“אנחנו לא רוצות להיות הקול של הקהילה, אנחנו רוצות שיהיו הרבה קולות"

תמר טיגיסט אסנקאו, אורטל סולומון ובת חן ישראלי, הפיקו יחד את ההצגה "חצויה" בעין סערת המחאה של הקהילה האתיופית על אלימות משטרתית ואפליה גזענית שיטתית. מיטל סטרול שמעה משתי השחקניות-יוצרות של ההצגה איך מתרגמות שאלות של זהות, הגירה ושייכות לשפת התיאטרון, ועל כוחה של יצירה נשית משותפת.

ראיינה וכתבה: מיטל סטרול

"בישראלית" אני "אלה" באמהרית- "אלמנש". שני הקולות נשמעים בראשי. זה המבקש ממני להכיר  בשורשי האתיופיים ולשמר אותם, וזה המזרז אותי לשנות ולתקן את זהותי ומהר. מבעד לניסיון להפוך ל"ישראלית", לוחשת לי תרבות יהודית-אתיופית בת אלפי שנים, ומחפשת לפרוץ את דרכה החוצה, אל העולם שלי היום.

הרבה זמן רציתי לראות את "חצויה", הצגה שהעלתה חברת פייסבוק שלי וסיקרנה אותי מאוד. אני אוהבת לצאת מהמרחב הוירטואלי לפיזי, בטח כשמדובר בנשים יוצרות. המפגש עם דמויות בשר ודם המתממשות מעבר למילים על המסך תמיד מרגש ולפרגן לאחיות, תמיד נעים. לכן קפצתי על ההזדמנות בשתי ידיים כשרחל שלחה לי: "הולכות?" כשראיתי שתמר כתבה שכדאי לרכוש כרטיסים מראש כי הם אוזלים, הזמנתי עוד שניים. בטוח יהיו עוד מי שישמחו להצטרף, אמרתי לעצמי וככה מצאתי את עצמנו במוצאי שבת אחד, בתיאטרון הסראייא האהוב, ביאפא.

על הבמה עלו בזו אחר זו, במשך קרוב לשעה, תמונות מחייהן של שתי נשים, ואולי של שתיים שהן בעצם אחת ואולי מחיי אולם מלא נשים ואנשים, שנראה היה שמוצאות עצמן על הבמה עם השחקניות עם כל תמונה ותמונה מחדש. לרגע קשה היה להפריד, איפה נגמרת הבמה ואיפה מתחיל הקהל. נדמה שכולנו במה, שהתמונות המוצגות לקוחות מהחיים של כולנו, או של ההורים שלנו, או של הסבים שלנו. התמונות הביאו עימן שאלות של שם, גוף, שפה, משפחה, אהבה, חברות, התבגרות, שייכות וגם כאב, מחיקה ודחייה, והקהל ענה. כשנדלקו האורות והשחקניות יצאו בחזרה לבמה לקול מחיאות הכפיים, קיבל הדיאלוג הזה מילים ופנים. תמר ואורטל הפנו את המיקרופון לקהל, ונשים וגברים סיפרו על חוויות דומות ואחרות. היו גם מי שקיבלו לראשונה אפשרות הצצה לעולמן של נשים מהגרות ובנות מהגרות, של אחרות כמו צבע עור, תרבות והרבה ממה שמסומן כ'זר', אבל מתחת לעטיפה התגלה כמוכר.

הרבה אומץ נדרש כדי ליצור לעצמך במה וגם לעלות עליה, לפרוש בפני זרים גמורים ומכרים כאחד את מה שהצטבר לך ולקרובים לך, בבטן, במשך שנים. אומץ ואמונה באפשרות לקיים דיאלוג גם על מה שכואב. הרשות לקיים דיאלוג שכזה, היא בעיני האפשרות להיכנס לעמדה אקטיבית ובעלת השפעה על החיים שלנו כנשים בחברה, ובוודאי של כל אחת ואחת מול קהילת המוצא שלה. לקיחת הרשות הזו, של הנשים המרשימות האלה לעצמן היא דבר מופלא בעיני. לכן, הלכתי ללמוד קצת פמיניזם מעשי ואספתי קצת גם בשבילכן, בשיחה עם יוצרות ההצגה. תודה רבה רבה לתמר ואורטל שהקדישו לי מזמנן ושיתפו:   

מי אתן?

