מאיה רומן: It’s about the power

"באפי" היא אודות הרבה דברים. כמו כל יצירה מורכבת אפשר למצוא בה משמעויות על גבי משמעויות וחוזר חלילה אבל אני חושבת שרוב הבאפיסטיות המושבעות יסכימו איתי, שלב הסדרה היה העיסוק שלה בכוח נשי. לציון 20 שנה לסדרה, הייתי רוצה לדבר קצת על המשמעות הפמיניסטית והמרגשת של כוח נשי ש"באפי" מציעה לנו.

בסוף הפרק הראשון של עונה 7, אנחנו נחשפות לרשע הגדול של העונה ולמעשה, הסדרה, הרשע הראשון, the first, הוא מופיע בפני ספייק בסגמנט נפלא שבו הוא עובר בין רשעי העונות השונות שבאפי הרגה:

וורן, שונא הנשים מהעונה השישית, גלורי, אלת הגהנום שמחפשת תהילה, אדם, חצי המכונה חסרת האמפתיה, ראש העיר החלקלק, חסר הנשמה, דרוסילה, בת הזוג הערפדית המטורפת של ספייק מזה מאות שנים, המאסטר, הרשע הגדול הראשון של הסדרה שהרג את באפי לזמן קצר בסוף העונה הראשונה ולבסוף, באפי עצמה שמכריזה שספייק פשוט לא מבין, לא מדובר פה בשאלה של טוב או רע, מדובר פה בשאלה של כוח.

זו לא הפעם הראשונה שראינו את באפי מכריזה שהסיפור שלה סובב סביב כוח. היא נתנה את אותו הנאום בדיוק, רק בצורה פחות מאיימת, בפרק 12 של עונה 5 כאשר היא סירבה להישמע למבחן שמועצת הצופים בראשות קוונטין רצו שתעבור. באותו הפרק ראינו את באפי מבינה שהכוח למעשה נמצא בידיים שלה ושהיא יכולה לעצב את הדרך שבה היא רוצה שהקרב שלה מול גלורי יתנהל.

למעשה, הסדרה באפי, הייתה מתחילתה דיון מעמיק בשאלה של כוח נשי.

הצירוף "כוח נשי" הוא צירוף משונה מעצם קיומו. האם כוח נשי שונה מכוח גברי? למה? למה שלא פשוט נאמר כוח שנמצא אצל אישה? האם כוח יכול בכלל להיות קונספט נשי? אולי עצם הרעיון של כוח קשור בשליטה ובדרך שבה החברה הגברית מעצבת את העולם?

בהקשר הזה, סדרה שבמרכזה גיבורת על היא דרך נהדרת לבחון שאלות על כוח נשי ואיך הוא נראה. ביקורת פמיניסטית ידועה על גיבורות על היא שהן פעמים רבות פשוט שכפול עם עקבים של גיבורי על גבריים. בטגירל, סופרגירל, ספיידרוומן ועוד. רובן נוצרו אחרי גיבור העל הגברי שהיווה השראה לכוחותיהן וסיפורי הרקע שלהן דומים לסיפורי הרקע של אבותיהם הספרותיים.

על פניו, לא אמורה להיות לנו כפמיניסטיות בעיה עם הקונספט הזה. למה שלא תהיה ספיידרוומן שהיא בדיוק אותו הדבר כמו ספיידרמן? הרי אנחנו טוענות שנשים יכולות לעשות הכל ולהיות מוצלחות ממש כמו גברים, גם כשמדובר בלחימה ברשעים, אז לא אמור להיות הבדל בין גיבורות לגיבורי על. אבל כמובן שזה לא מדוייק.

כי בתור פמיניסטיות אנחנו יודעות שדווקא ישנם הבדלים, יש הרבה הבדלים. גם אם הם רק חברתיים, גברים ונשים לא גדלים אותו דבר, לא חווים את אותו עולם, לא מייחסים חשיבות לאותם הדברים וחלק מהמאבק הפמיניסטי דורש לייחס חשיבות ומשמעות גם לנושאים "נשיים" באופן קלאסי ולא רק לצפות שנשים יצטיינו באותם התחומים שגברים מעדיפים. רוב הפמיניסטיות שאני מכירה, לא רק רוצות שיהיו עוד מתכנתות מחשבים שירוויחו המון כסף אלא שמקצועות "נשיים" כמו הוראה או סיעוד יתוגמלו יותר, כיאה לחשיבותם בעולם. כלומר, להיות גיבורת על פמיניסטית לא יכול להיות פשוט להיות גיבור על שהוא נקבה.

