בית ספר 'מזמור': על התפר הדק שבין "שירת נשים" ל"קול באישה" – המקום שבו נשים דתיות הופכות למוזיקאיות

לפני כמה חודשים הייתי בהופעה של רונה קינן במוזיאון תל אביב. לקראת סוף ההופעה היא סיפרה שמזה מספר שנים היא מלמדת בבית הספר למוזיקה למגזר הדתי שנקרא 'מזמור', והזמינה לבמה כמה מבוגרות בית הספר – תלמידותיה לשעבר – לשיר את הפיוט "צמאה לך נפשי". על רקע הקלטה של קולו של הרבי מלובביץ', הנגנים החלו לנגן את הצלילים הראשונים של הפיוט, ושבע הנשים שעמדו על הבמה החלו לשיר – כל אחת בתורה, ולפרקים גם כולן ביחד. אני לא מגיעה מרקע דתי; כל קשר ביני לבין הרבי מלובביץ' בפרט, ולפיוטים בכלל, הוא מקרי בהחלט – להיפך, אפילו – הרעיון להכניס את הדת ואת אלוהים למוזיקה תמיד עורר בי רתיעה קלה. אבל במשך 6 דקות כמעט, משהו שאני לא יכולה להסביר קרה בזמן שהנשים שרו את הפיוט על הבמה; היה שם חשמל, היתה באוויר תחושה של חוויה רוחנית ממש – מן יופי נשגב, משהו כל כך שלם, שנוצר על-ידי השילוש הקדוש שבין המילים, המוזיקה, והקולות של הזמרות הכל כך מוכשרות האלו.

בית ספר 'מזמור' בגבעת וושינגטון הוקם על-ידי איציק וייס בשנת 2011. וייס, מוזיקאי דתי, החליט להקים בית ספר למוזיקה שיאפשר למוזיקאים ומוזיקאיות מרקע דתי למצוא מקום שיכיל את החיבור בין אורח החיים הדתי לעיסוק במוזיקה. בין המורים/ות שמלמדים ומלמדות בבית הספר ניתן למצוא שמות מוכרים כמו חמי רודנר, מיקה קרני, וכאמור, גם רונה קינן. בית הספר מקנה לימודי תעודה, ומטרתו, לפי אתר בית הספר היא "לפתח יצירה יהודית ישראלית מקורית על ידי הכשרת דור חדש של יוצרים שיוכלו להשתלב ולהטביע חותם על כיכר התרבות הישראלית ולהשמיע טון ייחודי ברחבי העולם. חזון בית הספר הוא להקים אסכולה של יוצרים עכשוויים שיביאו קול חדש ומרענן שכולל בתוכו בדרך טבעית חיבורים בין מוזיקה ויהדות ולהוות מרכז עולמי למוזיקה יהודית". הלימודים בבית הספר מתנהלים במשותף – גברים ונשים – אך בקורסים בהם מתקיים "קול באישה", כלומר, שירת נשים – השיעורים מתקיימים בהפרדה. גם תלמידות שאינן שומרות מצוות רשאיות ללמוד בבית הספר, כל עוד יקבלו על עצמם/ן את כללי המקום (לבוש צנוע, "קול באישה").

הנושא של "שירת נשים" או "קול באישה ערווה" עולה לכותרות לעתים בהקשר של איסור על נשים לשיר בטקסים של צה"ל או בטקסים ממלכתיים אחרים, ומעורר ויכוח ציבורי, כשמצד אחד – זה הפמיניסטי בדרך כלל – נטען שמדובר בהדרה של נשים מהמרחב הציבורי, ומהצד שני – הדתי והגברי, בדרך כלל – טוענים כי מדובר בכבוד לדת ולאיסור החל על גברים דתיים להאזין לשירת נשים. יחד עם זאת, הויכוח סביב הנושא של "שירת נשים" מתנהל הרבה פעמים מעל לראשן של חלק מהנשים עצמן; במקרה של בית ספר 'מזמור', למשל, מדובר בנושא מורכב ודי טעון, ככל הנראה. בין הנשים (והגברים) שלומדות שם, אפשר לשמוע מגוון עמדות. כדי לקבל תמונה רחבה יותר על בית הספר, פנינו ליערה סמינה, יוצרת, זמרת ומתופפת, בוגרת מחזור א' של בית הספר, שסיפרה על בחירתה ללמוד דווקא ב'מזמור':

