לי מאיזי הייתה בת שלוש, כשמשפחתה עברה מהכפר שבו נולדה, באזור הררי ועני מחוץ לבייג'ינג, לאזור אחר, עדיין כפרי אבל פחות הררי ועני, בפאתי העיר. המעבר הביא איתו תקופה ארוכה של בריונות והתעללות מצד ילדים, כשכל מה שרצתה היה לשחק איתם. "לא הבנתי למה הם עושים את זה, אבל אבא שלי עודד אותי, אמר לי לא לשתוק להם, ואז יום אחד חבורה של בנים התחילו להתעלל בי ופשוט הכנסתי לאחד מהם אגרוף, והאף שלו התחיל לדמם". יותר לא הציקו לה ולי המשיכה להצטיינות בבית ספר ולהזמנה להשתתף כיועצת נוער בארגון סיני לחינוך מיני. "וככה", היא מסכמת, "נהייתי פמיניסטית".
בשנה שעברה היא הפכה – ולא מבחירתה – מפעילה אלמונית יחסית לאייקון פמיניסטי מפורסם בכל העולם. זה קרה כשהמשטרה הסינית עצרה אותה ביום האשה הבינלאומי, לפני שהצליחה להוציא לפועל אירוע מחאה שתיכננה נגד אלימות כלפי נשים. באותו יום במרץ 2015 נעצרו עשרות נשים שתכננו להשתתף באירועי מחאה בערים שונות בסין. רובן שוחררו עד הערב אבל חמש המארגנות המובילות: לי מאיזי, וויי טינגטינג, וו רונגורנג, ג'נג צ'וראן וואנג מאן, נשארו במעצר. בשיחה שהתחילה ביום יפהפה באוקטובר בבית קפה בבייג'ינג, אחרי סדנה שהעבירה במרכז קווירי קטן בלב העיר, והמשיכה בסקייפ, לי מספרת שהמעצר הזה שינה את חייה, ולא לטובה. הוא אמנם הפך אותה לאישיות מפורסמת, אבל גם לכזאת שמקבלת תשומת לב שלילית מתמדת מהשלטונות.
"אני נתונה למעקב מתמשך והרבה זמן לא הייתי יכולה לנסוע, לא לחו"ל ואפילו לא לצאת מבייג'ינג לחלקים אחרים של סין. אני דואגת לפרנסה. אין הרבה מקומות עבודה שיסכימו להעסיק אותי עכשיו, אז אני חושבת להפוך לנהגת באובר". בראיונות אחרים סיפרה מעט על מה שעברה במעצר: לחץ מתמיד, שעות של חקירות, אור חזק לתוך הפנים במשך ימים שלמים וחוקרים שלא הפסיקו לשכנע אותה להיות ילדה טובה. "ידעתי שבשלב כלשהו איעצר, אבל זה הגיע מהר מדי, לא הייתי מוכנה לזה. חשבתי שיש לי עוד כמה שנים של פעילות שקטה", היא אומרת. המחיר ששילמה ניכר בה היטב, בעייפות ובדריכות מסוימת כשהיא הולכת עם בת זוגה ברחובות של בייג'ינג. "הפסקתי לעלות לתחבורה ציבורית וקניתי אוטו, מבטים של אנשים, צפיפות, מגע, נהיו לי קשים מדי", היא מספרת.
חמש הפעילות נשארו במעצר למעלה מחודש. הן לא יכלו לדעת זאת בזמן אמת, אבל מחוץ למתקנים שבהם הוחזקו הו חוללו סערה חסרת תקדים כמעט. הידיעה על מעצרן הפכה לכותרות ראשיות מסביב לעולם והלחץ הבינלאומי על סין הלך וגבר. בתוך סין, למרות צנזורה הדוקה על הרשתות החברתיות וכלי התקשורת, עשרות אלפים כתבו, העלו תמונות או קטעי וידאו וקראו לשיחרורן. בעולם הצטרפו לקריאות האלה נשים בעמדות כוח. הבולטת ביניהן היתה הילארי קלינטון שכינתה את נשיא סין "חסר בושה" וקראה לשחרור מיידי של חמש הפעילות. זה היה מפגן מרהיב של סולידריות פמיניסטית ועדות לכוח הגדל של הפמיניזם הגלובלי, ובניגוד לניסיונות אחרים להפעיל לחץ על סין, זה עבד. החמש שוחררו לאחר יותר מחודש, וכתבי אישום נגדן לא הוגשו עד היום, אף שהאיום ממשיך לרחף מעל ראשון. מאז, לי מנסה למצוא את האיזון בין הדחף הפנימי להמשיך באקטיביזם ובין החשש מהתוצאות.
לפעמים, אני פשוט רוצה לעשות צרות
"אני לא יכולה להפסיק את האקטיביזם כי אני לא יכולה לראות אי צדק. אני מרגישה שלא עשיתי שום דבר רע. כל מה שאני רוצה הוא שוויון מגדרי ולהילחם נגד החברה הפטריארכלית, ואני לא אפסיק. אני מאמינה בשינוי, ראיתי שינוי קורה, אז אני רוצה להמשיך לעבוד כדי לשנות. חוץ מזה, לפעמים אני פשוט רוצה לעשות צרות". היא מצהירה, מוציאה את הצד המתריס שלה.