תמר טיגיסט אסנקאו, בת 30, במקור מאשקלון, גרה כבר חמש שנים בתל אביב, בשכונת יד אליהו, עם שותפות. עובדת כגננת, למדתי הוראה לחינוך יסודי בתכנית לחינוך לצדק חברתי, סביבתי וחינוך לשלום של המרכז לפדגוגיה ביקורתית במכללת סמינר הקיבוצים. במהלך הלימודים הייתי פעילה במאבק של קהילת יוצאי אתיופיה נגד האפליה והאלימות המשטרתית. היה בתקופה הזו שיח ער בפייסבוק שלקחתי בו חלק וכן בהפגנות. במהלך החשיפה הזו לסיפורים ולדיונים שעלו כתבתי הרבה למגירה גם על נושא המאבק וגם על נושא הזהות, שהעסיק אותי מאוד.

אורטל סולומון, בת 29. גדלתי והתחנכתי באשקלון. שירתי בחיל האוויר, עבדתי קצת בחו"ל ובתל אביב אני כבר כמעט עשור. את רוב התקופה שלי פה, בעיר, הקדשתי לכניסה לתעשיית המשחק. התחלתי בסוכנות של ניצבים. ניסיתי בכל דרך להעשיר את עצמי. תמיד רציתי ללמוד משחק. לא עניין אותי שום דבר אחר. התחלתי כבחורה ביישנית, בלי בטחון וכלים ולאט לאט התחלתי לקבל מהסוכנות עבודות קטנות בפרסומות. ככל שהשתתפתי יותר, קיבלתי תפקידים יותר משמעותיים. כיום עובדת במכללה לשוטרים בסימולציות (דימוי מצבי אמת). גם אני, כמובן, הייתי פעילה במאבק של הקהילה לפני שנתיים וחצי.

עבדה איתנו גם בת חן ישראלי, במאית ההצגה. בת חן נולדה בחולון, בת למשפחת מהגרים מטוניס, עיראק וכודריסטאן הפרסית. כיום, חיה ועובדת בקיבוץ המחנכים "אמיתי" של בוגרי ובוגרות תנועת השומר הצעיר, ברחובות. היא למדה במסלול תיאטרון חינוכי קהילתי במכללה האקדמית גליל מערבי עכו ובבית המדרש למורי עם בבית ברל, ולומדת בימים אלה לתואר שני באוניברסיטת תל אביב במסלול שחקן-חוקר-יוצר. בנוסף, מדריכה, מנחה ומביימת קבוצות ילדים, נערים ומבוגרים במסגרות פורמליות ובלתי פורמליות, סביב זהות ופיתוח יצירתיות ועבודה בקבוצה.

אז מה זה בכלל חצויה ומה הביא אתכן לכתוב את ההצגה?

תמר: בסוף אותה שנת לימודים הלכנו יחד להצגת תיאטרון-מחול בשם- "אין לי מבטא", שביימה אלבינה צ'יזיק, ביצירה משותפת עם שחקניות ההצגה- רוני ארם, פאינה בר אייבזיאן, יעל דגני, רוזה לגר- במסגרת פרויקט הגמר שלה בלימודי בימוי בבית הספר לאומנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. היצירה, שנרקמה סביב סיפוריהן של ארבע נשים שהגיעו לחברה הישראלית ממדינות שונות, הותירה בי רושם רב. ההצגה גרמה לי לחשוב- איך אני יכולה לספר את הסיפור שלי, על הזהות שלי, על ההתמודדויות שלי? הנושא מאוד העסיק אותי וההצגה השפיעה עליי מאוד. התחלתי לחשוב איך להפוך את הדברים שכתבתי באותה תקופה למחזה על זהות אתיופית בפרט, ועל זהות של מהגרות ככלל.

אורטל: מאוד רציתי לצפות בהצגה של אלבינה, שהיא במאית ויוצרת מדהימה שהכרתי כאשר עבדנו יחד. חיפשתי פרטנרית לצפייה ותמר נענתה להזמנתי. ההצגה עוררה בשתינו רגשות רבים, פתחה לנו את העיניים לדרך יצירתית להביא לקהל רעיונות חדשים, כמו החומרים שתמר התעסקה בהם, במורכבות של הזהות שלנו. הדמות בהצגה שלנו, היא דמות חצויה. לאורך כל ההצגה אי אפשר להבין אם זו דמות אחת או שתי אחיות. זו המילה שמתארת את הקונפליקט הזה בזהות.