"הגעתי ל'מזמור' לאחר שחברה טובה ראתה מודעה באחד מעלוני השבת על בית ספר חדש למוזיקה בגבעת וושינגטון, והפנתה אותי. הייתי לקראת סוף שנה ראשונה של שירות לאומי באותה העת, וחיפשתי מה לעשות עם חיי; הגעתי לאודישן – לא התקבלתי – והתחלתי שנה שנייה של שירות לאומי. ואז התקשרו אלי ואמרו לי שאני יכולה לבוא אם אני רוצה (תודות לאיציק וייס, מנהל בית הספר). עזבתי את השירות הלאומי והלכתי ל'מזמור'. זה היה כבר לפני 7 שנים".

מדוע חשוב, לדעתך, שיהיה בי"ס למוזיקה שפונה ספציפית למגזר הדתי? למה לא ללכת ללמוד ב"רימון", למשל?

"כשהגעתי ל'מזמור', הייתי צנועה וחסודה. חצאיות ארוכות, קוקו, חולצות 3/4 וסגורות מספיק שלא רואים את הצוואר. אם לא 'מזמור' – לא היה לי לאן ללכת. בכלל לא ידעתי על רימון. למעשה, לא חשבתי שאי פעם אלך ללמוד מוזיקה באופן רשמי, לא היתה סיבה שמישהו יקבל אותי. מלבד פוטנציאל – לא היה לי כלום. עד שהגיעה בשורת 'מזמור'. שם טופחתי מאפס."

כלומר, אם לא היית מגיעה לשם ייתכן שלא היית הולכת ללמוד מוזיקה בכלל?

"אם לא הייתי שומעת על 'מזמור', כנראה הייתי הולכת ללמוד לנגן על פסנתר ובזה זה היה מסתכם. ברגע שהבנתי שהדגש המרכזי ב'מזמור' הוא נטו מוזיקה ולא שופטים אותך על זה שנכשלת במתמטיקה, הלב שלי ישר נפתח. סוף סוף מקום שמתעסק במהות, ולא בדברים שלא קשורים אליי.

מעבר לזה, העובדה ש'מזמור' היה בית ספר חדש ואני מחזור ראשון אפשרה המון דברים. הידע המוזיקלי שלי שאף לאפס. מי שאיפשר לי את כל זה זה איציק וייס. הוא ראה אותי והחליט להמר עלי ולטפח אותי."

אין בבית הספר הפרדה במסלולים בין גברים לנשים – מלבד בשיעורים שיש בהן ״קול באישה״, כלומר שירת נשים. מה עמדתך לגבי זה?

"אני נזכרת שהיו רגעים שנתבקשנו לזמזם כי אסורה שירת נשים. כל זה כששרנו קוראלים בשיעור פיתוח שמיעה. מובן שהייתה סערה בעניין. אני חושבת שאני דווקא הייתי בעד והצדקתי את "ההלכה". מאז ועד היום כל כך הרבה השתנה; לא בגלל פשרנות, אלא בגלל הבנה של צרכים וידיעה מה מותר ומה אסור. מוזיקה מלאה ברגש ומצריכה חיבור ופתיחות. דברים שמצד הצניעות יכולים להיות מאוד מבלבלים.

אני מאוד מעריכה ומאוד מאמינה שככה צריך להיות ב'מזמור'. לא צריך להשתנות. זה בדיוק המקום לאפשר מרחב לאנשים שנבלעים במרחב בגלל העובדה שהם שומרי דת ומסורת. מישהו חייב להכיל את זה. מישהו חייב לתת לזה מקום. זה נורא להרגיש שאתה כל הזמן חי ומסתכל מהצד. שאין לך במה במרחב הציבורי.

תחשבי, זה לשנות תפיסה והבנה תרבותית של ציבור שלא בהכרח יודע לצרוך תרבות, לשנות הרגלים בתוך עצמי, ובנוסף – גם לשנות תפיסה של העולם החיצון לגבי אותו ציבור. זה לוקח זמן. אני רואה את זה קורה וזה יפה ומרגש.  יש חלוצים – אודהליה ברלין, חנן בן ארי, רוחמה בן יוסף ועוד. הם לא מ'מזמור' אבל הם בהחלט מזוהים עם ה"מגזר".

