ח'ולוד ח'מיס: להכיר את אמיליה

Reading Time: 2 minutes

מאת: ח'ולוד ח'מיס

מכירות את האימהות החופרות האלה? שכל יום מתקשרות תשע פעמים? אז אמא שלי. עד אוקטובר 2008 במשך שנים רבות, כל יום מתקשרת באופן אובססיבי. כשהייתה מסתובבת בחנויות בהדר הייתה מתקשרת לבדוק אם אני צריכה תחתונים, אם לילדה חסר גרביים, ויש מבצע טרנינג לילדה, ויש קרם חדש על המדף בסופרפארם. כשהייתה בסופר הייתה מתקשרת לבדוק אם חסר לי מצרכים במטבח. לפעמים הייתה מתקשרת ומבקשת ממני לאסוף אותה אחרי משמרת ערב מהעבודה, או להקפיץ אותה לשיעור ריקודי בטן, או לים למעגל מתופפים. הייתה גם מגניבה לי כמה מאות שקלים מאחורי הגב של אבא כל חודש, סתם כדי לפנק אותי. כן, הייתה לי האמא הכי חופרת שיש, עד אוקטובר 2008.
באוקטובר 2008, כך באמצע החיים, כשהייתה בת 56, בעודה רק מתכננת לנסוע למצרים לקורס ריקודי בטן מתקדם, ומתכננת גם טיול להודו לאיזה אשרם לעשות מדיטציה, אישה מלאת חיים, רוקדת כשמונה שעות בשבוע ריקודי בטן, לוקחת את מישל, הבת שלי, לימי כיף בכל מיני מקומות, הכל פתאום נעצר. היא לקתה באירוע מוחי מאוד קשה, אשר פגע קשות ושיתק את חצי הגוף וימני שלה, וגם פגע במרכז הדיבור. מאישה מלאת חיים, הפכה להיות לאישה שתלויה פיזית באחרים בכל פעילות בסיסית. אישה חסרת קול משלה. וכך, פתאום, הטלפון דמם. פתאום, הדבר שהכי התגעגעתי אליו זה החפירות שלה וההצקות שלה באמצע היום. הטלפון פשוט לא מצלצל.
משפחתי ואני עברנו תהליך ארוך במשך שמונה השנים האלה. היום, חברות שואלות אותי איך אני יכולה להיות כל כך אופטימית כל הזמן ומאיפה יש לי כל כך הרבה סבלנות לטפל באמא שלי שלושה ימים בשבוע עם חיוך? אז להגיד שבשנתיים הראשונות לא בכיתי את עצמי עד שנרדמתי כל לילה? להגיד שלא נשבר לי הלב לרסיסים כל יום מחדש? אבל בשלב כלשהו גם צריך להחלים, ולהסתכל על כל מה שיש, ולא על מה שאבד. ומה שיש זאת משפחה אוהבת ומכילה. מה שיש זה אבא שמטפל באמי במסירות שלא ראיתי מעודי. מה שהאירוע המוחי לימד אותנו זה לאהוב יותר, להיות משפחה מלוכדת יותר, דואגת יותר. אותי זה לימד הרבה מעבר. הייתי בת 33 כשזה קרה, והייתי בתחילת דרכי המקצועית, רצה כמו מטורפת אחרי הישגים. האירוע המוחי של אמי לימד אותי להאט את קצב החיים, להשתאות ולהתפלא מהדברים הכי קטנים שהחיים האלה מציעים לנו.
הכי חשוב, למדתי להכיר את אמיליה. אמיליה שהיא לא בהגדרת "האמא". אנו נוטות להכיר את האימהות שלנו ולראות אותן רק בתפקיד "האמא". למדתי להכיר את אמיליה, אישה בפני עצמה, את סודות הילדות שלה, את הכמיהות שלה, את הצחוק שלה, את האישה שהיא.

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

Evan L'Roy/The Texas Tribune

מדברות הפלות

Reading Time: 29 minutes נשים מדברות על הפלות שעברו, על הקושי, על הצורך בהפלה, על מה שצריך להשתנות במנגנונים ועל החוויה המורכבת של בחירה (או אי בחירה) בהפלה

קראי עוד »
A 'pro-life' activist holds a sign during a demonstration in front of the US Supreme Court on June 29, 2020 in Washington, DC [Alex Wong/Getty Images/AFP]

כשהפלה לא חוקית, נשים מתות

Reading Time: 3 minutes בשנת 1973 נקבע בארה"ב פסק דין תקדימי, הידוע בכינוי "רו נגד וויד", שהתיר הפלות חוקיות על בסיס הזכות לפרטיות, בהתבססות על התיקון ה14 לחוקה. עד לפסיקה זו, נשים שידן לא הייתה משגת ולא יכלו לנסוע מחוץ למדינתן, עברו הפלה לא חוקית, לא בטוחה, שסיכנה את חייהן וחיבלה בעתידן. נשים רבות שילמו על כך בחייהן והמצב היה חייב להשתנות. בסופ"ש האחרון, אחרי עשורים של מסע שמרני בבית הנבחרים ובבית המשפט, הפך ביהמ"ש העליון בארה"ב את ההחלטה הזו על פיה

קראי עוד »
תמונה: ©Zuma Press/Alamy

"כידוע, אנחנו רק רוצות להפיל כל היום"

Reading Time: 3 minutes בסוף השבוע האחרון הפך בית המשפט העליון בארה"ב את ההחלטה המתירה הפלות בכל מדינות ארה"ב. מעתה, כל מדינה תחליט האם לאסור או להתיר הפלות בעצמה. נשים בארה"ב נשענו במשך כמעט חמישים שנה על הפסיקה שהתירה הפלות. מקבלי ההחלטות מעולם לא טרחו לעגן את החקיקה (שהתקבלה במשפט "רו נגד וויד") וכך, החקיקה הרופפת, שנשענה על שיווי משקל פוליטי עדין, קרסה באחת. האם זה יכול לקרות גם כאן?

קראי עוד »