תמר: בהתחלה היה שם אחר לגמרי… יותר בועט ולעומתי, אבל זה לא היה קשור למה שיצא בסוף בהצגה. ההצגה היא דיאלוג בין זהויות, שמושפע מהחוץ אבל הוא עצמו פנימי. השם משקף את ההתרחשות הפנימית-חיצונית הזו. זה גם מסר: שאנחנו יכולות להגדיר את עצמנו ולקחת את הגורל שלנו מתוך השיח על עצמי.

למה דווקא תיאטרון? את (תמר) בכלל באה מחינוך…

תמר: ההצגה מבויימת בצורה שיהיה קל לאנשים להבין ולהזדהות. הטקסטים היו מאוד אקדמאים, אז חלק מהעבודה היתה לשנות את זה, להנגיש לקהל את המסרים. האקדמיה יכולה לחשוף אותך לרעיונות ולשפה גבוהה וזה מייצר גם ריחוק מהבית, מהמשפחה ומהחברים בשכונה. את רואה דברים אחרת, מדברת את הרעיונות שלך אחרת, אז אנשים בסביבה שבאת ממנה כבר לא מבינים מה את רוצה. זה גם פער בזהות, שאנחנו בחברת מהגרים, צריכות להתמודד איתו. היופי בתיאטרון הוא, שהוא הופך את זה נגיש לכולם.

אורטל למדה משחק, אני למדתי במסלול לצדק חברתי וכל זה עם הטיימינג של ההפגנות היוו את הטריגר שגרם לי להבין שיש משהו שאני חייבת לחשוף, ולא רק דרך הפגנות. להראות שלמאבק יש עוד דרכים ליצירת אלטרנטיבות. ראיתי את התיאטרון כעוד דרך להשמיע נראטיב שלא נשמע, שלא מסופר.

בלי קהל, בלי מימון, עם אמונה

אורטל: המחאה באופן הזה לא מדברת לכולם וחיפשנו עוד כלי, לפנות לקהל שאולי לא נחשף ולא קשוב למה שקורה בהפגנות.

תמר: נכנסנו למסע הזה בגישה שיהיה טוב. לא היה אף גוף שנתן תמיכה, אבל הרגשנו שצריכות להמשיך לעבוד. גם אם לא נציג בתיאטרון אז משהו נעשה באופן פיראטי. מאוד האמנו שיש כאן משהו שצריך להישמע, זה הכוח שלנו… לא היה קהל, או מימון, או מסגרת של אקדמיה, הכוח שלנו היה האמונה. רצינו כמובן תמיכה ומסגרת, אבל בעל כורחנו עבדנו עם מה שיש, עם המשאבים שהבאנו מעצמנו.

אנחנו רואות בזה אקטיביזם בצורה שונה. פרנץ פאנון אמר שכדי שיהיה שינוי, כדי שהמאבק של השחורים יצליח, צריך ללמוד את השפה של הלבנים- השפה של האקדמיה, של האמנות המודרנית. לקחנו משהו שנחשב לחשיבה ושפה "אקדמיות" וחשבנו איך מגישות אותו לאנשים, לקהל הרחב, כך שיוכלו להבין, לדבר אותו יחד איתנו. בתוך הקהילה היתה גם ביקורת על האלימות כביכול של ההפגנות, שהתקשורת הציגה. אנחנו היינו חלק מהמחאה ובעד לצאת לרחוב ולצעוק כדי שיקשיבו, אבל אנחנו גם מביאות עוד צד, עוד צורה לדיאלוג על הדברים. דיאלוג שמאפשר להביא יותר מורכבות.

"חצויה"

תמר ואורטל במהלך עבודה על ההצגה. צילום: AV Photoart

החזון שלנו הוא לרוץ עם ההצגה עוד שנים רבות, כך שהנושא יישאר בתודעה של אנשים. אנשים מגיעים ורואים קודם כל נשים אתיופיות על הבמה. יש פה רושם מסוים, לא צפוי, ואז מדברות על זהות, ופתאום גם מי שבקהל מוצאות את עצמן מזדהות ומבינות שזה לא רק הסיפור של האחרת, אלא גם שלהן. שכולנו יחד בזה, בחברה של מהגרים.

קיבלנו הרבה תגובות שזו הצגה שמתאימה לבני ובנות נוער, וזאת באמת אחת המטרות. בגלל שאנחנו לא קשורות לאף ארגון רשמי, יותר קשה להיכנס לרשימת המופעים של משרד החינוך, אז אם יש קוראות שנמצאות במשרד החינוך ויכולות לעזור, נשמח.

