לעמוד הראשי של הפרויקט 

מאת: אלה בניאן

סבתא שלי נולדה בכפר בפרס לפני כמעט מאה שנה. אנחנו מתלוננות היום על מעמד האישה וכמה אנחנו במצב מחורבן, ואני רק יכולה לתאר לעצמי כמה קשיים היא הייתה צריכה לעבור רק בגלל המגדר שהיא נולדה אליו. זה בגדר אגדה משפחתית שלמרות שחיתנו אותה כבר בגיל 12 לרחוק-משפחה (חששו מהתבוללות עם המוסלמים באזור) היא התעקשה לסיים את לימודי ההוראה שלה ולחזור ללמד שפות בתיכון אליאנס בו למדה, לפני שתלד ותגדל ילדים. את הבת הגדולה שלה, ויקטוריה, אמא ודודה מדהימה בזכות עצמה, ילדה רק בגיל 22 (בערך, תאריכים ושנים וגילאים לא כל כך ידועים מהתקופה הזו), שזה באמת דבר יוצא דופן ביחס לזמן והמקום בו גדלה. כשהחלה העלייה לישראל היו לה כבר שלושה ילדים, הקטן בן פחות משנה. המעבר הפחיד אותה מאוד, אבל זו התקופה של תחילת המהפכה האיסלאמית בפרס והפיכתה לאיראן, ולפי דבריה, השאה החליט להפוך את הכיתות לנפרדות לפי מין, ואת כל הנשים לעטות צ'אדור (גלימת גוף שמכסה גם את הראש והשיער), והיא מאוד לא חיבבה את ההחלטות האלו, לכן כשהברירה הייתה לחיות בישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית, היא בחרה לנסוע לטהרן ולחכות לסוכנות היהודית. בטהרן ריכזו אותם בתנאים-לא-תנאים, הם חיו בבית הקברות היהודי במשך כמה חודשים עד שהגיע המטוס המיוחל ועלו לארץ. לסבתא שלי קוראים טלא (נהגה tella), שם פרסי שמשמעותו זהב. בכניסה לארץ הייתה דרישה לשנות את השם, וסבא שלי אכן עברת את שמו מעבדאללה לאליהו, אך טלא התעקשה להשאיר את שמה.

אז עם שלושה ילדים ממחנה מעבר, לכפר גלעדי (שם סבי הקפיטליסט שהיה סוחר עשיר בפרס, לא הסתדר כל כך טוב והם ברחו תוך כמה חודשים), לרחובות. טוב, בערך, קראו לאיפה שהם גרו "זרנוגה", כשם הכפר הערבי שנכבש ב48'. בשנות התשעים שיכנו בבתים שהתרוקנו מאז את העלייה האתיופית, והיום קוראים לו "קריית משה", אבל זו אותה מעברה מ53', ניסיון ליצור סגרגציה שנראית כמו אינטגרציה. גם היום זו שכונה שנחשבת מנותקת מהעיר גיאוגרפית ותרבותית-סוציואקונומית, ובשנות החמישים פי כמה. סבא שלי מצא שם עבודה בסולל בונה בהקמת מכון ויצמן. זה היה אחד הדברים שהכי הערצתי בתור ילדה. התחנכתי בבית הספר היסודי שצמוד למכון ויצמן, בהערכה זהירה יותר ממחצית מההורים של חברי לשכבה עבדו כמדענים.ות, וניחמתי את עצמי בכך שאלמלא העבודה של סבא שלי אף אחד מהמחקרים לא יכול היה להתבצע. סבתא שלי, לעומת זאת, לא יכלה למצוא עבודה. את הסיבה לכך אני לא יודעת בוודאות, או שלפחות היא בניגוד לשאר הדברים שסיפרתי ואספר לא חקוקה באתוס המשפחתי, אני מניחה שזה איפשהו בין קשיי קליטה ושפה לגידול הילדים. אני כן יודעת שאחרי כשנה בזרנוגה, הבן הקטן שלה שכבר היה בן שנתיים, נפל לשירותים הציבוריים (חורים מלאי צואה בפאתי השכונה) וטבע למוות. כאן האתוס המשפחתי שלי נכנס לתוך האתוס הציוני הגדול, כי כשראיתי את הילדים מגטו פלאשוב ב"רשימת שינדלר" מתחבאים בשירותים, חשבתי על דודי שמצא שם את מותו. כשביקרתי באושוויץ, תיארתי לעצמי שכך ודאי נראו השירותים במעברה.

זה שבר את סבתא שלי. היום היא כבר קשישה בת כמעט מאה, והדימנציה שלה מתקדמת מאוד, אבל היא עדיין נזכרת ביוסף הקטן ונחנקת מדמעות. היא המשיכה ללדת ילדים, סבא האמין שזה יעסיק אותה ויסיח את דעתה. לבן הבא קראו יוסף על שם זה שנהרג (בהומור המשפחתי המעוות אומרים "כדי שלא יצטרכו ללכת שוב למשרד הפנים"). ב63' ילדה את מלכה, שנולדה עם תסמונת דאון. גם היום תינוקות חולים ננטשים על ימין ועל שמאל והטיפול בהם הוא קשה, וודאי שהיה כך בשנות השישים. אבל מלכה גדלה כעוד אחת מבין האחים. לא ניסו להסתיר אותה מהציבור כמו שקרה בהרבה מקרים, והיא קיבלה את כל מה שסבתא שלי יכלה לתת לה, הם חיו ביחד עד ממש לאחרונה שהמצב הבריאותי של שתיהן הדרדר. היה זה עוד שברון לב, שלאחריו לא רצתה יותר ללדת ילדים, מהפחד שיוולד לה עוד ילד חולה. כשנכנסה להריון עם אבא שלי, היא התכוונה לעשות הפלה, אך לטענתה חבר מהשכונה קרע לה את ההפנייה מהרופא, ואמר לה שהתינוק יוולד בריא ושהיא לא צריכה לדאוג. זה עוד דבר שנכנס לאתוס המשפחתי ובכלל לא ערערתי עליו עד לכתיבת שורות אלו- מי אתה בכלל שאתה מעז להגיד לה מה לעשות עם הרחם שלה? היא מגדלת לבד שישה ילדים שאחת מהן חולה, וזכותה המלאה בגיל 40 להפיל תינוק, בעיקר כשזה הריון בסיכון גבוה. מצד שני, אלמלא זה היה קורה, לא הייתי נולדת, ולא היה אף אחד שיספר לכם את הסיפור הזה עכשיו.

סבתא שלי היא אמיצה, חכמה, חדה, מצחיקה, כנה ולא מתפשרת. היא עדיין שומרת שבת והולכת לבית הכנסת וצמה בכל יום כיפור, למרות שהיא לא תמיד יודעת לומר איזה יום היום. אני שמחה שיש לי אותה כמודל לחיקוי.

תגובות

4 תגובות

  1. סיפור ממש נוגע. אחי גם כן סבל מתסמונת דאון אך משפחתי לא הסכימה לגדל אותו ונתנו אותו לאימוץ. עד היום אני מצטער על כך וכשחיפשתי לאחרונה מצאתי אותו בבית החולים ברגעיו האחרונים. עד היום אני מצטער על כך שההורים שלי ויתרו על אח שלי והעובדה שהמשפחה שלך כן שמרה על דודתך ממש נוגעת לליבי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.