את עצמך דרך העדשה הגברית, בלי להפוך את עצמך לאובייקט. צריך להיות כל הזמן במודעות כדי לא ליפול למקום הזה. מצד שני, אני מרגישה שהאמהות די שחררה אותי מזה – מהרצון למצוא חן, לבחון איך מסתכלים עלי כל הזמן ואיך תופסים אותי מבחוץ.

אחרי שהקשבתי לשירים שלך, נראה לי קצת מיותר לשאול אותך את השאלה המקובלת בראיונות – "האם את מגדירה את עצמך כפמיניסטית?"

אני עובדת עכשיו על הקמת קולקטיב של מוזיקאיות בשווייץ. אנחנו מתחילות להבין שאנחנו צריכות להרים את את השנייה, כי העולם עדיין מנסה להפיל אותנו. אני רוצה שזה יהיה מקום שאפשר להצהיר בו שאת פמיניסטית, ושזה בסדר ושיש לך גב. אני מרגישה חמלה כלפי נשים שלא מרגישות בנוח להצהיר את זה על עצמן, ואני רוצה לייצר מצב שבו כולן מרגישות שיש להן מרחב בטוח להיות פמיניסטיות.

יצא לי לראות משהו דומה גם בארץ – בהופעות של מוזיקאיות מה"אינדי": עינב ג'קסון כהן, הילה רוח, דניאלה ספקטור, דאנה איבגי, איה זהבי פייגלין, ועוד – שמתארחות אחת אצל השנייה בהופעות, מגיעות להופעות כקהל, ואפילו יוצרות מוזיקה ביחד ומשתתפות באלבומים אחת של השנייה. מעין "סיסטרהוד" כזאת שנוצרה לא רק מתוך צורך בנטוורקינג מקצועי, אלא מתוך חברות של ממש.

נכון, זה מדהים, וזה מה שייצור את השינוי. אף אחד לא פשוט יבוא וייתן לנו את הבמה – אנחנו צריכות לעזור אחת לשנייה ולקחת את הבמה. זה לא משהו שיקרה מעצמו, ואנחנו צריכות את הקהילה הזאת בשביל זה.

איזה מוזיקאיות השפיעו עלייך במיוחד? למי את מקשיבה בימים אלו?

הדבר הראשון שהכרתי היה זמרות ג'אז, כי אח שלי ג'אזיסט. בילי הולידיי, אלה פיצ'רלד, שרה ווהן. יותר מאוחר התאהבתי גם בפיונה אפל, רג'ינה ספקטור ונינה סימון. גם המוזיקאית מיצקי – היא ממש מגניבה. לאחרונה גם גיליתי את לוסי דקוס. גם בארץ בורכנו במוזיקאיות מדהימות – עינב ג'קסון כהן, הילה רוח, מאיה ג'ואנה, שרון טובה-לוי ועוד. יש גם את אור טפלר – שהיא חברה טובה, וגם הסולנית של ההרכב Forestt – והיא גם תתארח אצלי בהופעה הקרובה.

 לסיום – מתי ההופעות הקרובות בארץ?

ב-13.11 בלבונטין 7 בתל אביב, וב-26.12 בבית מיכל ברחובות.

התמונה בכתבה באדיבות המצולמת. צילום: מיה ברן.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תגובה אחת