אסתר (מגדה) אונגר

הפרויקט הזה הוא חלק מפרויקט סיפורי נשים בשואה. לעמוד הראשי של הפרויקט:
ייחודיות הגורל הנשי בשואה

אסתר (מגדה) אונגר נולדה ב-1928 בכפר קטן בהונגריה, במרחק של 35 ק"מ מהעיר דברצן. בשנת 1944, כשאסתר הייתה בת 16, הונגריה נכבשה על ידי הגרמנים. באותם ימים אביה של אסתר נלקח לעבודות כפייה ונפטר. חודשיים לאחר מכן נלקחו אסתר, אמה, אחותה וסבה לגטו נויטבאהורט, שם רוכזו 3,000 יהודים, ולאחר כחודש נשלחו כולם לאושוויץ, ביניהם גם אסתר.

אסתר מספרת בעדותה כי היהודים הועלו על קרונות סגורים עם חוטי תייל על חלונותיהם, ומשם הורדו לרציף. "העלו אותנו אל קרונות בקר סגורים, שעל חלונותיהם חוטי תייל. הדוחק, הצפיפות נוראית, הרעב, הצמא והרגשת המחנק בקרון היו נוראים, אבל הטראומה שלי החלה עם הירידה לרציף", מספרת אסתר, "שררה אנדרלמוסיה גמורה. הגרמנים דחקו בנו לרדת מהר תוך צעקות בגרמנית: שנאל, שנאל. אמי שדאגה מאוד לאביה שנסע אתנו באותו קרון, ביקשה ממני לנסות למצוא אותו. 'מגדושקה, תלכי לראות איך עברה הנסיעה על סבא', ביקשה אמי ואני רצתי קדימה לחפש אותו. בדיוק אז, היא ואחותי הקטנה בת 12 נשלחו לטור השמאלי, שממנו איש לא חזר. מאז לא ראיתי אותה עוד. כך נותרתי ברציף לבדי, מבלי שנפרדתי מאמי, והפרידה שלא התקיימה חסרה לי עד היום", היא מציינת כי לא הסבל העסיק אותה כל אותה תקופה, אלא האובדן.

היא מספרת על אובדן הנעורים שחשה בגיל 16, "פעם אני זוכרת שאמרו לי: איזה יופי, את בת 16. איזה יופי. מה טוב היה לי שהייתי בת 16? בית אין לי, אני לא יודעת מה זה יופי, אני לא יודעת מה זה בגד, מה טוב להיות בגיל 16? לעולם אני לא מוכנה עוד פעם להיות בת 16. מה טוב בזה?".

אסתר שהתה באושוויץ חודשיים וחצי והיא מספרת על תנאים תת-אנושיים, על צפיפות ודוחק נוראיים: מסדרים קשים בכל בוקר, צהריים וערב; עשיית צרכים לעיני כולם; בחוסר יכולת לישון למרות העייפות, עד המצב בו "כל אחת שמה את ראשה על ישבנה של השנייה כדי לנסות לישון".

אחת לשבוע נערכה במחנה סלקציה – החזקות נבחרו לעבודה והחלשות להשמדה – הבנות עמדו ערומות במסדרים למשך שעות, לעיני הגרמנים שבחנו אותן כדי להחליט מי לעבודה ומי להשמדה. אסתר מציינת כי המחזה היה משפיל עד מאוד, הבנות היו צריכות לעמוד בפני הגרמנים עם ידיים מורמות והם צחקו בפנים שלהן. לדבריה, הכניסו את הבנות לאולם גדול והן שמעו צעקות רמות, שהיא אינה זוכרת באיזו שפה הן היו, שפה שאינה מוכרת. הן הצטוו להתפשט וגזרו להן את השיער, היא זוכרת שהיא בכתה מאוד.

נקודה נוספת שמעלה אסתר בעדותה, וככל הנראה אופיינית בעיקר לנשים, הינה החשיבות של המראה עבורה. "בבלוקים בהם גרנו היו חלונות גדולים ששימשו כמראה. אני זוכרת שבאחד הימים הסתכלתי על בבואתי בחלון, ראיתי ראש מגולח ופנים צנומות של בחור שדומה לאבי. התקשיתי להאמין שזו אני", היא מספרת.

אסתר מספרת על געגועים למשפחה, על גלויות שכתבה הביתה באוגוסט 1944. מאחר שהייתה בודדה במחנה, נצמדה לחברה שלה מהכפר שהייתה מבוגרת ממנה. כל מה שהיה חשוב לה בזמן שהותה במחנה הצטמצם ל"דבר אחד חשוב: אוכל, בגד, שינה, להתרחץ וזהו, נראה מה יהיה מחר".

היא עבדה בבית חרושת לחלקי אווירונים שבעה חודשים, חיילי אס אס השגיחו על העובדות כל הזמן והיה אסור לעשות הפסקות. היא מספרת שלמזלה מנהל העבודה שלה היה איש טוב ורגיש, כשחיילות האס אס לא השגיחו, הוא עבד במקומה ואפשר לה מנוחה.

לאחר שבית החרושת הופצץ על ידי בעלות הברית ונסגר, העבירו אותה לעבודות כפייה שכללו העברת פיסות דשא ממקום למקום. שם היא עבדה במשך 12 שעות ברציפות מדי יום.

באמצע חודש אפריל בשנת 1945 הודיע מפקד מחנה העבודה: "המלחמה עומדת להסתיים, אבל לא בעבורנו". הוא הבטיח ליהודים כי הגרמנים תמיד ימצאו זמן ומקום להשמיד אותם, והם יצאו עם שמיכה וכיכר לחם לצעדת מוות שנמשכה שבועיים בקור ובשלג, כשהם מטונפים, חולים ומלאי כינים. לאחר שבועיים של הליכה, הכניסו את אסתר יחד עם עוד 14 נשים לדיר כבשים. בזמן שהשומרים לא שמו לב, רחל וחברותיה הצליחו להתחמק ולהסתתר בתוך הקש. שם הן נשארו עד שהגיעו חיילים רוסים והודיעו שהמלחמה נגמרה.

אחרי המלחמה חזרה אסתר לבודפשט, כדי לחפש את אביה, אך שם התבשרה שאינו חי.

אסתר הצטרפה לציונים הדתיים בהונגריה, ובשנת 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, עלתה לארץ ושנה לאחר מכן, בשנת 1949, הקימה יחד עם יהודים נוספים את היישוב "ניר גלים", בו חיה עד יום מותה.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.