לתחושתי, כפמיניסטית חילונית, הדרישות של המגזר הדתי דווקא מקבלות מקום במרחב הציבורי בהקשר זה: בהרבה מקומות שבהם יש "שירת נשים" מצד אחד וקהל של גברים דתיים מצד שני, הנשים הן אלו שנדרשות לפנות את מקומן ולהתחשב "ברגשות הדתיים". כאישה, זה צורם ומכאיב לי. הדעה שלי – ושל הרבה פמיניסטיות אחרות – היא מאוד נחרצת לגבי הדרת נשים מהמרחב הציבורי. אבל אז אני חושבת על 'מזמור' ושואלת את עצמי – האם גם שם מדובר בהדרת נשים, כפי שאני מגדירה אותה? ואם מבחינת התלמידות שם זה בסדר, כי הן מאמינות בהלכה? (אני לא יכולה לדעת, כמובן). באותה מידה, לא הייתי אומרת לאישה שהולכת עם כיסוי ראש שזה לא פמיניסטי, כי זאת אמונתה, ואני מכבדת אותה. האם לפי דעתך יש הבדל בין 'מזמור' לבין שירת נשים במרחב הציבורי?

אין לי מושג מה נכון ומה לא. דבר אחד אני בטוחה בו – לשירה של אישה יש כוח. לשירת נשים משותפת יש כוח עצום. אני רואה את זה בעולם דתי ובעולם חילוני. וכשיש לך כוח, כשאתה יודע שיש לך כוח, צריך לדעת להשתמש בו נכון ובתבונה. כל אישה יודעת עם עצמה מה נכון לה.

שתיקת הנשים במרחב כשיש אנשי דת זה קטנות. קטנות שמייצרת דרמה וגורמת ליפי הנפש להתעורר וללחום נגד הפשע המתועב של היותך דתי. איפה כולם כשאישה רוצה להופיע בפני קהל נשי ומבקשת לסגור אולם הופעות (שעליו היא משלמת סכומים יפים מאוד) ואומרים לה: "לא. אנחנו לא יכולים להדיר ציבור שלם של גברים". זו הדרת הנשים האמיתית. על זה צריך להלחם. פה את יכולה לראות כמה הציבור והמרחב לא מאפשרים וסוגרים. רוצה להופיע בפני נשים? לכי חפשי את זה במקומות "שלכם" בלבד.

אנחנו כל כך מחוספסים וסף הרגישות שלנו הולך ודועך. ברור שבעולם בו מדברים בגלוי וחופשיות על סקס, הולכים חצי ערומים, עושים סקס בעמידה בים בשמונה בערב ונותנים פורנו חינם לעוברים ושבים, כל עניין שירת נשים/כיסוי ראש זה בדיחה. אגב, אין הבדל מבחינתי בין זה לבין כיסוי ראש."

אני חושבת שיש פה שאלה של בחירה. נשים חילוניות בצה"ל, למשל, לא בוחרות להדיר את עצמן מהבמה – הצבא/ הגברים הדתיים בצבא בוחרים עבורן. ובעיניי לפחות, זאת השתקה והדרה, ואין לכך שום קשר לצניעות. כך שאני חושבת שהתפיסות שלנו לגבי איזה ציבור נפגע פה ועד כמה, הן די שונות. אם אני מבינה נכון – ההדרה מבחינתך היא כשמסמנים את הדתיים כ״מגזר״, ואומרים לכם/ן- ״לכו תופיעו במקומות ״שלכם״ ושם תעשו הפרדה, או מה שבא לכם/ן. אבל האם זה לא בדיוק מה ש'מזמור' עושים? בית הספר עדיין נתפס כ"מגזרי", אפילו מכנים אותו ״רימון למגזר הדתי״, כלומר משהו יותר נישתי, בהשוואה ל.

"'מזמור' הוא לגמרי מקום מגזרי ואין לי בעיה עם זה. כפי שאמרתי בהתחלה, זה מקום שמאפשר מרחב עשייה לציבור שלא היה לו מרחב לפני כן. והמקום מקבל כל אחד; לא בהכרח דתיים. לא כל אישה במזמור מקפידה על עניין של שירת נשים. אבל יש את המרחב הבית ספרי ויש את עולמה הפרטי. וב"מזמור" מקיימים את מה שנקרא "חנוך לנער על-פי דרכו". את חושבת שהעובדה שאני שרה בפני גברים גרמה למזמור להפסיק לתמוך בי? ממש לא. הוא היה, ולנצח יהיה, הבית שלי. המקום שטיפח אותי."