לכאורה, החוקה הסינית מבטיחה שוויון זכויות לנשים ושוויון כזה היה במרכז האג'נדה של המפלגה הקומוניסטית ששולטת במדינה בימיה הראשונים. זה הביא לתוצאות מסוימות, כמו שיעור תעסוקה גבוה מאד של נשים, אבל הרבה מהתפיסות המסורתיות, הקונפוציוניות והפטריארכליות לא נעקרו עד היום ואף מתעצמות בחברה שמחפשת אחיזה בערכים מסורתיים עם היחלשות האידאולוגיה הקומוניסטית שהייתה בעבר הדבק שהחזיק אותה. לי מסבירה שגם המעבר לכלכלת שוק וההתעשרות היחסית השפיעו מאד על היחס לנשים, מכמה בחינות.
"הקפיטליזם הביא הרבה יותר גיוון לחברה שלנו ואפשר לראות את זה בהתקדמות שעשינו בכל הנוגע לזכויות להט"ב. אבל הוא גם הביא תרבות צרכנית והרבה מאד דימויים סקסיסטיים שלא היו אפשריים פעם. את רואה כאן פרסומות לחזיות, למשל, זה מוצר שהוא רק לנשים, אבל נקודת המבט של הפרסומת תהיה גברית. אנחנו רואות פה יותר פרסומות עם שדיים גדולים ובולטים, והרבה שימוש בגוף. כמובן, זה לא נעצר בפרסומות. לפי סטטיסטיקות רשמיות, אחת מכל ארבע נשים בסין סובלת מאלימות בתוך ביתה". ועל כך בדיוק הנשים יצאו למחות כשנעצרו.
לשאלה אם פמיניזם סיני שונה מהותית מפמיניזם במקומות אחרים בעולם לי מהססת רגע ואומרת שהנושאים אינם שונים, אבל האסטרטגיות הרבה פעמים יהיו שונות. "ראיתי את ההפגנות הענקיות בהודו ב-2012 בעקבות האונס הקבוצתי שהיה שם, וקיבלתי מזה המון השראה, אבל כאן אנחנו לא נהנות מחופש התכנסות והפגנה אז אנחנו צריכות לחפש דרכים אחרות למחות. עשינו בעבר, למשל, מיצגים אמנותיים כתחליף להפגנות. ב-2012 החלטנו על מיצג בשם "הכלה ספוגת הדם", הצטלמנו ברחוב מרכזי לבושות בשמלות כלה מלוכלכות בצבע אדום, כדי למחות על אלימות כלפי נשים. זה רעיון שלקחנו מפמיניסטיות טורקיות, ובסוף רק שלוש מאיתנו העזו להשתתף במיצג, אבל התמונות זכו לתפוצה אדירה. מחאה אחרת שיזמנו בתחילת הדרך הייתה "לכבוש את שירותי הגברים". היו אז תנועות Occupy בכל העולם, אז ניצלנו את הכותרת הזאת וסטודנטיות באוניברסיטאות ברחבי סין הקימו קבוצות שהשתלטו על שירותי גברים במחאה על כך שאין מספיק שירותים ציבוריים לנשים. זה נושא שולי כביכול, אבל הוא היה הכניסה הראשונית לאקטיביזם עבור נשים רבות, והוא היה יחסית לא מסוכן או שנוי במחלוקת. הפעולות שנעשו אז הביאו לשינוי של תקנות עירוניות בהרבה מקומות, ובאמת נבנו הרבה יותר שירותי נשים".
היום היא נזהרת יותר, אבל לא חושבת לוותר. היא מרצה בפורומים קטנים, יזמה את ההפקה הסינית הראשונה של "מונולוגים מהוואגינה" ושיחקה בה, וממשיכה לארגן פעילות ברשת. "יש הרבה מאד פעילות פמיניסטיות היום בסין, וזה מעודד", היא אומרת, "לספר של שריל סנדברג, Lean In הייתה השפעה אדירה על נשים עירוניות צעירות ומשכילות, והוקמו אולי מאות או אלפי קבוצות של נטוורקינג בהשראתו. אבל אנחנו צריכות למצוא דרך למוביליזציה של נשים ממעמדות שונים כי הפעילות הזאת משאירה בחוץ בעיקר את האיכרות והנשים העניות. אנחנו מתחילות לעשות פעילות ברשת ובשטח כדי להגיע לנשים שעובדות במפעלים, וגם לאיכרות. להגיע לאיכרות קשה במיוחד, אבל אנחנו חייבות למצוא דרך לעשות את זה".
קצת אחרי האגרוף ההוא, היא הוזמנה, כתלמידה מצטיינת, להשתתף בהכשרה של חינוך מיני ולהעביר כזה בבתי ספר שבתחילת שנות ה-2000, חינוך מיני עדיין היה טאבו מוחלט בהם. " ככה התחיל החינוך הפמיניסטי שלי. נחשפתי לכתיבה פמיניסטית והייתי קוראת בלי סוף, קוראת תיאוריות מגדריות ומשתמשת בהן כמו נשק. בארגון שהעסיק אותי אז אמרו שאני לוחמת ושכל מקום הוא זירת קרבות בשבילי. הייתי רדיקלית מאד.
ואת עדיין לוחמת עכשיו?
"עכשיו אני מתונה מאד", היא צוחקת, ואז מרצינה לרגע. "אני חושבת שעכשיו אני לא רק לוחמת. הפכתי למנהיגה".
אחרי הסולידריות חובקת העולם שעזרה לשחרר אותה ממעצר, ללי יש מסר לפמיניסטיות בכל מקום: "חלק מהפעילות שלנו היא לגלות סולידריות עם מאבקים פמיניסטיים במקומות אחרים. בארה"ב, בהודו באירלנד. אני חושבת שחשוב שנעזור זו לזו והייתי רוצה שגם אתן תדעו יתר על מה שקורה בסין, כי יתכן שאתן לא יודעות הרבה. אנחנו יכולות ללמוד זו מזו, ולפרק את הפטריארכיה ביחד".
