אם לא אחר כך, אימתי? על "קרא לי בשמך"
רחל בית אריה משוחחת עם קרן שפי, ששוחחה עם הספר "קרא לי בשמך"

לפני שבועיים קראתי את המסה היפהפיה שקרן שפי כתבה כאן על "קרא לי בשמך", הספר והסרט, התייעצתי עם קרן על הכותרת, טיפלתי ב-SEO של המאמר, העליתי פוסט לפייסבוק וציוץ שממליץ לכולן לקרוא אותו ואז, מיד, הלכתי לחפש את הספר באמאזון. מהדורת הקינדל שלו נמכרה במבצע של שישה דולר לכבוד, כמה משעשע, יום האב. קניתי את הספר והתחלתי לקרוא אותו עוד באותו יום. גמרתי אתמול וחזרתי שוב למאמר של קרן כשכל התחושות העמוקות, המערבבות, הנפלאות, המעציבות, המחרמנות, המתסכלות והשמות-אותך-על-הקצה שהספר לא רק מיטיב כל כך לתאר, אלא מיטיב כל כך לעורר, עדיין איתי. מהטקסט של קרן זינק עלי מיד התיאור של נשים בסדנת מיניות את הפנטזיה הרומנטית הקלישאתית והכה סטרייטית, מאהב, בן זוג, שמזנק עליך מאחור כשאת עושה כלים. (מכאן מתחילים הרבה מאד ספוילרים לספר כולל לסופו).

גב אל הקיר

קרן כתבה, בצדק, ש"קרא לי בשמך" מתייחס אל ספרים כמו "לוליטה" ו"מוות בוונציה", אבל הופך את תפקידי המשתוקק ומושא התשוקה (ואז הופך אותם שוב, ושוב, ושוב, עד שהם מתערבבים לגמרי). אני רוצה להוסיף שהוא מתייחס גם לז'אנר נפוץ לא פחות, אבל מוערך הרבה פחות, בתרבות המערבית. אפשר אולי לקרוא לו ספרות הבועה הרומנטית, מין תת-ז'אנר של רומנים רומנטיים. ההתרחשות ב"קרא לי בשמך" מרגע שהתשוקה מתממשת מזכירה מאד התרחשות בעשרות ספרים וסרטים אחרים, אפשר לחשוב למשל על "הגשרים של מחוז מדיסון" וגם על "הלוחש לסוסים", וספרים טראשיים עוד יותר. אלה ספרים שמציגים את האהבה המושלמת, האידאלית, את האינטימיות חסרת הגבולות בין שני גופים, שני לבבות, שתי נשמות, כאפשרית, אבל רק לזמן מוגבל, במקום מוגבל, בדרך כלל נידח וכפרי ומנותק ממה שמכונה "החיים האמיתיים". בסופה של התקופה הקצרה הנאהבים לא ימשיכו יחד אלא יחזרו – לפחות, אחד מהם יחזור – אל "החיים האמיתיים" ואל היחסים המקובלים יותר חברתית שמחכים לו או לה שם. זאת התבנית של מאות ספרים וסרטים וגם של "קרא לי בשמך", שחושף רק לקראת סופו שהוא למעשה רומן רומנטי כזה. פה קרן העירה בהתכתבות שלנו שרומן רומנטי קלאסי נגמר בחתונה, כך שהספרים האלה בעצמם באים להעביר איזושהי ביקורת והתפכחות מאשליית הזוגיות – הם מציעים אופציה אחרת מיחסים הטרו-נורמטיביים, אופציה פורצת גבולות לכאורה אבל בסופו של דבר שמרנית. "קרא לי בשמך" מציע את האופציה הזאת,ומבקר בו זמנית גם אותה.

