לעמוד הראשי של הפרויקט
מאת: מורן אלוני
אמא שלי המציאה את הפמיניזם, היא בכלל לא יודעת את זה. אבל מבטיחה לכן שהיא המציאה אותו. אוי ואבוי אם תנסו לומר לה את זה, כי היא לא מתחברת לכל הדיבורים האלה. היא אומרת שמציאות יוצרים במעשים, לא בדיבורים. זה כנראה המרד שלי כי אני כל הזמן מדברת.
אז מה אני זוכרת? כשחברות שלי חזרו הביתה אחרי הגן, אני חזרתי לסבתא וסבא או למטפלת. כשגדלנו קצת, וחברות שלי חזרו לארוחת צהריים חמה אני חזרתי לשניצל תירס ולכל מה שהיה לטבעול להציע. או לסבתא וסבא. פייר, זה היה מעצבן אבל זה מה שהכרתי. כשבגרתי עוד קצת, התחלתי לכעוס על זה. כאילו, איך יכול להיות שיש דבר בעולם שחשוב יותר ממני?
אני לא יכולה להגיד שהמרמור הזה עיצב אותי או משהו. אבל הוא כל הזמן היה שם. פעם אמא שלי אמרה לי משפט, בדרך אגב ממש, שגם כשהיא לא בבית, שאדע שכל רגע פנוי שהיה לה או שיש לה, היא תקדיש אותו לי ולאחיי. לא היה לה טלוויזיה, חוגים, תחביבים או שעות פנאי. מהרגע שהייתה חוזרת הביתה אחרי ש'עשתה קריירה', זה היה רק אנחנו. תהרגו אותי אבל היא ידעה הכול- באיזה מקצועות אני חלשה, איך היה בבית הספר, מי החברות שלי, של מי אני לא יכולה להיות חברה, מתי יש פעולה בבני עקיבא ואיזה בן אני אוהבת. בחלומות היא הייתה באה לי. ברמה שאימא של חברה שהייתה מורה ובשתיים בבית, לא ידעה. זן נדיר. כשגדלתי התפללתי שתשקע קצת יותר בקריירה, שתיתן לי מרחב. אם לא עברה 'מכרז' הייתי מתבאסת כי התקווה הסמויה שתהיה קצת יותר עסוקה, נגוזה. אבל אמא שלי, כמו אמא שלי מרחב זה לא בלקסיקון שלה. ביחד עם פמיניזם. וככה כל בוקר, במשך כל חיי (ועד עצם היום הזה), אמא שלי שגרה במרכז קמה לפנות בוקר כדי להספיק את האוטובוס הראשון לירושלים, שם היא עובדת. היא בחיים לא תיקח את האוטו ותסע (נו, כבר הבנתן…). היום, כבר כל עניין ה קריירה השתלם לה, ובשל התפקיד הבכיר שלה עובדים רבים עומדים בתור כדי לאסוף אותה. אבל היא, זה לא מוקדם לה מדי, צריכה להיות בשבע במשרד.
היום כשכולנו בגרנו והתחתנו, היא משקיעה בעצמה ואפילו התחילה לרקוד ריקודי עם וגילתה שהיא ממש אוהבת את זה. נסעה בקיץ עם אבא שלי לחו"ל אחרי 20 שנה. כי כל הזמן הזה (ובתכלס עד היום), היא הייתה כל כולה למעננו וכל כולה למען עצמה. וזה היופי האמיתי. לראות אימהות שהיא בלתי מתפשרת- לא מתפשרת על עצמה ולא על הילדים שלה.
ובכלל לא סיפרתי שאת שנות הנערות העבירה בפנימייה וכל זה. יכול להיות שמשם הטוטאליות, החריצות, העבודה הקשה.
ואיפה אני והתסביכים שלי? זה כנראה בכך שאני לעולם לא אצליח לשחזר את ההצלחה שלה. האימהות שלי מתפשרת, משחררת. שלא לדבר על הקריירה שלי. בקיצור, אני בצל שלה. אני טובה בלדבר על הפמיניזם והאימהות, לצעוק את זה. אבל אמא שלי חיה את זה באמת. ועסקה בתיקון אמיתי של אי שוויון. אז אם תקראו לה פמיניסטית יש מצב שלא תענה, אבל אני אענה בשמה: גאה להיות פמיניסטית בת פמיניסטית.
בתמונה- ילדיי, שיהיו בריאים. אני כנראה שותה קפה בצד.
