איך הפמיניזם הרס לי את המוזיקה

אני תמיד משווה את התודעה הפמיניסטית שלי למשל המערה של אפלטון: מרגע שפקחת את העיניים וראית את האור – או את תרבות האונס – תלוי את מי שואלות – כבר אי אפשר לעצום אותן יותר בחזרה. הפריזמה שלך, המשקפת שדרכה את רואה את העולם, משתנה באופן בלתי הפיך. לטוב ולרע.

אחד הדברים ששמתי לב אליהם, כתוצאה מכך, בשנים שעברו מאז פיתחתי מודעות פמיניסטית, זה שרוב התרבות שאני (שכולנו, בעצם) צורכת היא גברית במהותה: באקטואליה, למשל – רוב העיתונאים והכתבים הם גברים, רוב בפאנליסטים הם גברים ורוב המרואיינים הם גברים (ובדיוק בגלל זה הקמנו את פוליטיקלי קוראת). אבל לא רק שם; בקולנוע, בספרות, במוזיקה, וגם בפילוסופיה (אפלטון גם הוא היה גבר ככל שידוע לי) – בדר"כ כלל הסיפור מסופר מנקודת מבטם של גברים, שהם אלו שכותבים, יוצרים, מביימים ושרים. הרבה מהם מוכשרים מאוד, וחלקם עושים את זה נפלא, באופן מדויק וברגישות. אבל בהרבה מקרים, הסיפור שהם מספרים הוא לא הסיפור שלי; הוא מאוד שונה מהאופן שבו אני חווה את העולם, כאישה. כשלאונרד כהן שר על סוזאן או על מריאן, למשל, אני לא יכולה למצוא את עצמי בדמותו, או בדמותה של האישה בשיר. כשאביתר בנאי שר באלבום "אמן תישארי לבד לנצח", אני מתכווצת. ואלו שירים שאני דווקא מאוד אוהבת, אבל האהבה שלו היא לא האהבה שלי. במובן מסוים, הפמיניזם הרס לי את החיים: את הסרטים של דיסני, את "אישה יפה", ואת "הילדה הכי יפה בגן". וכן, גם גרם לי לשפוט מחדש חלק ניכר מהמוזיקה שגדלתי עליה ואני אוהבת.

אמנם תמיד הפלייליסט שלי היה מורכב ממוזיקאים גברים ומוזיקאיות נשים, עם יתרון קל לנשים – כי אולי גם ברמה הבלתי מודעת הצלחתי להתחבר יותר לקול שלהן ולמסרים בשירים – אבל יש המון מוזיקאים גברים שאהבתי, ושאני עדיין מאוד אוהבת. והדילמה שלי פה היא לא בהקשר של הגל האחרון של במאים, שחקנים, מוזיקאים ומי לא בעצם – שהתברר שהטרידו מינית או יותר מכך, לכאורה או לא לכאורה; אין אצלי הפרדה בין האמן ליצירה, כי בסופו של דבר, האמן הוא זה שמקבל מחיאות כפיים, פרסים ותמלוגים, לא היצירה שלו.

אני מדברת על היצירה עצמה. לאונרד כהן למשל, האופן שבו הוא תופס "רומנטיקה" ונשים בכלל. או ניק קייב, שבא עלינו לטובה בשבוע הבא. הקשבתי אתמול ליהוא ירון בספיישל ניק קייב ברדיו הקצה, והוא אמר שם שחלק מהשירים של קייב הם על גבול המיזוגניה, אבל איכשהו זה עובר, באופן שלא היה עובר לאמנים אחרים, ובצדק לא היה עובר. שהוא מציג מודל אחר של גבריות; שמדי פעם גם מסתלבט על עצמו בהומור מקאברי ובאירוניה, ולא לוקח את עצמו ברצינות תהומית כמו לאונרד כהן, למשל. וזה מעניין, כי יהוא ירון – עוד אחד מהמוזיקאים האהובים עלי – גם הוא מציג מודל אחר של גבריות, אבל מאוד שונה מזה של ניק קייב. אם ניק קייב הוא הגבר האצילי, לכאורה, שמסתכל על העולם מבחוץ, ומספר סיפורים באמצעות בלדות על רצח (כשהאישה היא בתפקיד הגופה, בדרך כלל), יהוא ירון מביא מודל של גבר רגיש ופגיע יותר, שלא מפחד להודות שכואב לו, שהחיים הם לא דבר שמחליק בגרון כל כך בקלות. כמו המוזיקה שלו, בעצם. גבר שגם יוצא החוצה מעצמו ומסתכל על החברה, על המיזוגניה והאלימות שבה ("מי מפריע לך לרקוד כפרה", למשל), אבל אחרת לגמרי מאיך שניק קייב עושה את זה, כשהוא שר בצורה כל כך אפלה ומורבידית על הרוע האנושי.