הרגע שאליו המבוגר חוזר אליו שוב ושוב בביקוריו ברומא הוא רגע רומן רומנטי מובהק אפילו יותר מההסתערות מאחור בזמן שטיפת כלים, ואחד הרגעים היותר "סטרייטיים" ברומן הקצר שלו ושל אוליבר. זהו רגע הנשיקה הפומבית הראשונה שלהם, דבר שהם והקוראת הניחו שבלתי אפשרי שיקרה: נשיקה לוהטת ברחוב חשוך בשעה מאוחרת מאד, אוליבר מצמיד את אליו אל קיר, מרים אותו, מנשק אותו בכוח. אליו, בגבו אל הקיר, מרים רגל, נתלה על אוליבר. זה מנח שמניח תפקידים ברורים לכל צד והבדלים משמעותיים בכוח הפיזי ובמסת הגוף ביניהם, כלומר, זאת תנוחה בסיסית במשגל הטרו-סקסואלי, תנוחה שיש בה רמז לאלימות, לכניעות, בנוסף לתשוקה או באופן שהכרחי לתשוקה. מישהו נדחק פה בגבו לקיר. באופן אירוני ונפלא, זה גם רגע יציאה מהארון. בין אליו ואוליבר יש המון רגעים אחרים, יפהפיים, נוגעים ללב, אינטימיים גופנית וכנים רגשית וחבריים וגם שוויוניים יותר, אבל אליו חוזר שוב ושוב בשנים שיבואו לסמטה ברומא. למה? האם פה עלתה האפשרות לקשר מתמשך? האם פה התברר שאין באמת אפשרות כזאת? האם מתגלה פה משהו על אוליבר? על אליו? עלי?

 

היקומים המקבילים

.P.S. We are not written for one instrument alone; I am not, neither are you.

הנ"ב מופיע כבר בעמודים הראשונים, בתחילת החלק הראשון שכולו תיאור ארוך ומענה של תשוקה חד צדדית ולא ניתנת למימוש. האם זהו נ"ב שנכתב ביומן בזמן אמת? הבנה מראש של חוסר האפשרות, או להיפך, של אינסוף האפשרויות? או שאליו נזכר בדבר במאוחר, כשהוא מסתכל על הקיץ שלדבריו הגדיר את חייו, ממרחק של עשרים שנה? האם המסקנה היתה שם כל הזמן או שלקח שנים להגיע אליה ואם היא שם כל הזמן, למה לוקח שנים להגיע אליה? איך המסקנה הזאת מתכתבת עם הטענה של אוליבר בפגישה הלפני אחרונה, בה הוא מתעקש שהחיים שבחר בהם הם "יקום מקביל" ולא תרדמת? האם היקומים המקבילים יכולים להיפגש?

כמו שקרן כתבה, "קרא לי בשמך" מתייחס הן לניתוח הפרוידיאני של תשוקה להתערבבות והן לניתוח בנג'מיני של הכרה הדדית. הוא מתייחס גם לאידאל האפלטוני – אוליבר עוסק בפילוסופיה יוונית כקריירה, הרי – שבו חברות, אינטימיות, קרבה של ממש, במישורי הרגש, האינטלקט והגוף, מתרחשת בין גברים, או בין גברים מבוגרים, מורים, מורי דרך, לנערים צעירים. זה אידאל שנשים נדחקות ממנו לגמרי. בעמודים האחרונים (ובצורה ברורה ורחבה יותר, בסרט), נרמזים יחסים כאלה לא רק במפגש החד פעמי שתואר בספר אלא כמסורת ואפילו כפרקטיקה שעוברת בירושה. האם לפרופסור, אבא של אליו, היו יחסים דומים בעבר? האם היו לו יחסים כאלה, מדומיינים או אמיתיים, עם אוליבר? עם סטודנטים אחרים שהתארחו בווילה המשפחתית? אליו מתאר את היחסים המשפחתיים שהוא מורגל אליהם, היחסים בין הוריו, כחסרי ליבידו ויותר מרומז ליחסי העבר של אביו ולכך שהאב מאפשר ודוחף את הלילה הקסום ברומא, ועל הלילה הזה אכתוב מיד. אוליבר מתנגד לאפשרות של יחסים דומים בין הבנים שלו לאליו או לבנים הפוטנציאליים של אליו ומה באשר ליחסים בין האבות של שניהם? זה כבר משהו אחר. איפה הנשים בסיפור? בשוליים, כמו לרוב. כמה מהן משמשות להתנעת הרומן בין הגברים, אחרות מאיימות עליו. בת הזוג של אוליבר, היחסים הארוכים והיציבים ביותר בחייו כנראה, כלל לא מוזכרת כמעט עד סוף הספר וגם אחר כך אנחנו לא יודעים עליה דבר, אפילו לא את שמה. האם היא יכולה לקרוא לאוליבר בשמה, שלא קיים? המניפולציה שנעשית פה על הקוראת, המזדהה לגמרי עם אליו, מניחה את בת הזוג כאופציה הבטוחה, זאת שנסוגים אליה אחרי מימוש האהבה המושלמת, האפשרית רק בקפסולת הזמן הקצוב מראש, כוויתור. כהמתה של האמת והיופי.

