ג'וי כורך אור: סיפור שמתחיל מהסוף

לעמוד הראשי של הפרויקט 

מאת: ג'וי כורך אור

הסיפור על אמא שלי מתחיל מהסוף, או לפחות מסוף מסוים שלו. אמא שלי נפטרה לפני 13 שנים.

כשהייתי בת 10 אמא שלי אובחנה כחולה בסרטן השד. כשהייתי בת 14.5 היא נפטרה.

הייתי הבכורה. זה אומר שמצד אחד, זכיתי ל-14.5 שנים טובות עם אמא שלי ומצד שני, יש לי הכי הרבה זכרונות להתגעגע אליהם, הרבה יותר זכרונות לשכוח.

לא דיברתי עם אמא שלי מספיק. הייתי טינאייג'רית ולא הבנתי שזה הסוף. אבל יש כל מיני שאלות שהייתי שמח לשאול, כמו למה בניגוד לכל המשפחה שלה שעסקה בהוראה, היא הלכה ישר אחרי הצבא להיות מתכנתת מחשבים. מה הרגשות שלה בנוגע לפמיניזם. ואיך לכל הרוחות היא הצליחה להאמין כל השנים האלו.

כי העניין שבו אני מקנא באמא שלי הוא שככל שהיא היתה יותר חולה, היא יותר האמינה. וזה משהו שחסר לי, הנחמה שבאמונה. כי מאז שהיא נפטרה הכל נשבר לי. כי ראיתי מכלי ראשון שזה לא משנה כמה אתפלל, אין מקום בטוח באמת מהיד הארוכה והאפלה של המוות.

אני חושב שהדבר שהותיר עליי הכי הרבה רושם מהתכונות של אמא שלי הוא כמה היה חשוב לה לעזור גם בימי חולי קשה. היד הרכה והרחבה שבה היא אירחה את החברים מהעבודה, מהמשפחה ומהקהילה. עד כמה הם היו מגוונים ועד כמה זה לא שינה לה. אני חושב על זה כשאנשים שואלים אותי איך היא הייתה מתמודדת עם זה שאני טרסג'נדר וג'נדרקוויר. אני בטוח שזה לא היה משנה לה. היא אהבה ללא גבולות.

אמא שלי הייתה צמחונית מהצבא. מספרים שכשהיא הייתה בנח"ל במעלה גלבוע, היא ראתה את היחס לחיות שם ולא נגעה מאז בבשר. היום אני טבעוני,  וזה קצת מחבר אותי אליה.

העולם שאני חווה מאד שונה מזה שאמא שלי חוותה. אבל אני חושב שמה שהפך אותי למהפכן שאני היום זו התעוזה חסרת הפשרות של אמא שלי להיות האדם הכי רך שאי פעם הכרתי. העולם שלנו הוא עולם קשה וחד. קשה במיוחד לאנשים רכים ורגישים. אבל למרות כל הקשיים שהחיים זרקו עליה, אמא שלי לא נהייתה קשה, אלא רק רכה יותר ויותר. אם יש איזשהו חוסן נפשי שקיבלתי מאמא שלי זה המקור שלו. עשר שנים של בריאות וארבע וחצי שנים של חולי וכמעט עשור וחצי של רוך אמיץ.

בעולם קשה כל כך, להיות אדם רך זה אקט מהפכני, ואני גאה להיות דור שני למהפכה.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.