לילך זוננשיין: אמא ואני

לעמוד הראשי של הפרויקט 

מאת: לילך זוננשיין

אני ואמא שלי זה סיפור מסובך.

כל שנות ההתבגרות שלי עשיתי לה צרות קבוע, היא הייתה די מיואשת ממני, איך שהסתיימה הסאגה של בית ספר,  באופן יחסי התחלתי לפצות.

תמיד היינו קרובות, באופן שפחות שומעים על אמא ובת, אולי זה בזכות כל הקשיים.

הייתי איתה כשעברה ניתוחים לא קלים בכלל וגם טיפולי כימותרפיה צלחנו עם המון צחוק הומור ואהבה.

תמיד ידעתי שהיא תהיה שם לצידי, לא משנה מה,  והיא הוכיחה לי את זה בגירושים מבת הזוג, מוות של הכלבה שלי (כשהיא בכלל לא אוהבת כלבים), וגם בהחלטה שלי להיות אמא בדרך הכל כך לא קונבנציונלית שבחרתי,  למרות שלפעמים המשפחה הזאת נראית הכי הטרונורמטיבית למי שלא מכירה (הורות משותפת עם חבר הומו).

בשנתיים האחרונות מאז שהבכורה שלי נולדה ברור לי שלא הייתי מסתדרת בלעדיה. היא מגיעה פעם בשבוע, מארגנת לי אוכל לכמה ימים, מקפלת כביסה ומבלה זמן עם הילדות כשאני עובדת. הנתינה הזאת שלה משאירה אותי חסרת מילים ובהכרת תודה הכי גדולה שאפשר.

גם כשגדלתי אמא שלי הייתה תמיד מהאמהות המשקיעות, תמיד דאגה לבשל, הבית היה נקי ומצוחצח ותמיד היו עוגות טעימות.

אני יודעת שאני לא מתקרבת לסטנדרטים שלה בתחזוקת הבית למרות שביחס לעצמי אני ממש מסודרת ועדיין אני מנסה לתת לילדות שלי את המיטב.

זה גם מפחיד אותי, לגדל  ילדות עם מודעות פמיניסטית, ועם הרצון שידעו להגן על עצמן  ולהיות חזקות.

הפחד הכלכלי מעצם היותי סוג של מפרנסת יחידה (אני לא חיה בזוגיות מתוך בחירה). מקווה תמיד שאני אמא מספיק טובה רוב הזמן, שנותנת להן חוויות לצד למידה והמון המון אהבה וביטחון כל הזמן.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.