אבל העובדה שאנו לא פוגשות את היחסים האלה ולא יודעות עליהם דבר מניחה גם אפשרויות אחרות, אפשרויות אינסופיות, ואליו מסרב לפגוש את האשה הזאת, אולי כדי לא להניח אפשרויות אחרות על השולחן, כדי לא לבחון את היקום המקביל שאולי מכאיב פחות לחשוב עליו רק כוויתור, כתרדמת. הספר המעולה הזה, כמו רוב הספרות המעולה, הוא גם מתסכל מאד מאד עבור נשים כשהוא מדייק כל כך בתיאור התשוקות אבל לא נותן לנו לקחת בהן חלק. לכן, יכולתי להזדהות עם החלק הראשון, שכולו פנטזיות, תשוקה מוסתרת, מביכה ומענה, ועם החלק האחרון, שכולו אכזבה ושברון לב. עם החלקים השני והשלישי, אלה של חגיגת האינטימיות ההדדית, הדחוסה, הממומשת במלואה, לא יכולתי להזדהות, אלא רק להשתאות להם, להתפעל מהיופי האינסופי של הקרבה האינסופית, לקנא במה שלא מושג. נכון, אין לנו עדיין שפה לתשוקה נשית מלאה ו"קרא לי בשמך" לא קורא בשמי ולא מקרב אותי לשם.

לילה פחות ממופלא

ומה בנוגע ללילה ההוא ברומא, הלילה המופלא, כמו שקרן כינתה אותו, הלילה המכושף, כמו שאליו מכנה אותו? אולי הלילה הזה מפגיש את היקומים המקבילים, מאפשר נגינה לתזמורת שלמה של יצירה אינסופית, או לפחות מניח אפשרות שכך יכול להיות, אבל הכתיבה כאן נהיית טריקית מאד. אני נאלצת לא להסכים עם קרן שהלילה הזה מייצג את האפשרות שההכרה ההדדית המושלמת בין אליו לאוליבר תתרחב לעולם כולו וליחסים בין אנשים בכלל. הכתיבה של אקימן מכמה נקודות זמן ומבט במקביל מגיעה כאן לשיאה והופכת את תיאור הלילה לתיאור מופלא של לילה מופלא ובה בעת, לפרודיה על לילה מופלא ופרימה הדרגתית של ההרמוניה המושלמת שבה מתחיל החלק השלישי. הלילה מציע את ההיפך מהתרחבות, הוא מעמת את הבועה של הנאהבים עם העולם.

