בעילום שם: אנחנו לא לבד

לעמוד הראשי של הפרויקט 

לכתוב משהו על אימהות היא הציעה לי. כן, השבתי, אני אשמח לכתוב משהו כשיהיה לי זמן. אבל למי יש זמן בכלל, למי? השעה עשרה לעשר, אני ערה מעשרה לשש (שזה עוד טוב, תשאלו כל אמא לתינוק בן 3 חודשים), אחרי שהתעוררתי לפחות פעמיים בלילה (אולי הוא כבר רעב? לא? סתם עושה קולות מתוך שינה ונרדם חזרה), ואני יושבת בפיג'מה, רעבה, מפחדת ללכת להתקלח כי אולי הגוזל יחליט להתעורר באמצע החפיפה (אני היחידה שחוששת מזה? היחידה שממש לא רוצה להתקלח בלחץ ולרוץ עירומה אחוזת אמוק להרגיע אותו? כשחורף?)

אז האימהות עצמה היא חוויה נפלאה, את זה כל אחת (כמעט) תגיד. הטבע האנושי גורם לרובנו לחפש אושר פנימי, להשלים עם המצב שבחרנו בו וליהנות ממנו. אין ספק – אין אושר גדול מאשר פעוט בן שנתיים פלוס, חמוד ומתוק, שמסתכל עלייך עם העיניים שהוא קיבל ממך (רק יותר יפות, כמובן), ואומר לך "אמא, אני אוהב אותך"- באמת אני יכולה למות כאן ועכשיו. אני את שלי עשיתי! א-ו-ש-ר!

אבל נתחיל מהתחלה.

אני אמא לפעוט בן שנתיים וחצי, ולתינוק בן 3 חודשים. כן, אני לא המשוגעת היחידה שגם אחרי שהיא כבר הבינה מה זה להיות אמא באמת עוד בחרה להביא ילד נוסף. באמת שרציתי עוד ילד. באופן מיסטי, חשבתי על שם, הבנתי שיהיה לי עוד בן, וההרגשה הזאת לא עזבה אותי במשך שבוע. תוך פחות מחודש כבר הייתי בהריון. אכן נולד בן נוסף, בלידה שהייתה תיקון וגן עדן לעומת הלידה הראשונה. איך לתאר את חופשת הלידה כרגע? במילה אחת, אמיתית ולא מכובסת – בדידות! פשוט ככה וחד משמעי! אתן חושבות שנשים רבות חוזרות לעבוד אחרי 3 חודשים בגלל שנגמר הכסף (נכון מאוד), מהחשש לפיטורין וניתוק קשר עם מקום העבודה (נכון בהחלט), אבל בינינו – כמה כבר אפשר לדבר בשפת התינוקות? כמה אפשר להיות בבית, לסדר, לכבס, לשטוף ולשחק בעקרת בית?

אם במקרה החברה הכי טובה שלך, שגרה מטר ממך ילדה בדיוק גם כן, ושתיכן עוברות את השלבים האלה ביחד – אז  יש לך מזל (וזה מה שהיה לי אחרי הלידה הראשונה). אבל אם זה לא המצב. הפכתי לקלישאה המהלכת של האנשים שנשבעתי שבחיים אני לא אהיה – מספרת סיפורי קקי לכל מי שרק מוכן לשמוע. מרגישה מטומטמת ומשעממת- סתמי ת'פה כבר- זה לא מעניין אף אחד. אז מה אם את גרה בקומה שלישית בלי מעלית, ירדת עם הילד במנשא, באת לחגור אותו באוטו כי ממהרים לבדיקה בבית החולים, ויש פקקים, ומוקדם בבוקר עכשיו, לכי תוציאי עכשיו את הסלקל ותפשיטי אותו ותחליפי לו חיתול במושב האחורי…

כמה שנאה עצמית זה אימהות. ואל תגידו לי שאני בדיכאון אחרי לידה – אני מתפקדת, אני צוחקת, החיים יפים והכל אחלה, באמת! אפשר לצאת עם הילדון לטיול בעגלה, לנשום אוויר, לעשות לו מסאז' ואמבטיה, ולראות אותו מחייך אלייך ועושה קולות חמודים ומקסימים – באמת שהכל בסדר. אחה"צ לקחת את הבכור מהמשפחתון, לראות איתו דורה (הנהדרת- והמבין יבין), להרגיש אשמה שאת לא מספיק איתו, ולא מספיק עם התינוק בזמן שאת איתו… כן, עוד לא מצאתי את הנוסחה של להתפצל לשניים. אבל מתרגלים, והילדים באמת מאושרים. מאחלת לעצמי ולנו שנדע לסלוח לעצמנו, להפסיק לשבת מול הפייסבוק שעות על גבי שעות כי זה לא בריא, ושנדע שאנחנו לא לבד ונבקש עזרה וחברה. לא חייבים לעבור את המסע הזה לבד.

אימהות.

אנחנו לא לבד

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.