מאת: רינה קסם

מספר נשים מתאספות במעגל. בלי טלפונים, בלי הסחות דעת. מולד הלבנה או לבנה מלאה, יום שוויון או יום היפוך. אנו מעבירות חפץ דיבור – אולי מקל, אולי צלמית, אולי אבן או צדף. אחת אחת, אנו משתפות את מה שעל ליבנו, את התהליכים, הרגשות והאירועים הכי כמוסים של התקופה האחרונה. החפץ מרכז את ההקשבה ומזכיר לנו שאנו שותפות באחווה מקודשת, בה אנו זוכות ומחוייבות לדבר מהלב ולהקשיב מהלב. אנו מעבירות מקל מרווה המעלה עשן או קערת מים מבושמים לטיהור, במטרה למקד את עצמנו כאן ועכשיו ולהשאיר את עיסוקי היומיום בחוץ. אנו מטילות מעגל, בקול ובהדמיה, הופכות כולנו למיכל אנרגטי אחד, לגוף אחד הפועל למטרה משותפת. אנו קוראות לכוחות הקדומים של האוויר, האש, המים והאדמה, ולאלות הקדומות, אנחנו שרות יחד, ומצרפות את כוחנו למטרה מאגית של ריפוי או שינוי. או אולי אני יושבת לבדי, קוראת אלי את הכוחות והאלות, מדברת איתן, משאירה מנחה, פותחת בקלפים, אוספת ותופרת, לשה וקולעת, נכנסת לטראנס, מבקשת את משאלתי.

אנחנו עוסקות בכישוף, מהמלאכות העתיקות ביותר שידעה האנושות. עידנים רבים לפני הפטריארכיה. יתכן שזהו עיסוק תמוה בעיני מי שנולדו לתוך תרבות מדעית, רציונלית, מתקדמת, בה אנו כנשים מבקשות שיתייחסו אלינו כאל שוות, רציניות, מסוגלות, בעלות שכל ישר. ואנחנו אכן רציניות, משכילות, מתפקדות בחברה –  למה לנו לשחק בדבר הזה?

מעבר לאחווה ומעבר לתוצאות של אקט מאגי זה או אחר, כישוף קורה תגר על הסדר החברתי. הוא עושה זאת באופן גלוי ומפורש, כתפיסת עולם מוצהרת ושונה, וגם באופן נסתר ועוצמתי בהרבה, כחוויה אישית ומשותפת. כאשר אנחנו פונות לאלות, כסמלים וכמוקד של עוצמה, אנחנו רואות וחוות את הנשי – את פניה הרבים מספור – ככוח בורא ומקדש. אנו אורגות תרבות בה לנשי יש מקום מרכזי ובנשי יש מקום להכול, תרבות בה התכונות המזוהות עם נשיות בחברה ממנה באנו – תכונות כמו טיפוח, אינטימיות, יופי, רגישות, הכלה, חמלה – אינן קישוט או מותרות, אלא תכונות ראשוניות, המגדירות את המהות האנושית. כאשר אנו קוראות לאלה, אנו מכירות בנשי ובנשים כמקור החיים כולם, המולידות אותם ואמונות על טיפוחם, אנו רואות את דמותנו המשתקפת בה, והיא מקור לכוח, חוכמה וקדושה – היא נשמת הטבע, המפיחה חיים ביקום. האלוהות אינה זרה לנו, היא חיה בתוכנו ואנחנו בתוכה.

כאשר אנו קוראות ליסודות – לאויר, לאש, למים ולאדמה – ומכירות בהם, כאשר אנו עובדות עם כוחות הטבע, כאשר אנו לומדות להכיר את הצמחים ואת החומרים, כאשר אנחנו מטילות מעגל וחוגגות את מעגלי הלבנה והשנה – אנחנו מכניסות את עצמנו לתוך מעגל החיים, לעולם בו הזמן הוא עגול. אנו זונחות את התפיסה הליניארית הרווחת וחוות במקומה איך כל סיום מזין התחלה חדשה, איך בכל מוות טמונה לידה חדשה. בניגוד לסדר הפטריארכלי ותביעתו הבלתי מתפשרת לשליטה, אנחנו בוחרות להתמסר לתהליכי המוות והלידה מחדש, לקבל את האבדות הבלתי נמנעות ולהפוך אותן לדשן. אנו חלק בלתי נפרד ממעגל החיים, וכך אנו מתחילות לתקן את נזקיה של התפיסה השלטת, זו הממיתה את הביוספירה בה כולנו תלויים. אנו רואות את עצמנו כשותפות, אחיות לעולם הטבע, המבקשות ללמוד את מסתריו, ואט אט משתחררות מתפיסה הרואה בסביבה כלי שתפקידו הבלעדי הוא סיפוק צמיחה חומרית בלתי פוסקת. אנו מתחילות לראות ולהבין את חוכמתו האדירה של עולם חי, מנוסה, קדום, וגדול מאיתנו בקנה מידה שמעבר לתפיסתנו.