על פניו, באפי בעלת כוחות "גבריים" כמו כל גיבור על. היא חזקה, מהירה ומחלימה מהר. היא מצטיינת בלחימה, תחום גברי באופן היסטורי. אבל היא עדיין לא גבר, היא חיה בעולם אחר והעולם הזה מעצב את הכוח שלה בצורה אחרת. אנחנו רואות זאת מהשנייה הראשונה של הפרק הראשון של הסדרה.

הסדרה נפתחה במה שהפכה להיות סצנה קלאסית ששכפלה את עצמה לאורך שבע עונותיה, סצנה של היפוך תפקידים שבה הנערה הבלונדינית היפה שאנחנו רואים היא לא הטרף, אלא הטורף. היא הדבר שמפלצות מפחדות ממנו בלילה. זה לא מה שאנחנו רגילות לראות.

זה גם לא מה שבאפי רגילה לראות ובתחילת הסדרה היא לא מעוניינת בכוח הזה בכלל. למה שהיא תרצה אותו? למה שמישהי תרצה להלחם במפלצות כל לילה? זו אולי המציאות של התרבות שבה אנחנו חיות, שבה נשים מפחדות כל פעם שהן חוזרות הביתה בחושך ממה שעלול לארוב בין הצללים אבל זו לא מציאות שהיינו בוחרות בה. פה מתחילה הגדולה של "באפי", ההבנה הפמיניסטית שניסחה סימון דה בובואר שאישה, גם גיבורת על, לא נולדת אישה, היא נעשית אישה.

בעונה הראשונה באפי מפסיקה לברוח מהכוח שלה. היא אולי לא אוהבת את הגורל שלה, אף אחת מאיתנו לא אוהבת את העובדה שאנחנו צריכות להתקיים בעולם מלא במפלצות שמחכות בין הצללים, אבל זה העולם שיצרו עבורנו. זה העולם שבו אנחנו חיות וכפי שבאפי תלמד בהמשך, הדבר הקשה ביותר שאפשר לעשות בעולם הזה, זה לחיות בו.

בסוף העונה הראשונה, באפי השלימה עם הייעוד שלה, היא מבינה את העולם האפל ואת התפקיד שלה בו, התפקיד שלה הוא למות. הוא להלחם ולהכשל. היא הולכת אל המוות הנבואי שלה בגבורה אבל היא לא מתה. היא חוזרת לחיים תודות לחבריה. החברים שלא ויתרה עליהם. אלה שלא היו אמורים להיות לה כי קוטלת ערפדים אמורה ללחום לבדה. זאת נקודה משמעותית. כבר פה, "באפי" מלמדת אותנו שישנה חשיבות להכיר בעולם שסביבנו אבל לא להשמע לו עד הסוף.

כבר בעונה הראשונה נמצאים כל הזרעים שייהפכו את באפי לסיפור התבגרות פמיניסטית שלא ראינו כמותו ולא נראה כמוהו שוב. באפי, בניגוד לגיבורי על אחרים, לא מנסה מעל הכל לשמור על הזהות הסודית שלה. היא מכניסה אנשים לתוך עולמה ולא להפך. היא לא סופרמן עם מבצר הבדידות שלו, היא באפי עם חבורת הסקוביז שרק הולכת וגדלה מעונה לעונה. הכוח שלה אולי נראה כמו הכוח של גיבורי על גברים שבאו לפניה, אבל היא מבינה שכדי להתמודד בעולם הקשוח שאליו היא נולדה היא צריכה גיבוי.

