פיונה אפל

נכתב לרגל יום הולדתה של פיונה אפל:

פיונה אפל נולדה בניו יורק ב-1977. היא למדה לנגן על פסנתר בילדותה, והחלה להלחין שירים כבר בגיל 8. את אלבום הבכורה שלה, Tidal, הקליטה בגיל 17 בלבד. הוא יצא ב-1996, ובעקבותיו היא התפרסמה וגם זכתה בפרס גראמי, בהיותה רק בת 19. בשנת 1999 הוציאה את אלבומה השני – When the Pawn… (ה-… בשמו של האלבום מאחר שזהו השם המקוצר של האלבום; השם המלא כולל 90 מילים, ובשנת 2001 נכנס לספר השיאים של גינס כאלבום בעל השם הארוך ביותר שאי פעם נכנס למצעד אמריקאי). אלבומה השלישי, Extraordinary machine, יצא ב-2005. אחרי הפסקה ארוכה למדי, היא הוציאה את אלבומה הרביעי (והאחרון לבינתיים) The Idler Wheel, בשנת 2012. היא גם אחראית ללא מעט קאברים יפים: למשל, ל- Across the universe של הביטלס, שהופיע כחלק מהפסקול של הסרט "פלזנטוויל", וכן לדואטים עם ג'וני קאש- "Father and Son" ו- "Bridge over troubled water". השילוב בין הקולות של שניהם – הוא, הגבר בערוב חייו, והיא, הצעירה עם הקול העמוק והקטיפתי – הופכים את הביצועים האלו למופלאים. היא גם עשתה קאבר ל- "I want you" של אלביס קוסטלו, קאבר שבעיניי, לפחות, מתעלה על המקור, ומציב אותה לא רק כ-Singer-songwriter מוכשרת אלא גם כמבצעת נפלאה, שמסוגלת לקחת שיר של אמן אחר ולהפוך אותו ל"שלה". אמנית טוטאלית, שקשה מאוד להישאר אדישות אל מול העוצמות שלה.

אפל היא טבעונית, ותומכת בארגון PETA. בינואר האחרון, לאחר בחירתו של טראמפ לנשיא ארה"ב, היא השתתפה בצעדת הנשים בוושינגטון ואף כתבה שיר מחאה קצר עבור האירוע. היחסים שלה עם התקשורת ועם הקהל מורכבים; בעבר היתה מתראיינת הרבה, אבל היו גם תקופות שבהן "נעלמה" לחלוטין – למשך כמעט 7 שנים, בין האלבומים השלישי לרביעי, למשל – למרות תחינות המעריצים/ות. היא לא מופיעה הרבה, וגם ביטלה הופעות בעבר, מסיבות כאלו ואחרות. הרבה מבקרים מתייחסים אליה כאל "מתוסבכת", ו"מדכאת", אבל אמירות מסוג זה הן קטנוניות למדי, ובעיקר משטיחות ומקטינות את הכישרון הרב ואת העומק שיש ביצירתה.

בהיותה בת 12, פיונה אפל נאנסה באכזריות מחוץ לביתה במנהטן. בשירים שלה היא עוסקת באופן עקיף בטראומת האונס ובהפרעת האכילה שפיתחה לאחריו והיא מתמודדת עמה מאז. בשיר "Sullen Girl" מאלבומה הראשון היא שרה: "But he washed me shore/ And he took my pearl/ And left an empty/ Shell of me", ובעודה מייחלת ללכת לאיבוד באבדון שמתחת לגלי הים והשיכחה, הקול הרך שלה וקלידי הפסנתר שמלווים אותו, ישברו לכן את הלב. ב-Paper Bag, מהאלבום השני, היא שרה: "Hunger hurts but starving works, when it costs too much to love". בעקבות השורה הזאת היא ספגה לא מעט אש, כשהאשימו אותה בכך שהיא מעודדת הפרעות אכילה.