ספרו קצת על תהליך העבודה

תמר: אז כמו שאמרתי, כתבתי למגירה. בעקבות המופע שראינו איגדתי את הקטעים שכתבתי והבאתי לחברה מהלימודים בשם שני רויטמן, לקרוא. היא עודדה אותי להוציא אותם מהמגירה. אמרה שנראה לה חשוב שאנשים יכירו וייחשפו לנרטיב הזה.

שיתפתי את אורטל, כי היא שחקנית וביקשתי שתשחק את אחת הדמויות. אורטל ממש התלהבה. יחד עם גלית פיין, השותפה שלי לדירה דאז, שמנגנת בהצגה, חשבנו איך להפוך את הרעיון למשהו אמיתי. גלית חיברה אותנו לבת חן ישראלי, במאית ההצגה. בת חן התלהבה מהחומרים, וככה התחלנו לעבוד על המחזה.

התחלנו להיפגש אצלי בבית, לא היה לנו שום תקציב. כל אחת הקדישה מזמנה הפנוי אחרי יום עבודה ארוך ומפרך. היינו נפגשות לעבוד על זה יחד, עוד לא ידענו לאן זה ילך. פשוט נהנינו מהתהליך. חקרנו את הדמות. בת חן נתנה לנו משימות: ללכת לברר עם עצמנו, עם בני ובנות משפחה, כל מיני סוגיות. למדנו איתה על ז'אנרים בתיאטרון. את כל זה היא עשתה בהתנדבות, כמונו. בת חן בעצמה נכדה ובת של מהגרים, חיה את ההשפעה של ההגירה על דור שני ושלישי. היא התחברה לנושא באופן אישי. היה לנו גם הרבה שיח על נשיות והגירה, נושא שעברנו דרכו, החל מהאמהות שלנו ועד למודל היופי בחברה. למשל בהצגה, יש סצנה על שיער. זה משהו שמצאנו אותו כמשותף, לא רק לנו כנשים ממוצא אפריקאי. מצאנו הרבה נקודות משותפות ומתוך השיח והסיפורים האישיים, הוספנו עוד קטעים למחזה. היה מאוד מפרה וזה עדיין ממשיך ומתפתח מהצגה להצגה. שאלנו שאלות על הדמויות, על הסיפור שלהן. הדמויות הן כביכול שלנו, אבל כשהתחלנו לעבוד עליהן בעצם גם התחילה ההיכרות עימן, עם נקודות בתוך עצמנו או בסובבות אותנו שלא הגענו אליהן בעבר. בכל פעם שחזרנו הביתה השתדלנו לדבר על הנושאים האלה, לשתף ולשמוע. התגובות של החברים והמשפחה גם הן לימדו אותנו יותר לעומק על הדמויות.

אורטל: 'חצויה' זה הרבה מעבר למשחק, זה להפיק הכל מתהליך היצירה של הסיפור ועד שיווק ויח"צ. זה שונה מתפקיד של שחקנית נטו וזה כייפי ומעשיר מאוד. בשבילי זה כמו עבודת מחקר, כל הזמן לחפש, ללמוד איך ומה עושות, לשמוע סיפורים של אחרים-ות כחלק מהדיאלוג הזה שנוצר לנו עם הקהל. בתוך העבודה, כל חזרה היתה מפרה בפני עצמה. היינו נזכרות בדברים שקרו לנו, מוסיפות דברים, מדייקות. זו יצירה משותפת וזה היופי של הדבר הזה ובגלל זה הוא מצליח.

עבדנו בכלל בלי לדעת איך נופיע? איפה נופיע? הייתי סקפטית, אבל זרמתי כי היה מרתק וכיף להיפגש עם תמר ובת חן. הנחישות שלהן גרמה לי להאמין בזה.

אמא היתה באופוריה

התהליך של העבודה גרם לי כל הזמן לרצות לשמוע עוד סיפורים מבית אמא, אחד מהסיפורים בתוך ההצגה, הוא סיפור אישי של אמא שלי. זה היה אחד משיעורי הבית שבת חן נתנה לנו. גיליתי דברים שלא ידעתי, הבאתי את עצמי, בשונה מתפקיד שאת משחקת דמות אחרת. החוויות של הילדות של תמר ושלי דומות ברובן, כך שהזדהיתי מאוד ומצאתי גם את הסיפור שלי בדברים שתמר כתבה.

איך באמת הגיבה הסביבה, המשפחה, החבריםות?