בעונה השנייה, השלישית והרביעית המסר הזה מועצם עוד יותר. אנחנו רואות את הדרך שבה המיצוב של באפי כאישה בעולם מלא מפלצות לא מאפשרת לה ליצור קשרים רומנטיים. המפלצות שחזקות כמוה, הן מפלצות ומי שלא חזק כמוה, לא תמיד מצליח להתמודד עם הכוח שלה. בו זמנית, באפי נהיית יותר ויותר בטוחה בעצמה ובכוח שלה. היא מתגברת על מפלצות ענק, מובילה צבאות של תלמידי תיכון, מאמצת את הפן המיסטי של הכוח שלה שטמון בחיבור שלה לחבריה וממשיכה לגדול.

העונות הבאות מציבות בפני באפי מכשולים לא חיצוניים, אלא פנימיים. בעונה החמישית, באפי הופכת מבת לסוג של אם. ההבנה שהיא לא רק לבד ובלי אמא שתטפל בה, אלא צריכה עכשיו לטפל בדון, היא עוד מאפיין של כוח נשי. היא מאפיין של סוג הכוח שאנחנו רואות את הנשים סביבנו משתמשות בו מדי יום. הכוח להמשיך ולא להתייאש כי יש אנשים שתלויים בך. הכוח הזה, כמובן, לא נשי בלבד. ממש כמו שהכוח להלחם, אינו גברי בלבד, אבל באופן מסורתי הוא משוייך לנשים ומאפיין את ההתנהלות הנשית בחברה שלנו.

המוות של באפי בסוף העונה החמישית היה טראגי אבל לא עבורה. היא הקריבה את עצמה. המתנה האולטימטיבית עבור מי שאהבה. זו אותה ההקרבה שהיא הייתה מוכנה לקחת על עצמה בעונה הראשונה. מאפיין קלאסי של גיבור. המוכנות להקריב את עצמה עבור אחרים. אבל תודה לאל שסיפורה של באפי המשיך (גם אם ברשת אחרת שכן היו חששות שהסדרה תבוטל) כי למרות שיש מי שלא אוהבות אותן, אני חושבת ששתי העונות האחרונות של באפי הן החתרניות ביותר.

באפי של העונה השישית היא דמות שנויה במחלוקת. יש שלא אהבו את הפן הדכאוני שלה, שלא מצא את עצמו בעולם מייאש ומאוד מציאותי. זו אכן לא דמות הגיבור שאנחנו רגילות לראות. רוב הגיבורים הגברים הקלאסים שאנחנו מכירות לא יעבדו ברשת מזון מהיר דמויית מק'דונלדס. למעשה, רובם מיליארדרים סטייל ברוס ווין וטוני סטארק. עוד הבדל מעניין בהינתן שנשים הן לרוב, בעלות פחות משאבים מגברים.

באפי מתמודדת עם להיות הורה, בעיות כלכליות, דכאון כללי וכמובן מערכת יחסים הרסנית (או מושלמת, תלוי את מי שואלות – ספאפי לנצח!). בעונה השישית היא לא מנצחת את הרשע הגדול שמתגלה להיות ווילו, חברתה הטובה ביותר. היא מנצחת את עצמה. היא מוצאת שוב את המשמעות בחייה. את הרצון לא רק להגן על דון מרע, אלא להראות לה את הטוב.

ואז מגיע הרוע האולטימטיבי. אחרי כל המסע הזה, אנחנו פוגשות את הרוע הראשון שנראה חזק בהרבה מבאפי. הוא מחובר למעשה לכל הרוע שנתקלה בו עד עכשיו. אם אנחנו מסתכלות על הסדרה כמטאפורה פמיניסטית אז הרוע הראשון הוא הפטריארכיה, אותו מוסד שייצר את כל הנבלים שבאפי נתקלה בהם עד עכשיו מחנונים מיזוגניים ועד ערפדים אקסים חסרי נשמה. אבל איך אישה אחת, חזקה ככל שתהיה, יכולה להתמודד מול מוסד ענק שכזה?

התשובה של באפי, היא הדבר המרגש ביותר בה. היא לא יכולה.

היא לא יכולה מאותה הסיבה שהיא הצליחה להלחם בכל הרוע שהיא פגשה עד לאותו הרגע. כי אנחנו לא לבד בעולם הזה. כי לבד זו לא הדרך. אם נישאר לבד, ננסה להתמודד עם רשע ודכאון ומטלות לבדנו, נמצא את עצמנו קדושות מעונות כמו הקוטלות שקדמו לבאפי.

