לעמוד הראשי של הפרויקט
ידוע כי ההפיכה לאם היא מאורע דרמטי, וגם אני ידעתי שהלידה תשנה לי את החיים באופן משמעותי. ראיתי חברות קרובות הופכות לאמהות ושמעתי את כל הקלישאות: עד שאין לך ילדים את לא יודעת איך זה, חכי שזו תהיה הילדה שלך וכדומה. ועדיין, ההיווכחות בכך שהקלישאות נכונות (לפחות בחלקן) היא חוויה מעט מערערת. הנה כמה דברים שלא ציפיתי להם:
שתיים במחיר אחד – אני מרצה באוניברסיטה בחודש חמישי, בישיבה, הנוכחים בחדר לא בהכרח שמים לב שאני בהריון, זה עוד לא מאוד בולט. תוך כדי ההרצאה התינוקת שיש לי בבטן זזה ואף אחד חוץ ממני לא יודע את זה. קשה להסביר כמה שהתודעה משתנה ברגע הזה, את שני אנשים בו זמנית ורק אחד מהם גלוי לעולם, האדם הקטן שבתוכך עוד לא ממש קיים לעולם אבל בהחלט קיים לך. בסנסקריט קיים הביטוי דווי הרידייה dvi hridaya מילולית: מי שהוא בעל שני לבבות, ובהשאלה: אישה בהריון.
הפיזיות האינטנסיבית בלהיות אמא טרייה – בחודשים הראשונים היא עליי כמעט כל הזמן, יונקת או ישנה במנשא. ההתרחקות הפיזית מתחילה ברגע הלידה אבל מתרחשת בעצם לאט מאוד, לאורך חודשים ארוכים. גם עם בן זוג, לא חשוב כמה מאוהבים וזוג יונים אי אפשר באמת לישון כפיות כל הלילה, היד נרדמת, צריך להסתובב, להתרווח קצת. אבל עם תינוקת בת חודשיים, אין שום מרחב אישי; המקלחות שלי מעולם לא היו קצרות כל כך. וגם אחר כך, כשהיא גדלה, החדווה שיש במגע הפיזי עם הבת שלי לא דומה לשום דבר אחר. יש הנאה עצומה בנשיקות וחיבוקים ומגע בכלל, שאינה דומה להנאה מסוגי מגע אחרים.
הגאווה – אני לא אדם שאוהב להתגאות בהישגיו, זה מביך אותי. אני די טובה בג'אגלינג, למשל, אבל מעדיפה לתרגל בבית איפה שאף אחד לא רואה (להדגיש: לא כי אני לא טובה בזה, בגלל שאני טובה בזה וזה מושך תשומת לב). אבל מאז שאני אמא אני כל הזמן רוצה להראות לעולם כמה שהיא נהדרת, חמודה, חכמה ומצחיקה (באמת, לא רק כי אני אמא שלה ☺). הדחף שמעולם לא הכרתי לשלוח תמונות, להעלות קטעי וידאו, לשתף את כולם בשיבוש הלשוני התורן, צץ פתאום בעוצמה רבה. תמיד חשבתי שזה קצת משונה להתגאות בילדים שלך, הרי הם לא באמת שלך. במובן עמוק, הילדה שלי היא לא "שלי", היא אדם בפני עצמה, משמורת שקיבלתי. אבל עכשיו אני מבינה יותר את השמחה והגאווה של אם בבתה: הרי פעם היינו שני לבבות פועמים בגוף אחד.