איך באמת החלטת שאת שרה גם בפני גברים? לפי מה שאת מספרת, זה לא כל כך מובן מאליו.

"מדובר בתהליך של ממש שעברתי ועוברת עם עצמי כל הזמן. ברגע שהרגשתי כבויה עד כדי תסכול ואיבוד שמחת חיים, שחררתי. לא מתוך ידיעה ברורה של מה מותר ומה אסור. לא יודעת מה אלוהים חושב ולא יודעת אם הוא כועס עליי על שפרצתי גבולות. יודעת שאני מתמלאת מהשירה ומההופעה. כשאני לא עושה את זה הרבה זמן, פיזית משהו משתבש לי בגוף. הנפש משתגעת. אז בחרתי לדאוג לשמחת החיים ולשפיות שלי ולשיר בפני כל מי שרוצה לשמוע."

מה מעשייך מאז שסיימת ללמוד ב'מזמור'?

הכל איכשהו סובב את המוזיקה. משתדלת להופיע כמה שיותר עם המוזיקה שלי. מלווים אותי במסירות ואהבה אמיתי לוין ויהודה פוגל. אני שותפה כפרקשניסטית/מתופפת בכל מיני הרכבים ופרוייקטים מזדמנים. בין הדברים המרכזיים שעשיתי – הייתי שותפה למסע מוזיקלי חברתי שנקרא "הדרך הביתה" יחד עם דפני ליף ויעל דקלבאום (מעין "Road trip" שבו דקלבאום וליף נסעו ברחבי הארץ מצפון לדרום, והופיעו ביחד בפני יישובים וקהילות שונות באוקטובר 2015, נ"ע). בשנה האחרונה עברתי לתל אביב. חוץ מזה, אחד המקומות שהפכו להיות הבית שלי  בשנה האחרונה הוא  "חללית טיוי" (halalit.tv) בירקון 70 בניהולה של האחת והיחידה רנן מוסינזון. ועכשיו אני בדרך להודו. חו"ל ראשון. מתרגשת כמו טיול בת מצווה ואולי יותר.

נראה שבי"ס 'מזמור' מהווה מעין "מקום בטוח", עוגן, ואפילו בית; שיש במוסד הזה משהו שמאפשר לנשים דתיות ללמוד וליצור מוזיקה באופן שלא היה פתוח בפניהן בעבר. הדבר גם יוצר לא מעט מורכבויות עבור חלקן: מול העולם הדתי – שלא תמיד מקבל את דרכן, וגם מול העולם החילוני – הליברלי – שלא תמיד יודע איך "לאכול" את הדרישה להפרדה מגדרית, כשזו מגיעה דווקא מכיוונן של הנשים. לאחרונה אתי אנקרי סיפרה בראיון ל-"7 לילות" על החלטתה לשיר אך ורק בפני נשים, למרות המחיר הכלכלי והחברתי שהיא משלמת על כך. נעמי חשמונאי, זמרת ומוזיקאית דתייה, מציגה עמדה הפוכה מזאת של אנקרי. בפוסט שעלה לאחרונה בפוליטיקלי קוראת, היא כותבת:

