הפרויקט הזה הוא חלק מפרויקט סיפורי נשים בשואה. לעמוד הראשי של הפרויקט:
ייחודיות הגורל הנשי בשואה
גולדה (אולגה) זנדמן נולדה בעיר סטרחוביצה בפולין בשנת 1921. כשהמלחמה פרצה היא הייתה נערה בת 18. עם הכיבוש הגרמני בפולין, היא נלקחה למחנה עבודה בפולין, לאחר כשנתיים נשלחה לאושוויץ, ומשם לברגן בלזן.
היא מספרת שיום אחד בזמן שהייתה באושוויץ, אמה חלתה ונלקחה לבית החולים. גולדה רצתה לבקר את אמה והחליטה לברוח. בזמן ש"קומנדו החוץ" יצא מהמחנה, היא צעדה יחד עם יתר הנשים לעבר השער, ברחה לבית החולים, מרחק של קילומטר, וחזרה למקומה ממש רגע לפני היציאה מהשער. באחת הפעמים היא איחרה את היציאה, השערים נסגרו והמשגיחות, שהיו יהודיות, היכו אותה ושלחו אותה ל"משלוח". גולדה נשלחה לתאי הגזים, היא מספרת על המתח ודומיית המוות בהם צעדה, עד לרגע שבו שוב הצליחה לפלס את דרכה ולברוח. "אני אחת ויחידה ממיליון שברחה ממפתן תאי הגזים", היא סיפרה. בקצה אושוויץ היא ראתה קרונות רכבת עמוסי אנשים והיא ואחותה חווה עלו אל אחד מהקרונות. אחרי שעלו הבינו כי ברכבת היו רק אנשים חולים שלא הלכו לעבוד ושלא הספיקו לשלוח אותם לכבשנים.
גולדה הגיעה למחנה ברגן-בלזן במשלוח הראשון שיצא לשם מאושוויץ. היא מספרת כי האווירה הייתה אופטימית והם האמינו שבאו לעבוד "כי גם התזמורת באה אתנו". במחנה היה לכלוך, כינים, טיפוס, כולרה ונמק. "בקירות הצריף היו טורי כינים כה צפופים, שהם נראו כמו הרווח שיש בארון בין הדלתות". לא היו מיטות, הן ישנו על הרצפה, לא היה אוכל ומים, לא היה בית שימוש, לא הייתה עבודה, לא סדר יום ואפילו לא חוקים וכללים. רוב הזמן הן ישנו. היא מספרת שהיו בחורות שהשאירו פרוסה קטנה מהלחם שקיבלו לבוקר כדי "שהנשמה שלהן לא תצא". הייתה בחורה שבשביל חתיכת לחם בגודל אצבע חנקה למוות את חברתה.
כמה ימים אחרי שהגיעה לברגן-בלזן חלתה גולדה בדיזנטריה עם דם. אחותה חוה יצאה לעבוד במטבח והביאה לה תפוחי אדמה עם קליפות, כך היא קיבלה כוחות והבריאה. יום אחד נתפסה אחת הנשים כשגנבה אוכל והגרמנים היכו אותה מכות מוות. למטבח הגיעו צרפתים שהפכו למנהלים החדשים, הם היו מחלקים אוכל לבנות שעבדו שם. גולדה ואחותה היו ממלאות כל יום דלי מלא אוכל מהמטבח ומחלקות לכל הבנות בצריף.
בצריף של אולגה היו שלוש משגיחות יהודיות שהיה להן חדר מגורים נפרד, לאחת מהן היה מאהב, חייל גרמני גבוה, שהיה מגיע אליה כל לילה ושוכב איתה. כדי שיוכל להגיע אליה, פילסה לו המשגיחה שביל בין הבנות הישנות, "היינו שוכבות כפופות בשקט על הרצפה ורואות את הצל הגדול של הקלגס, במגפי עור עד ברכיו, מגשש בכבדות בינינו. גם אם הוא במקרה דרך עלינו, היינו מנועות מלהוציא הגה מפינו".
כמעט שנתיים הייתה גולדה בברגן-בלזן והדבר שהיא הכי זוכרת הוא שמול חלון הצריף שלה, במרחק של 20 מטר, הייתה גבעה של אלפי מתים, ערימה ענקית של גופות.
כשהמלחמה התקרבה לסיומה, הגרמנים החלו להרעיל את המזון של היהודים, ורבים מתו. גם את המים, הגרמנים הרעילו, וגולדה מצאה תעלת ניקוז שבתחתיתה מים רדודים. היא ואחותה שתו את המים משם. הן גם החלו לגנוב אוכל מהמטבח לפני שהגרמנים היו "מטפלים" בו. אולגה מצאה חבילת מרגרינה, היא החליפה אותה במוצרים יבשים כמו סוכר וקמח והתחילה לאפות רקיקים קטנים שהספיקו להן עד השחרור. מדי פעם הן היו מקבלות מנת קפה, נוזל חסר טעם בצבע שחור, והן היו חופפות בו את הראש כי לא היו להן מים חמים.
המשחררים נכנסו לברגן-בלזן ב-15/4/1945, גולדה עלתה למשאיות שנסעו לשבדיה. בשבדיה לקחו אותה לבית הבראה קיצי מפואר ועשו לה ולבנות האחרות אמבטיות במים חמים עם סבון. לאחר שבועיים, גולדה הועברה למחנה וינגוקר ושם שהתה כשנה: עבדה בניקיון בתי שימוש, חסכה כסף ושלחה לאמא שלה חבילת חמישה קילו שומן. גולדה מספרת שהשבדים היו נחמדים ושקטים, הם התייחסו אליהן יפה ולקחו אותה לטיולים. לאחר מכן גולדה עבדה בבית חולים, ושם החליטה לחבור לקבוצת מעפילים שהתכוננה לנסוע לפלשתינה. היא עלתה לארץ ישראל והקימה את משפחתה.
באוגוסט 2009, גולדה התראיינה בעקבות דבריו של שר החוץ נגד השבדים ואמרה כי "אם השבדים לא היו עוזרים לי, אני לא יודעת מה היה קורה. אולי לא הייתי פה".