כאשר אנו מתאספות יחד במעגל, מסתכלות בעיניה של כל אחת ואחת, מקשיבות בלב פתוח, אנחנו מגלות עד כמה כל אחת ואחת מאתנו יפיהפייה, ובאילו מתנות מופלאות היא בורכה, ושחוכמת המעגל תמיד עולה על חוכמתה של האחת. במעגל, אנחנו עורבות זו לזו וחולקות אינטימיות נדירה בכנותה, אנו חופשיות לחשוף את מי שאנחנו באמת, את הרגשות שלנו, את הגוף שלנו, את שהתרבות דורשת מאתנו להסתיר. נכון, זהו תהליך לא פשוט, הוא מבוסס על אמון אשר נבנה לאורך זמן, אולם מי שחוותה את אחוות המעגל תשכיל לחפש וליצור אותה גם במקומות אחרים, ואלה יהיו ניצניה של חברה חדשה – מכילה, שיתופית ותומכת, חברה שתהה מושתתת על כל אותם יסודות נשיים כה ידועים לשמצה.

ובסופו של דבר, יש גם תוצאות. כאשר אנחנו קוראות לאלות ולרוחות ולכוחות הטבע, כאשר אנחנו מטילות כישוף ונענות, בצורה שאין לה כל הסבר או סיבה רציונלית, אנחנו קוראות תגר על האופן בו המציאות מובנית על ידי התרבות השלטת, זו הגורסת שלכוחות האלה אין קיום וממשות. כאשר פעם אחר פעם אנחנו נענות, אנחנו מתרגלות לסמוך על עצמנו ומפסיקות להאמין לכל מה שמספרים לנו. אנחנו חופשיות וחזקות יותר מכפי שאי פעם חלמנו שנהיה, כל אחת לעצמה, ופי כמה כשאנחנו ביחד.

חווית הכישוף מחזירה את הקסם לעולם ומחזירה אותנו לעולם חי וקסום, עולם המדבר אלינו וזוהר עבורנו בקדושה רבת משמעות. אנחנו לא לבד – כוחות גדולים מאיתנו מכוונים את דרכנו, אנחנו מוקפות תמיד במכשפות אחיות וגם בלא מעט אחים מכשפים החולקים איתנו מחויבות לערכים פמיניסטיים. וככל שאנחנו צוברות ידע וניסיון באומנות הכישוף, כך נפתחים בפנינו עוד ועוד מרחבים המשקפים את תפיסת עולמנו, וזהו עולם חי ומבורך, בו רגישות, חמלה ואחווה מקודשות ומוערכות. כך היכולת שלנו – לברוא מציאות משלנו, כנגד זו שהפטריארכיה מתעקשת להותיר על כנה – הולכת ומתעצמת.

המעגל הוטל. אנחנו בין העולמות. ומה שקורה בין העולמות משנה את כל העולמות.

יהי כך.

 

 

רינה קסם מזדהה עם מסורת ריקליימינג – מסורת כישוף פמיניסטית, אקטיביסטית, אקסטטית ושוויונית. היא פעילה בטקסים ובמעגלים מזה למעלה מ-20 שנה. ספרה ״דרך הקסם״ הוא מדריך לכישוף ניאו-פגאני בהקשר ישראלי-מקומי.

דף הבית

קרדיט תמונה: https://www.pinterest.com/pin/44613852533436852/?fbclid=IwAR2nA6xHNG2-hjxckmG%C2%AC-cYKUzFpBpDNoZtjgvxC6X1jP-0WjjOpwhJnkRuPY

תגובות

2 תגובות

  1. טוב לדעת שהמוגלים לא מודעים לקסם בעולם בגלל הפטריארכיה, ולא בגלל שמשרד הקסמים מוחק זכרונות.

    ועכשיו ברצינות:
    האם יש לך דרך להדגים אמפירית את קיומם של הכוחות להן את טוענת?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית
ניתוח הספר "האירוע", שמספר את סיפורה של הכותבת שיברה הפלה לא חוקית בשנות ה60 בצרפת. הגוף הנשי הוא גוף ללא מוצא שכן כל ניסיון להפסיק את ההריון נתקל במערכות פטריארכליות חברתיות ומדינתיות. האירוע פורם את המערכות האלה וחושף צעד צעד כיצד נשים מנסות להציל את חייהן והסכנות הטמונות בכך.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.