חנאן באשיר

רוני פלזן תירגמה את המכתב לעברית ומוסיפה הערה: חנאן באשיר, בת 21, סטודנטית לפסיכולוגיה בעזה מבקשת עזרה בהפצה ופירסום המכתב שפורסם לראשונה באנגלית באתר UK Palestine באשיר אישרה לי לתרגם אותו, בתקווה להגיע לקהל דוברת עברית. בבקשה תקראו, תשתפו ותהדהדו את קולה.

תודה ליעלה רענן על השיתוף, ולקרני בן יהודה על העריכה

תמיד שנאתי לזעוק לעזרה

יכול להיות שקראת על המצב בעזה בעיתונים או במאמרים אקדמיים ושמעת על סוגי המחסור השונים שאנחנו הפלסטינים מתמודדים איתם – כמו ארבע שעות של חיבור לחשמל ביום, שלוש מלחמות אלימות ואכזריות במיוחד, גבולות סגורים ומעברים חסומים כמעט כל הזמן וכו' וכו'.

לפני כל החלוקות המלאכותיות מעשה ידי אדם, אנחנו, בני אדם בעלי גוף ורגשות אנושיים, וככאלה כולנו מנסים לשלוח מסר מתוך הקופסא – מעזה – לאנשים מחוצה לה. האות שאנו שולחים מיועד להגיע לכל מקום בו גרים בני אדם, לכל מי שמוכנה להקשיב.

אני לא מוטרדת מכמה מדויק המידע שמגיע אליכם. הדבר שמטריד אותי באמת הוא האם אתם מסוגלים להגיע לאזור הרגש, לתת למילים שלנו להיכנס ללבכם, ולחוש את הדם שלנו שזורם ללא הרף. המעשים והתגובות שלנו, האישיות והזיכרונות שלנו, הכעס וחוסר האונים שלנו – הם מי שאנחנו. תנאי החיים שלנו לא רק משפיעים עלינו, הם מעצבים את מי שאנחנו ואת הדרך שבה אנחנו מתמודדות עם חיינו ביום-יום, כשאין מלחמה, מצב חירום או משבר (הימים הרגילים!), כמו גם את הדרך שבה נשקם את עצמנו אחרי משברים. אני יודעת שאני לא מסבירה את עצמי היטב, אבל הנורמלי שלי הוא הסיוט הכי גדול שאתם יכולים לדמיין, הפחד הנורא ביותר של כל אחת.

בואו נראה אם אני יכולה לתת לכם דוגמה קטנה. למשל, את חוזרת בשמחה מחתונה של חברה קרובה ופתאום את שומעת רעשים חזקים. אם את עזתית, האפשרות שאולי מדובר בילדים משחקים או בזיקוקים – לא קיימת. המחשבה הראשונה היא – אוי, שוב מלחמה.

דבר נוסף שאני תוהה לגביו הוא הזיכרון שלנו: כמה טוב או רע זה להיות אדם שיש לו זכרונות ממלחמה? איך זה מרגיש לחיות בלי זכרונות כאלו? האם אדם יכול לדעת משהו על מלחמה מבלי לחוות אותה אישית? האם אצל אדם טוב לב ונעים קיים קשר בין זכרונות ממלחמה ודחפים אלימים (כמו אלו שפרויד כתב עליהם?) למי יש רצונות עזים יותר לפגוע באחרים – לנו שחווינו מלחמה ממקור ראשון, או לכם שצופים בה בטלויזיה?

כשאני לא טרודה בשאלות הפסיכולוגיות האלה, אני אוהבת לטייל בדימיון. זה משהו שאני עושה בכל יום. אני לא צריכה דרכון כדי להיות מסוגלת לעשות את זה. אני גם לא תלויה באף אחד שיפתח בשבילי את המחסום. בדימיון שלי, אני יכולה לנסות לחיות כמו בת אדם נורמלית – עם חלומות ותקוות – מנוטרלת מההשפעה של הבלגאן שנכפה עלי.

אני בורחת מהדרכים המלוכלכות, מהאירועים הטראומטיים, מההיסטוריה הנוראית ומהעתיד הקודר – אני מבלה במקומות ריקים, או צופה בסרטים שמספרים לי על החיים של אנשים צעירים, בגילי. בסרטים אני רואה איך זה להיות בן אדם נורמלי, עם חיים נורמליים, ואיך אני יכולה להפוך לנורמלית.

אם לא היה לי את הדימיון שלי ולא הייתי יכולה לפנטז על העתיד – על הקורסים האקדמיים שאלמד, על הקריירה שלי וכו' – סביר להניח שהייתי הולכת לגדר גם אני, כפי שכבר עשו רבים אחרים.

אני רוצה לקחת אתכם הקוראים למקומות חדשים, חבויים מהמצלמות של הכתבים. יכול להיות שאני לא מסוגלת להסביר המון אבל אני מקווה שהצלחתי לפתוח כמה אוזניים ודלתות.

בתמונה: חנאן באשיר, עזה

תגובות

תגובה אחת

  1. גם לציונים יש רגשות רבים, והם רוצים להרגיש אותם, את כולם ולא רק את הפחד מהפלסטינים.
    האם תחנכי את בניך שבהעדר כבוש חובתם המוסרית היא להלחם מלחמת חרמה בבני עמם הג'יהדיסטים כדי להבטיח את שלומם של הציונים שעל קרקעות הפליטים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בשבעה לאוקטובר נהרגו חיילים ואזרחים בניסיון לשמור על הגבול בעוטף עזה. עשרות אלפי משפחות פונו מהצפון, מה שהוביל לניתוק מהקהילה ולפטירה מהירה של אנשים הרחק מבחיתם. גם את טקסי הקבורה היה קשה לעשות ביישובים בהם הלחימה המשיכה להתרחש. הכתבה מביאה שלושה סיפורים של התמודדות עם מוות ואבל בזמן המלחמה.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.