יש בה הרבה כעס; על העולם, על גברים, על הכל, בעצם – כעס שלא פעם היא מפנה פנימה, כלפי עצמה, כשלאורך השנים בראיונות היא סיפרה בפתיחות על דפוסים של פגיעה עצמית, שימוש באלכוהול וסמים, והרעבה. כי אם את פוגעת בעצמך – אם את מרעיבה את עצמך – הכאב הפיזי ממסך את הכאב הנפשי, לכאורה. אם את מונעת מעצמך אוכל, את מחזירה לעצמך את השליטה על החיים ועל הגוף שלך – רק את מחליטה מה ייכנס וייצא ממנו; אבל לא באמת. אם את מפנה את כעס ואת השנאה פנימה, את יכולה לשלוט בזה, לכאורה, בניגוד לחווית חוסר האונים ואובדן השליטה והבעלות על הגוף שלך, שנלקחו ממך באלימות ובאכזריות. אבל מהר מאוד את מאבדת שליטה, ה"פתרון" הזה הוא לא אדפטיבי, ובפועל הוא רק מעמיק את הכאב, מעצים את הפגיעה, ולא פעם גם מביא לסכנת מוות ממשית. הפרעות אכילה הן ההפרעה הנפשית הקטלנית ביותר, כשמחקרים מצביעים על קשר משמעותי בין פגיעה מינית בילדות לבין הפרעות אכילה.

לאלבומה הראשון של פיונה אפל, "Tidal", נחשפתי קצת לפני יותר מ-10 שנים, כשהייתי בערך בגיל שבו אפל היתה כשהוציאה אותו. עד היום אני נפעמת ממנו ומתקשה להבין איך בגיל 19 בלבד (ולפני כן, בעצם, היא בכלל כתבה והקליטה את רובו בגיל 17 בערך), היא הצליחה ליצור יצירה כל כך עמוקה ושלמה, מבחינת הטקסטים, הלחנים וההגשה. בהתחלה הקול שלה תפס אותי; היה בו משהו מחוספס אבל צלול, מרוחק וזהיר, אבל עדיין חודר עמוק פנימה. במוזיקה שלה היא מנסה להפוך את הכאב למתנה, עד כמה שאפשר; היא לוקחת סיפור חיים קורע לב והופכת אותו לאמנות מעוררת השראה ונותנת תקווה. היא מטלטלת ושוברת את הלב, ואז גם נותנת לך את הכוח לקום ולהמשיך הלאה. יש כל כך הרבה עוצמה בקול שלה, ובו זמנית כל כך הרבה פגיעות במילים שהיא שרה –  "Full Is not heavy as empty, not nearly".

"Never is a promise" מתוך האלבום הזה, הוא אחד השירים שבהם היא מרשה לעצמה להוריד את החומות ולהרפות קצת מהכעס, והיא הכי חשופה ופגיעה שרק אפשר. היא מורידה את השריון ומסירה ממנה את מנגנוני ההגנה, מורידה את התופים והגיטרות ונשארת רק עם הפסנתר שמלווה אותה מילדות. הקול שלה חשוף, כמעט עירום, כמו המילים של השיר. כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כוח. אני זוכרת איך בכל פעם שהשיר הזה עלה לי בשאפל הייתי מתנתקת מהכל, ונותנת לקול שלה לחדור פנימה, אל כל ההבטחות שהופרו והתקוות שהתנפצו, כי "Never is a promise and you can't afford to lie". יש מעט מאוד מוזיקאיות שמצליחות לגרום לי להרגיש ככה בכל פעם שאני מקשיבה להן, ופיונה אפל היא אחת הבולטות שבהן. מדי פעם אני חוזרת לאלבומים המוקדמים שלה, כי לחזור לאלבום או לשיר אהוב אחרי כמה שנים זה כמו לדבר פתאום עם חבר ילדות אחרי שלא הייתם בקשר כמה זמן – הדברים שעברתן ביחד יצרו ביניכן חיבור שעמיד בפני זמן או מרחק פיזי, ומיד מצליחים למצוא שפה וקרבה משותפת, מן אינטימיות שאפשרית רק בין אנשים שחולקים את אותם זיכרונות וחוויות, שגדלו ביחד בתקופות קריטיות או משמעותיות. ויש בזה נחמה. אחרי כל השנים האלו שהמוזיקה שלה מלווה אותי, בווליום ובמינון כזה או אחר, אחד החלומות הכי גדולים שלי הוא לראות אותה בהופעה יום אחד.

השאירו תגובה