יחסית ללילה מופלא ומכושף, התיאור שלו מתעכב על המון פרטים פרוזאיים, לא קסומים כל כך ואפילו מבאסים. התלבטות בבחירת המסעדות, טעות בדרך, מסעדה ללא תפריט, בר בלי ברמן, חום מעיק ולא מרפה שמוציא את הכוחות, סיפור ארוך וחסר פואנטה על ליידי בוי בתאילנד, שלכאורה מכיר באפשרות של ג'נדר בלנדר, אבל כמו הרבה מהכתיבה הרומנטית, מבצע מהלך גדול של הזרה ואקזוטיזציה כדי להכניס את האפשרות הזאת לחיים הבורגניים, אפילו רק כסיפור. "כולם כל כך זמינים", כך חש אליו הצעיר "הגיל שלה כפול משלי אבל הייתי יכול לעשות איתה אהבה". אליו המבוגר, או הסופר, או הקוראת, מעמתים את התחושה הזו עם תיאור של דוגמניות מסחררות וזמינות שלמעשה, מתברר מיד, אינן דוגמניות בכלל אלא נערות צעירות שהגיעו לערב משפחתי עם אבא ואמא. האשה שהייתי יכול  לעשות איתה אהבה מפלרטטת באופן אמהי ודאגני, המשורר אולי טוב ואולי קלישאתי, האשה שמתלהבת משיריו בנאלית ומתאמצת מדי, הסנדק המבוגר הוא "פלסטאף", דמות קומית שצריך להזהיר את הנערות מפניה והאלכוהול גורם להקאה ושכחה. המציאות אינה קסומה כל כך. אוליבר פותר את הצרימה שנים אחר כך כשהוא נזכר ש"כולם קינאו בנו באותו לילה. גברים, נשים, היינו כל כך מאושרים". את האפשרות הם הביאו איתם, היא לא קיימת בלעדיהם וגם איתם, היא לא באמת קיימת כי תוך כדי הליכה קסומה ברומא, אוליבר צריך לעשות שיחת טלפון פרטית.

כל הלילות הקסומים משחזרים את הנשף של סינדרלה, לא פחות מאשר את המשתה של אפלטון. הקסם נגמר כשעולה הבוקר. נשארים ממנו זכרונות לא אמינים שממשיכים להשתנות. "קרא לי בשמך" הוא ספר גאוני בדרך שבה הוא מאפשר רומן הומוסקסואלי בתבניות של רומן הטרוסקסואלי ובעת ובעונה אחת לא מאפשר אותו ולועג לתבניות עצמן. הוא גם ספר אכזרי באותה דרך, כי הוא רומז לכל האפשרויות ולבסוף לא מממש אף אחת מהן, או הורג את כולן. בדרך שהוא מערבב רגשות ומשאיר רק עצב ואכזבה וריקנות גדולה, כמו ההרגשה בסופו של רומן סוער שמתברר, או שהיה ידוע תמיד, כבלתי אפשרי. האם אליו נהיה מפויס אחרי כל השנים האלה, או רק מאובן? האם אנחנו נוכל לסלוח בעמוד האחרון?

בקריאה במועקה הבלתי אפשרית, הבלתי נסבלת, של העמודים האחרונים, נזכרתי בשיר של רוברט פרוסט, זה שאנשים שחושבים על עצמם כמיוחדים ונמנעים מקונבנציונאליות אוהבים לצטט, The road not taken, שיר שפרוסט עצמו תיאר כ"מאד מאד טריקי". השיר שמבטיח שהבחירה בדרך שנבחרה היתה הנכונה, הנחשונית והאמיצה יותר, אבל בוחר לשים בכותרת דווקא את הדרך שלא נבחרה ומבהיר בתוכו שלמעשה, זה לא משנה, אין הבדל בין הדרכים, ואולי יש? כמה שורות לקראת הסיום רומזות בדיוק לכך:

He was and would forever remain, long after every forked road in life had done its work, my brother, my friend, my father, my son, my husband, my lover, myself.

וגם זאת קלישאה ישר מתוך רומן רומנטי. אולי הכרה מלאה, חיים מלאים, מפגשם הקווים המקבילים עדיין יכול להתרחש. ואם לא עכשיו, אחר כך. Later.

 

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.