תמר: בגלל שלא למדתי משחק, היה להם מוזר להבין מה אני עושה ולמה. התעניינו אבל פחות הבינו, עד שהגיעו להצגה עצמה ואז הבינו על מה אני מדברת כל הזמן. למרות זאת הם פרגנו לאורך כל הדרך. אחרי שראו את ההצגה היו תגובות מאוד חזקות של הזדהות. ההצגה מורכבת ממספר מקטעים המתארים סיטואציות שונות שבונות בעצם את החיים והזהות של מהגרת במדינה. אני חושבת שכל אחד יכול למצוא בה דברים שיתחברו אליו.

בהצגה עצמה, אמא שלי היתה באופוריה. היא לא מכירה אותי על במה, והתרגשה מאוד. אחות של אמא שלי אם הייתי מדברת איתה על זה, היא היתה אומרת 'את צריכה להיות טובה וחזקה, לעבוד קשה ולהצליח. לא להתעסק במה רע ולדבר על קשיים'. היא אשה מאוד חזקה, היא לא אוהבת לדבר על חולשות, עם הרבה כבוד עצמי. פתאום בהצגה, משהו נפתח אצלה. היא הקשיבה, היא הזדהתה עם דברים שבשיחה בינינו סביר שהיא לא היתה מקבלת. התיאטרון נותן לך לחוות את כל הרגשות. עצב, שמחה, צחוק, בכי. זה מוריד הגנות ומכניס אותך פנימה לתוך ההרגשות. אנשים מצליחים להזדהות כי אנחנו באות מהשטח, מהחוויה.

"חצויה"

אורטל ותמר על הבמה. מתוך "חצויה".

עם זאת, אנחנו לא רוצות להיות הקול של הקהילה. אנחנו רוצות שיהיו הרבה קולות. אנחנו התכוונו לציבור הרחב. הקהל בהצגה הראשונה היה ברובו שחור, ובשתי ההצגות שבאו אחרי זה היה רוב לבן. אני מניחה שזה תלוי איפה מפרסמות. אנחנו פרסמנו למשל בקבוצת הפייסבוק של "נשים אתיופיות מעצימות זו את זו" ושם קיבלנו הרבה תמיכה והתעניינות. היה ממש מרגש לראות נשים שהגיעו בעקבות זאת עד ליפו.

אורטל: יש את מכשול השפה. זה עניין בפני עצמו. אני לא בטוחה שאמא שלי, למשל, הבינה שזה הסיפור שלה כשצפתה בהצגה. רוב הקהל עד עכשיו לא היו בני הדור המבוגר שלרוב פחות שולטים בעברית.

תמר: זה גם עניין של מנהגים. באתיופיה, באזורים הכפריים, אין תרבות של ללכת לתיאטרון. התיאטרון היה מגיע אלייך, יש מסורת של תיאטרון נודד.

אורטל: לא חשבנו בכיוון הזה, אבל אולי בהמשך נדאג לתרגום סימולטני. יש קטע בהצגה שבו הדמות שאני משחקת צובעת את עצמה בלבן. תוך כדי הקטע אני שומעת את אמא שלי אומרת: "למה היא צובעת בלבן"? המפגש שלנו עם החברה שמחוץ לקהילה הוא אחר משלהן. לא ממש יצא לי לדבר איתה לעומק אחרי ההצגה כמו שדיברנו תוך כדי התהליך.

תמר: יהיה מעניין לחזור אליהן (לאמהות) עד כה זה היה יותר לראות איזה תגובות נקבל. אחרי ההצגה הראשונה, אח של אורטל נתן לנו פידבק והראה לנו עוד זווית שלא ראינו ובעקבות זאת הורדנו קטע ושינינו, ההצגה כל הזמן משתנה ואף הצגה עד עכשיו לא היתה זהה. בגלל זה אנשים באים וחוזרים כמה פעמים.

"שהסיפור שלנו כנשים יהיה במרכז"

אורטל: מהצגה להצגה התהליך ממשיך לקרות. בסוף ההצגה אנחנו מבקשות לשמוע מהקהל איך הרגיש להם, לקבל פידבק מה עבר עליהם. אולי גם לגעת בנושאים שלא נגענו בהם, יש דברים שלא הגענו אליהם וההצגה מציפה אצל הצופים. הדיאלוג הוא חלק מהתהליך מבחינתנו.

תמר: מהצופים האתיופים התגובות היו של הזדהות. אנשים מצאו את עצמם בתור ילדים, נשים מאוד הזדהו עם כל הסיפורים של מודל היופי והשיער, לא רק נשים אתיופיות.

