רילי ווילו: the do that girl – על פיית' קוטלת הערפדים

כאישה שמתמודדת שנים עם מחלת נפש, חיה איתה מחוץ לארון, כותבת עליה מאמרים וטורים וגם משתתפת במאבקים על זכויותינו, תמיד הרגשתי קרבה אל פיית' ולטרגדיה החברתית שלה, ושל כל אישה שמעזה לחיות על הקצה ומגיבה רגשית לכל דבר בצורה שונה מהמצופה.

נכון, פיית' לא חולת נפש, אבל התיוג, הו התיוג, זה שגורם לכולם לצפות ממנה לגרוע ביותר. לצקצק בלשון כל אימת שהיא אומרת משהו לא במקום, ולבסוף, לא להתפלא כשהיא מתדרדרת לפשע והופכת לרוצחת אכזרית.

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי אותה. רוקדת ב"ברונז" עם בחור רנדומלי למראה (פרט לבעיה אופנתית קלה),  שקועה בעצמה ולא מסתכלת לצדדים, כשמנגד עומדים הסקוביז וקורדיליה מצביעה ואומרת:

 Check out Slut-O-Rama and her Disco Dave

מאותה השניה  תוגדר פיית' כילדה הרעה והסלאטית של הסדרה, זו שצריך להציל אותה מעצמה.  באפי דולקת בעקבותיה ובעקבות הערפד שרוקד איתה, כשהיא בטוחה שהיא מועמדת להצלה ומיד מגלה שלא רק שפיית' מתמודדת עם העניין לא רע, היא אפילו לוקחת לבאפי את המג'יק סטיק שלה וקוטלת את הבחור בעצמה ולא מתביישת ליהנות מזה.

באפי נזפה פעם בקנדרה שהדרך שבה היא קוטלת מושלמת טכנית מחד, אך חסרת רגש מאידך, ובאותו רגע גם האדירה את עצמה ואת התשוקה שלה. לפתע היא נאלצת לצפות בקוטלת שלוחמת עם תשוקה אמיתית, כזאת שהקטילה עושה אותה כמהה וחרמנית, והיא לא מתביישת לומר את זה, ולידה באפי, שכמהה ליוגורט דל שומן לאחר קטילה, נראית ככוהנת בריאות בערוץ החיים הטובים. כמי שחיה בעור של עצמה, פיית' מבינה את הבעייתיות שהסביבה מזהה בה, אך לא חיה אותה. היא מנסה להשתלב בסביבה הזאת, אותה סביבה פריבילגית ויחסית נורמטיבית. סביבה שבה הורים הם  בעיתיים לפעמים, אבל לכולם יש קורת גג, ומשפחה, וכולם  הולכים לבית הספר, אפילו אנשי הזאב. פיית', לעומתם, לא מזכירה הורים, פרט לסיפור אחד על אימא שלה. אנחנו לא יודעים איך ואיפה היא גדלה, אבל על פניו, ובעיקר בגלל התיוג שקורדיליה עושה לה כבר בהתחלה, דומה שהיא באה מרקע קשה יום, ללא בית או מסגרת, וויט טראש סטייל. היא לא אחת שמתקבלת אוטומטית לחבורה איכותית, ואם היא מתקבלת היא אמורה להיות אסירת תודה על כך, ולהתנהג יפה. לתת 200 אחוז על כל 70 אחוז שמישהו "רגיל" נותן.

אני זוכרת את התקופה שבה התחלתי לדבר על מחלת הנפש שלי בתקשורת, ולא רק שלא התביישתי בה, אלא הייתי חצופה מספיק כדי לחיות איתה טוב, ואפילו למצוא הנאה בייחוד שלי. אם כבר דפוקה, לפחות מיוחדת לא?  אנשים הסתקרנו, התעניינו, הזדהו וגם רצו להתקרב. הם נתנו לי לכתוב כתבות, להתראיין בתוכניות, להרצות בהרצאות, ברכו על האומץ ועל התעוזה, והראו לכולם כמה שמקבלים אותי "למרות" מה שאני ולפעמים גם בגלל. ולא שאני לא מעריכה כן? אבל הקבלה הזאת לוותה בניסיונות למשטר ולביית אותי לכדי "נכת מחמד", כזו שיש ללטף אך ובו בזמן לחכות לרגעי שבו היא תפדה את כרטיס השיגעון שלה ותצדיק את התדמית שיש לאנשים "כאלה"- המסוכנים לבני אדם.

אז אני חושבת על פיית' ועליי,  אני חושבת איך שתינו נאלצות כל יום להיות פי חמש יותר בסדר מאנשים אחרים, כי מאיתנו מצפים תמיד לרע ביותר ועל איך שבכל רגע שבו נפגין טיפה יותר מדי להט או רגש, ניראה מיד כמו הר געש על סף פיצוץ. המסע שפיית' עוברת בהקשר הזה לא מפסיק לבאס אותי גם בפעם השמונים שאני צופה בסדרה.