הכוח של באפי תמיד היה טמון בקשר שלה לאנשים אחרים. בחוסר המוכנות שלה לוותר על חבריה, על המשפחה שלה, אפילו על ספייק שבסופו של דבר, גאל את עצמו והציל את העולם תודות לאמונה שלה בו.

גיבורי על גבריים מוגדרים על ידי היותם יוצאי דופן. סופרמן טוב יותר מכולנו. הוא מה שאנחנו אמורים לשאוף להדמות אליו. הוא סמל של טוב אינסופי ולכן הוא עומד בודד, בעל כוחות על יחידים במיניהם שהוא לא יכול לחלוק עם אף אחד. באטמן כלוא באפלה ובדכאון שסביבו. הכוח שלו נובע מהרצון לנקמה, מהרצון ליצור עולם טוב יותר אבל תוך הכרת הצדדים המכוערים ביותר של העולם שלנו. הרבה גיבורי על גברים מונעים ממניעים שונים ומשונים אבל בסופו של יום, מגיעים למסקנה שהנטל הוא שלהם ושלהם בלבד.

האפיון הזה הגיוני בהתחשב בתרבות שבה אנחנו חיות. בדרך שבה מלמדים גברים מגיל צעיר שהם בתחרות זה עם זה. שהם צריכים להיות יוצאים מן הכלל כדי להצליח.

באפי גם מתמודדת עם המחשבה הזו. שוב ושוב היא חושבת שלהיות קוטלת ערפדים משמעו להיות לבד. משמעו שהנטל נופל עליה ואף אחת אחרת לא תוכל להבין אותו. המחשבה הזו מייצרת בעייתיות בינה לבין פיית' וגם בינה לבין ווילו בעונה השביעית. עד שבסוף העונה השביעית, באפי שוברת את מה שלימדו אותה עד לאותו רגע, שוברת את הסדר של העולם שבו היא חיה. באפי לומדת לקח שנשים רבות לומדות מנשים אחרות.

נשים מלמדות זו את זו על הכוח שבחברות נשית. על הכוח שביכולת לחלוק את הנטל שלנו ולא להתמודד איתו לבד. נשים פמיניסטיות לומדות שמול חברה פטריארכלית, הדבר החזק ביותר שיש לנו הוא היכולת להבין אחת את השנייה, לעזור אחת לשנייה, לא לתת לאף אחד להפריד בינינו.

זה הלקח שבאפי לומדת ומיישמת בסוף הסדרה.

יש הרבה פרקים מושלמים של "באפי". יש הרבה פרקים עצובים ונוגעים ללב, פרקים מצחיקים, פרקים רומנטיים, אבל בעיניי, אף פרק לא יהיה מרגש או חתרני כמו פרק הסיום של הסדרה. ההבנה של באפי שלחלוק את הכוח שלה, בעזרתה של ווילו, החברה הטובה ביותר שלה שחזקה בדיוק כמוה, אם לא יותר, אבל בדרכים אחרות (יש שיגידו יותר נשיות, אבל זה כבר למאמר אחר), היא הדרך לנצח, היא ההבנה של המאבק הפמיניסטי שסולידריות נשית היא הדרך היחידה שלנו להתקדם בעולם הזה באמת.

הנאום של באפי שבו היא מבהירה שרק בגלל שקבוצה של גברים קבעה שרק לאישה אחת אמור להיות כוח, זה לא אומר שאנחנו צריכות לקבל את הקביעה הזאת, היא ביקורת חתרנית על עולם שמלמד נשים להתחרות זו בזו.

"אתן מוכנות להיות חזקות?" באפי שואלת, ברגע שרק להיזכר בו גורם לי לדמוע וזו השאלה שהסדרה כולה שואלת אותנו. "באפי" מראה לנו איך נשים גדלות, לומדות להכיר בכוחן, על שלל מרכיביו, ה"גבריים" וה"נשיים" ובסוף מעבירה לנו את הלקח הגדול ביותר בנוגע לכוח נשי, הוא אף פעם לא נמצא אצל אישה אחת בלבד. "באפי" מעודדת אותנו למצוא את הכוח שלנו יחד ובמובן הזה היא הסדרה הפמיניסטית ביותר שראיתי אי פעם.

השאירו תגובה