עד כאן על גברים שמדברים על גברים אחרים – כאמור יש לנו מזה כבר די הרבה. אם הייתי מכירה את ניק קייב היום – ולא לפני 10 שנים בערך – יכול מאוד להיות שלא הייתי מצליחה להתחבר אליו, או לפחות לחלק ניכר מהיצירה המוקדמת שלו. היום, כשאני מקשיבה לחלק מהשירים שלו באוזניים פמיניסטיות – לפעמים זה מעורר בי איזו הסתייגות, שלא היתה שם בעבר, גם אם ברור לי שהוא מספר סיפורים, ושהדמויות בשירים הן לא בהכרח ניק קייב האדם. כי הסיפורים האלו עדיין מעבירים מסר כלשהו, ומציגים נשים באור מסוים, ולפעמים די סטריאוטיפי. וזה יכול להיות קצת מבאס.

כי כשניק קייב, בבלדות הרצח שלו, או אביתר בנאי ("אקדח"), שרים על אלימות נגד נשים, הרבה פעמים הם עושים לה איזושהי רומנטיזציה. רומנטיזציה שלא תמצאו בהכרח כשנשים הן אלו שכותבות ושרות על הנושאים האלו. דוגמא מצוינת לכך היא השיר "אפאחד לא יודע", של שני פלג, שאמנם שרה על סטוקר אלים – מנקודת מבטו של הסטוקר – אבל עדיין מאוד ברור מה המציאות ומה הפנטזיה, מי התוקף ומי הקורבן. וזה ממש לא הופך את השיר ליצירת אמנות פחות טובה.

אבל אולי עדיף לי, באופן אישי, לנסות להכיל את זה, לחיות עם הדיסוננס הזה, מאשר לוותר לגמרי על המוזיקה הכל כך טובה הזאת? מוזיקה שפתחה לי את הלב, והיתה שם בשבילי בהרבה תקופות..? ואולי הפריזמה המגדרית לא חייבת לצמצם את הטווח של המוזיקה שמאזינות לה, אלא לתת עוד נקודת מבט לפרשנות ולביקורת עליה. ממליצה לכן להקשיב לספיישל של ניצן פינקו בקצה, גם כן מאתמול, שמנסה להתמודד עם המורכבות הזאת, וגם מאירה בזרקור אל הנשים שהיו שותפות ליצירה של קייב. יחד עם זאת, לא הכל נשפט אך ורק דרך הפריזמה המגדרית (האלבום האחרון של ניק קייב שבר את לבי, כי כאב ואובדן אלו חוויות אוניברסליות), וזה לא משחק סכום אפס. זה לא או-או; מה שמחזיר אותי שוב לתחילת הפוסט הזה: אולי הפתרון הוא שיהיה מספיק מקום – ובמה – גם לנשים לספר את הסיפור שלהן; בתקשורת, בקולנוע, בספרות ובמוזיקה. כדי שגם אנחנו, כמאזינות או צופות, נוכל להזדהות, ולהרגיש שמישהי מדייקת את התחושות והחוויות שלנו, כנשים, ובכלל בחיים עצמם. אנחנו עדיין לא שם, אבל אני מאמינה שאנחנו כבר בדרך, הרבה יותר מבעבר.

השאירו תגובה