"תקופה ארוכה עשיתי בחירה מודעת לשיר לקהל של נשים בלבד, כשאימתה של ההלכה הקדושה מרחפת מעליי ואני חוששת מעומקא דליבא להפר את מה שהוא לכאורה הצו האלוקי. שיחות אינסופיות שערכתי עם רבנים ממגוון הקשת האורתודוכסית שמרו על אותו עקרון – "אסור". גם רבנים שהיו בעלי איזו תודעה פמיניסטית מגויירת , קרי "פמיניזם זה השטן אבל יש בו מעט טוב נברר אותו", גם אלו הכזיבו באומרם באופן גורף "אסור". לא עזרו הקושיות שהקשיתי, פסיקות מזרחיות מקלות שהצגתי (האורתודוכסיה היא כנראה אשכנזית. אבל זה לדיון אחר), גזירה שאין הציבורה הקדושה יכולה לעמוד בה, שינוי העיתים- לא עזרו לי כל אלו- "אסור".
…נכון האיסור המקובל אינו אוסר על האישה לשיר אלא הוא שולח אותה לשיר לחברות שלה. תאמרו מה רע לך? שירי לחברות שלך. "לכי העצימי את עצמך" שירי לנשים בלבד. את החטא הזה חוטאת גם החילוניות לנשים, כאשר היא מסווגת אותן תחת הכותרת הכייפית "ספרות נשית" "רוקנרול נשי" "המטבח הנשי" ועוד כל מיני חרטטת יעני מעצימה אבל בעצם גודרת ומקטינה. כשאת מנושתת (מלשון נישה) את מוגבלת לקהל מאוד מסוים, לדבר הזה יש כמובן השפעה כלכלית מובהקת אבל חמור מכך השפעה מוסרית. את לא בתחום האנושי. אנושות היא גברית וכוללת ואילו נשיות היא תת מחלקה קטנה וחביבה שמחלקים בה קרם עיניים. כדי לנחם את הקבוצה המנושתת אומרים לה בדתית מדוברת "הרי את מקודשת לי בטבעת זו" , אנחנו סוגרים אותך בטבעת זו, בעיגול הזה אבל זה רק בגלל שאת קדושה זכה ועדינה
. אנחנו מכבדים אותך ואת עדינותך (כשזה משתלב עם האינטרסים שלנו) ובמקבילתה החילונית פשוט מצפים ממנה להיות נלהבת כל כך מההעצמה והגירל-פאוור, ו"אנחנו לא כאלה הנה ארגנו לך בלוקבסטר של וונדרוומן שמצילה ת'עולם מהנאצים הרשעים". הידד."

חשמונאי מציגה עמדה מורכבת ושנויה במחלוקת בקרב הציבור הדתי; ועל הדרך היא גם מפנה זרקור אל החברה החילונית ואל הדרת נשים "שקופה" יותר שמקובלת בה, שגם לה עושות אינספור רציונליזציות (על-ידי שימוש במילה המאוסה "העצמה", למשל), ויוצרת הקבלה בין שני סוגי ההדרה. אני מאוד אוהבת את אנקרי ומכבדת את בחירתה; אבל לא אוכל להכחיש שקצת עצוב לי על הבחירה שקיבלה, שלא להופיע בפני קהל מעורב. כנראה שלא כולנו נוכל להבין את הבחירה ואת התפיסה הזאת עד הסוף. ואולי זה בסדר, בעצם? הרי כפמיניסטיות, אנחנו נלחמות על כך שמרחב הבחירה של נשים יתרחב – בכל תחומי החיים. הסיפור של 'מזמור' מאתגר חלק מהתפיסות של הפמיניסטיות החילוניות שבינינו, ומאלץ אותנו להתמודד ולהכיל את המורכבויות האלו, עם הסתירות והקונפליקטים, שעבור נשים דתיות – בוודאי כאלו שמגדירות עצמן פמיניסטיות, אך לא רק – הם מציאות יומיומית. וגם מקרב החברה הדתית – בתוך בית ספר 'מזמור', ומחוצה לו – עולים קולות שונים של נשים, שמציגות עמדות מורכבות, ולא פעם הפוכות זו לזו.  מהתמונה שמצטיירת על בי"ס 'מזמור', מדובר במקום שעל פי תחושתן – לפחות אלו מבין התלמידות והבוגרות שדיברתי איתן – מאפשר להן, ולאו דווקא מגביל. הוא מאפשר להן ללמוד וליצור מוזיקה על פי דרכן ותפיסת עולמן. וכשמקשיבות למוזיקה שיוצרות בוגרות של בית הספר – כמו יערה סמינה וחברותיה – הרווח, אני מאמינה, הוא גם שלנו.

[התמונה בכתבה: רונה קינן ובוגרות בית ספר 'מזמור'. מימין לשמאל: ערן ויץ, היכל סלומון, הדס פרנקל, יערה סמינה, רונה קינן, שירן בן טוב, תהילה זאבי ובת חן אדרי. מתוך ההופעה של רונה קינן במוזיאון תל אביב, יוני 2017. צילום: נטע עמית. תודה לבת חן אדרי על הסיוע].

השאירו תגובה