את החורף האחרון העברתי בדפדוף בטבלת-הייאוש. שהחורף יחלוף, שהסיוט יגמר.

כך ארבתי לו בשקט מאחורי דלת חדר-השינה. בלילה התפללתי שאקיץ אל חלום ממתיק.

טעמו המר מילא את פי בשבוע האחרון כשסופה פתאומית פרצה באדמת האביב והזכירה לי יום זיכרון, את יום הזיכרון האישי שלי.

זה יום זיכרון. הוא מתקרב בצעדי ענק, אל השעה המדויקת בה נקבע מותי ובו זמנית התהפך גורלי. בבית המשפט אמנם לא זוכיתי, אך בחיים כוח ההסתגלות יילד מחדש.

״איך קמים מכאן?״

שאלתי עשרות פעמים אחרי הפגיעה, גבי התעוות בסימן שאלה.

האמת, לא הייתה לי תשובה, גם אצל המטפלים המענה בושש לבוא. ראשי הסתחרר במחול משוגע באין סוף טרדות ומחשבות אובדן בעולם כאוטי, נזקי הפגיעה דיממו על רצפת המטבח.

בלילה גררתי רגליים אל המראה, התבוננתי בבבואה ״מה קורה איתך?״ שאלתי.

עיני נעצמו ״תשמרי על צלם אנוש!״ שמעתי קול מצווה, פקחתי את עיני בבהלה.

מבעד לארובת-עיני השחורה קלטתי את התמונה, המראה היה מחריד.

איפה אני ואיפה זו שבמראה. המרחק ביני לבינה היה כמו מכאן אל גלקסיה אחרת.

את הפעולות הבסיסיות שדרשו ממני מגע ומבע אל גופי העלמתי, כשנכנסתי למקלחת

אני לא הייתי שם. במקומי, הייתה ״פועלת טכנית״ שקרצפה פעמיים שלוש בספוג הרחצה.

 

יום זיכרון. התאריך מסמן ביומן את השתיקה ברחוב, ריח האפטר-שייב המתקתק שהצל על

ריח המזללות, צלילי האוס, ארוטיקה באוויר, החדר האפלולי, שפתיו הנוגסות בבשרי.

׳תאריך גורלי׳ יש אומרים, מחוקק בקיר הנפש. פעמיים ביום שפתי ממוללות את פרקי

הסיפור. איפה טעיתי? ימים ולילות קוראת בכתובים, מחפשת משמעות. הבודהיסטים מאמינים

שאין משבר ללא תכלית. יום זיכרון בא להזכיר.

בשבועות האחרונים, יש נתח בתוכי שאינו נענה לצלצול השעון המעורר. בבוקר הוא מסובב את הגב, מושך את השמיכה וממשיך בשנתו עד למחרת. אני חיה בעיניים עצומות. בעבודה דעתי מוסחת מול היומן האדום, אלו התאריכים המשבשים את תפעולי. תיכף יגיע היום, כל אם שכולה יודעת, בליבה מחוקק הזיכרון.

"איך קמים מכאן?" שאלתי עוד ועוד למרות מעייני המתבגר ממנו שאבתי כוחות להתגבר,

למרות הניסיון והקמטים בפני החורצים את סיפור חיי, הפעם, מבעד לתריס העפעף, הנוף נראה קודר.

האם גם את שאלת כשהלב שלך נשבר?

בבוקר היום הבהיר ביותר בשנה התעוררתי משנת לילה קצרה ליד גבר שנתתי בו אמון

ומאז חיי התהפכו וכבר אינם כפי שהיו. תחושה חמצמצה מילאה את פי ולשוני יבשה, קפאתי.

"זה לא יכול להיות", התהלכתי הנה והנה בסלון דירתי, "לא ייתכן שזה קרה", סילקתי פירורי אבק מהשולחן, "את מדמיינת", נזפתי ונכנסתי לחדר-העבודה. פתחתי את המחשב ושכתבתי נרטיב אחר לסיפור, אופטימי יותר. אני משערת שאת מבינה על מה את מדברת…

זה היה סיפור של קיץ, לא יותר, בראשית החורף חל מפנה. מערכת העיכול עיכלה.

הפסקתי לספר את הסיפור. שתקתי. את שפת-אמי איבדתי כליל להוציא משפט אחד שניקר בראשי:

"איך זה קרה לי?"

 

ימים ולילות שיננתי את המונולוג, מכה על חטא שלא חטאתי. נוקמת את נקמתי בגופי, זועמת זעמי באגרופי, דרוכה וקפוצה, אחת שלא מאמינה לאף-אחד. שקעתי לתוך עבודה, התרחקתי מהסביבה.

כל אישה ואישה היו עבורי אויב פוטנציאלי. הבשורה הייתה קשה לעיבוד למרות שהשתמשתי במעבד תמלילים ולא הפסקתי לשכתב את הסיפור.

"ריבונו של עולם" התפללתי פתי מאמינה "תעשה לי טובה, תגיד לי שזה לא קרה, סתם חלום רע".

אומרים שהיהודי חש באמונתו ברגע השאול. זה היה הרגע בחיי.

"אלוהים…"-

איך אין לו סלולרי?

"אלוהים…"-

לא בא וגם לא טילפן, לעומתו, האמת צלצלה פעמיים.

והאמת-

את יודעת, מכאיבה כמו עקרות רחם, מייאשת ומעציבה.

"מה הטעם בחיים?" שאלתי כשהאהבה מתה.

לכי תמציאי את האהבה לעצמך בתוך רולטת האשמה והכישלון.

 

"נכשלת?" תהיתי במקלחת בלילה אחד רגוע "מדוע? כי עולמך התערער?"

שמתי לב שחזרתי לסרק את שערותיי במסכה.

"זה קרה?" שאלתי.

"זה קרה" אמרתי והעזתי להתבונן במראה, תחילה הייתה זו הצצה חפוזה.

"בסדר" אמרתי, ניחוח מנטה נפלט ממברשת השיניים.

 

"איך קמים מכאן…"

אני כבר לא שואלת.

הסיפור קרה ואין לי מה לעשות אלא לנוע קדימה עם תנודות גלי העצב הגועשים ביום הזיכרון הקרב. הכאב לא נעלם אך איתו באה ההבנה כי החיים ממשיכים, אמנם אחרת, אך אני ממשיכה.

אם שכולה יודעת את התקומה בידי ההמשכיות. יום הזיכרון לחללי צה"ל מעמיד אותנו בכל שנה בדקת דומיה, חשבון נפש. הזמן עוצר מלכת, השקט מאפשר התבוננות אל העבר וההווה, איפה היינו ואיפה אנו כיום. ובכל שנה רווחת צמיחתה של ישראל מתוך שברון ליבה. יום הזיכרון האישי שלי הוא הזדמנות להתבוננות במה שקרה, ובמי שאני היום.

 

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.