אורטל: באחת ההצגות היתה תגובה של גבר שלא הפסיק לבכות כל ההצגה, הוא נורא הזדהה… אני חושבת שבחברה שלנו הרבה יכולים להתחבר לתחושת הזרות והאחרות. למשל, אחרי ההצגה הראשונה, בת חן סיפרה שאבא שלה שיתף אותה בסיפור מאוד אישי, שלא הכירה קודם. ההצגה החזירה אותו במובן מסוים אחורה, וזה איפשר לו לשתף אותה.

איך נוצר הקשר עם תיאטרון יפו?

תמר: בת חן יצרה קשר עם יגאל עזרתי, מנהל התיאטרון. היתה פגישה של אורטל ובת חן איתו, והוא בלי לראות את ההצגה כבר קבע לנו תאריך להופיע שם. זה מה שמיוחד בתיאטרון, שמאפשר לספר עוד סיפורים, זה במהות שלו. לאורך כל הדרך ממש אימצו אותנו, נתנו במה וכלים, ונוצר קשר טוב. לא הכרנו קודם את המקום מעבר ל"פרחה שם יפה" (הצגה שגם היא תהליך יצירה משותף של השחקניות, עלתה לראשונה כפרויקט הגמר של סלי ארקדש באוניברסיטת תל אביב במסלול שחקן חוקר יוצר, בבימויה של חנה ואזנה גרינולד. מ.ס).

אורטל: ההזדמנות שתיאטרון יפו נתן לנו, זה דבר גדול. דיברנו הרבה על ההצגה, אבל אנשים לא הבינו עד שראו. תיאטרון יפו נתן לנו בית, איפשר לנו במה להביא אליה אנשים שבאו וראו, בכו וצחקו איתנו. הטקסטים בהצגה הם עמוקים, לא קלים לעיכול. בת חן הצליחה להפוך אותם למצחיקים ומעוררי מחשבה, זה מה שהופך את החוויה של ההצגה למאוד מיוחדת ושונה.

איך לדעתכן משפיע העניין המגדרי על ההצגה, העובדה שכולכן נשים ומביאות סיפורים של נשים?

תמר: מה שאהבנו בחיבור עם בת חן ששלושתנו באנו מהסוגיות האלה, כל אחת הבינה את הפריבילגיות שלה בעולם מול אחרות, בלי לבטל את המקום אחת של השנייה. לא היתה היררכיה. עבדנו יחד, העשרנו ועדיין מעשירות ומפרות אחת את השנייה, היחד הוא חלק מהדבר הזה שנקרא עוצמה נשית. גלית פיין הנגנית, גם היא לקחה חלק בתהליך הכתיבה. הרגשנו שהעבודה נכונה לנו, טבעית.

אורטל: היה חשוב לי שהסיפור שלנו כנשים יהיה במרכז, שרוב הצוות יהיה נשי. השפה היא נשית, אנחנו מבינות אחת את השנייה, ישנה הזדהות של כל אחת עם האחרת. הראיה הנשית חשובה במקרה הזה, דווקא בגלל שאנחנו נוגעות בנושא מאוד טעון וקשה, מתנהל פה מאבק קשוח. הקול הנשי מצליח להעביר את המסר ממקום לא "תוקפני", דיאלוגי.

תמר: מבחינתי האנרגיות שנוצרות על הבמה, התחושה של משהו שנברא מאפס ומתחדש כל הזמן, האמונה והחזון שההצגה הזו תצא לפועל, שזה יגיע לקהל, אלה רגשות נשיים. אני מרגישה שלמפגש הזה של כולנו היתה מטרה. מן ייעוד שהביא כל אחת ממקום שונה, לעבוד יחד על המקום המשותף הזה. כשחושבות על זה, את האישה הראשונה שמראיינת אותנו. עד עכשיו היו רק גברים, ואפילו כאן, זו חוויה מאוד שונה.

אז מתי ואיפה אפשר לראות אתכן?

נשמח גם לקבל הזמנות ולצאת מתל אביב, וכמובן שמוזמנות לעקוב אחרינו בעמוד הפייסבוק של ההצגה: חצויה- המחזה.

תמונות מדף הפייסבוק של ההצגה. עיצוב שמלות בתמונה הראשית: Ferede – אושרת פרדה Ferede Oshrat צילום:  Av Photoart

 

 

השאירו תגובה