כך פיית' נראית בהתחלה, אוהבת את העבודה שלה, שהיא, כמו של באפי, להציל בני אדם. להיות "הנבחרת" וליהנות מההטבות שייתכן שהעבודה הזאת מקנה לה, או כמו שהיא מגדירה את זה:

WANT, TAKE, HAVE

ואז, ברגע אחד באמצע קרב, היא ובאפי אחראיות למוות של בנאדם, שקשה לקרוא לו "רצח" בכוונה תחילה, מקסימום הריגה בשוגג במהלך קרב מבלי לחכות 11 דקות לנטרול האויב. באופן כאילו מקרי, באפי אינה מחזיקה את הסכין, אלא את הקורבן, ופיית' נועצת אותו בלב של מי שמתגלה כבן אנוש. מאותה שנייה, לנצח פיית' תהיה הרוצחת בסיפור, ואילו באפי, שתכלס לפי התמה הזאת היא סייענית לפשע,  יכולה לסגור הסכם של  עד מדינה מיוסר. כי ככה זה עובד לא?  הילדה הטובה והמוסרית, חווה ייסורי מצפון, עצב, חרדה ואשמה, והילדה הרעה מגיבה אחרת, מה שהופך אותה לרוצחת שטעמה דם ולא תרצה להפסיק. ואיש לא מתפלא על כך, הרי היא תמיד הייתה מועדת לפורענות. כולם שוכחים בקלות, שגם באפי יודעת להרוג.  ושעונה קודם לכן, בפרק "טד", ברגעים שהיא עוד בטוחה שהוא בן-אנוש, היא מכה בו עד שנראה שהרגה אותו. כי  באפי לא תרביץ ולא תשתמש בכוח שלה מול בני תמותה, אלא אם כן הם יעשו משהו שיש להגיב עליו, (או אם אנג'ל צריך לנשנש איזו קוטלת כדי להבריא), וכמובן שהיא לא רוצה להרוג את טד, אבל היא מודה שהיא חיכתה שירביץ לה (i was so hoping you would do that *) כדי שתוכל להחזיר ולומר "הוא התחיל". למזלה של באפי, טד הוא רובוט, וזה נוח כי זה משכיח את העובדה שהיא הייתה נכונה להרביץ לו ולהשתמש בכוח הקוטלת שלה נגד בן-תמותה. איש לא עוסק בסיפור יותר, ובטח שלא חושב שעכשיו באפי תתחיל לקטול רובוטים אנושיים על ימין ועל שמאל. ובאפי מתבאסת כשהיא הורגת אנשים בטעות, ולכן היא מסיקה שפיית', שמנגנון ההתמודדות שלה שונה,  היא נערה בהפרעה וצריך להציל את נשמתה.  למשימה היא מגייסת את אנג'ל, שבימים  מחוסרי נשמה רצח אנשים בכוונה תחילה. אנג'ל קופץ על ההזדמנות לשים את פיית' במיקשה אחת איתו ומסגביר לבאפי שיהיה קשה, כי פיית' טעמה דם וזה בטוח מדליק אותה. כי ילדות רעות מבית רע מגיבות לדם כמו ערפדים מבית טוב. וזה מרגיז מאד, משום שטרם התאונה, פיית' לא מביעה שום רצון או תשוקה לדם אדם. אבל כולם בטוחים שלעומת באפי, ובטח שלעומת ווילו, יש כזאת אפליקציה מובנית. ובסוף פיית' באמת עושה את כל מה שציפו ממנה והופכת להיות אותה רוצחת.

כי לא יעזור כלום. ווילו, שרוצחת את וורן בהתקף נקמה, היא בסך הכל מכשפה מתוקה שסרחה ופאפא ג'יילס לוקח אותה לטיפול מאסיבי. ובאפי, שמאשפזת את פיית' בקומה כדי להציל את אנג'ל, הן לא הבחורות שלהן זה קורה. או כמו שאומרת ווילו כשבאפי מביעה חשש לגביי רומן אפשרי בין אנג'ל לפיית':

Faith would totally do that. Faith was built to do that. She's the "do that" girl

וכמה מרתיח שווילו מעזה לשפוט את אופייה של פיית' כשכמה רגעים לפני כן היא בוגדת באוז עם זנדר, ושותפה לפגיעה שלו בקורדיליה, אבל לה זה לא ממש משנה. ולמה באמת? הרי אם את לא  DO THAT GIRL את סתם אנושית, במקום שאנחנו בעייתיות.

ה- DO THAT GIRLS , הן פיית' ואני: בנויות לקרוא תיגר על כל מה שנחשב הגיוני, ומשלמות על כך מחיר חברתי כבד, בצורת הדרה מהשיח של ה"טובים". אם יש משהו שאודה עליו לג'וס תמיד, זה על הדמות הזאת, ועל כמה היא בנויה בחוכמה ומייצגת בשבילי המון. וגם, איך לומר, על הליהוק של אלייזה היפה. שאם היא תסכים לזרום עם מישהי ששם המשפחה שלה הוא ווילו, אני תמיד פה בשבילה.

השאירו תגובה