יעניין
אותך
כתבת אורחת
9 דצמבר 2018 | משך הקריאה: 4 דקות

תגובה לטור של אורית קמיר כתבה חלי בוזחיש ששון

מהרגע שהתחלתי לגלגל את הרעיון למחקר על התנגדות ומאבק של נשים שחיות בדיכוי מרובה – אתני, מגדרי ומעמדי – הגיעו לפתחי תגובות שנעו בין זלזול והתנשאות לכעס ואפילו זעם על עצם העיסוק בנושא.

לפני כמה שנים, במהלך שיחה קצרה בחדר מרצות באחת המכללות שבה אני מלמדת, סיפרתי על המחקר. חבר סגל שישב במקום פגש אותי כמה ימים אח"כ במסדרון וביקש לחלוק איתי את תובנותיו בנוגע לעבודה שלי. 'תדעי לך שאתן הפמיניסטיות עושות נזק עצום לעצמכן ולנשים בכלל!' הסתכלתי עליו במבט משועמם ונתתי לו להמשיך. הוא שטח בפניי את מחשבותיו המיזוגניות בהתלהבות אין קץ, כשבבסיס הדברים עמדה הטענה שהמאבק הפמיניסטי כבר לא רלוונטי כי יש שוויון ונשים מנכ"ליות ונשים חברות כנסת ובלה בלה שבעיקר גרם לי לפהק בחוסר עניין מופגן. כשסיים את טיעוניו המגדריים הוא עבר לתקוף את העיסוק האתני באותו פאתוס חסר מעצורים 'ואת! את עוד הולכת ומצטמצמת לנשים מזרחיות? מה זה הדבר הזה? למה את עושה הפרדות כאלה? מה קשור מזרחיות עכשיו, זה כבר לא רלוונטי כל כך הרבה שנים'. בשלב הזה התחלתי לחשוב מה אני הולכת לאכול בקפטריה וליד האוזן עברו המילים שד עדתי, מזרחים מקצוענים, אכלולי שתולי.

ביום אחר במכללה אחרת (כי ככה זה כשאת סגל 'זוטר' שמג'נגל בין מוסדות אקדמיים, את זוכה לפגוש את ה'טוב' האקדמי בכל מקום שבו את נמצאת), כשדיברתי על המחקר שלי, אחד המרצים שעמד במקום חייך בלגלוג ואמר 'מאבק של נשים מזרחיות? (נחרת בוז) אני חושב שמהר מאוד תגלי שאין לך על מי לכתוב ולא יהיה לך דוקטורט בכלל'.

והיו עוד כאלה לאורך הדרך, חלקם בוטים יותר חלקם פחות. הטור של אורית קמיר גרם לי לחזור לאמירות האלה ולנסות להבין אותן. איך יכול להיות שמתקיים במרחב הציבורי מאבק חסר פשרות כבר כל כך הרבה שנים ועדיין יש מי שמרשה לעצמה לכתוב "נשים השילו מעליהן את הפסיביות השגורה ויצאו יחדיו לרחוב; התגברו על הבושה ונשאו את נס השינוי…כמו שמעולם לא קרה קודם בישראל"?

אז אני רוצה לבשר לך, אורית קמיר, ולכל אלו הסובלות מעיוורון לכל מאבק שהוא לא בצבע ובמעמד הנכון שיש הרבה מאוד נשים שהן הכי לא פסיביות, שהיומיום שלהן רצוף מאבקים- שאת חלקם הן לא בחרו – כי הן לא בחרו לחיות תחת דיכוי ממסדי והן לא בחרו לחיות בעוני והן לא בחרו שהילדים שלהן יוכרזו כילדים בסיכון, אבל הן כן בחרו להילחם, יחד, מול כל הרעות החולות האלו.
הן השילו מעליהן את הבושה כי הן הבינו – למרות שיח ניאו-ליברלי שעושה הכל כדי למצב אותן כאשמות במצבן – שהן לא אשמות! הן יוצאות לרחובות, לתקשורת, כותבות, יוצרות, מדברות נאבקות- אבל נראה שזה לא מצליח לחדור את חומות המגן המבוצרות של מי שמעדיפותים לא לראות ולא לשמוע אותן.

"אחת הסיבות המרכזיות למצבן העגום והמידרדר של נשות ישראל בהקשרים רבים הוא היעדר סולידריות", טוענת קמיר ואני מסכימה, אבל הפרשנות אוי לפרשנות. היעדר סולידריות אליבא דקמיר הוא תולדה של הגדרה עצמית קלוקלת – כזאת שגורמת לנשים להגדיר עצמן קודם כמזרחיות, חרדיות ונשות פריפריה. אשמח מאוד (באמת) להפניה למאמר שמצביע על ההגדרה העצמית הזו ובמקביל להציע פרשנות קצת אחרת ויותר מבוססת להיעדר הסולידריות שקמיר מצביעה עליה.

צעדת נשים בדרום תל אביב. צילום: סיוון תהל

אחרי כמעט שלוש שנים של עבודת שדה אינטנסיבית, כמעט יומיומית, אני יכולה להגיד שהצלחתי לתעד רק חלקים קטנים מתוך מאבק גדול, שפעמים רבות אני עומדת נפעמת מול העוצמות והאינטנסיביות שלו, מאבק סיזיפי, אין סופי ולא מתפשר, מאבק שחולש על זירות שונות ומשתמש באסטרטגיות פעולה מגוונות של נשים שנמצאות כמעט בכל מקום שיש בו דיכוי, אלימות וחוסר צדק. בשלוש השנים האלה היו כל כך הרבה אירועים שבתמימותי חשבתי שירעידו את המדינה, אבל זה לא קרה. בתוכנית של אמנון לוי על נשות הדיור הציבורי במהלך אחת הסצנות מושמעת הקלטה של רופא שמזמין אליו את המטופלת שלו – התלויה בו לטובת קבלת אישורים למשרד השיכון – וכשהיא שואלת למה? בלי להתבלבל הוא אומר לזי*ן וכשהיא במבוכה מנסה להבין אם שמעה נכון הוא חוזר פעם נוספת על ההזמנה. לרופא אגב, שלום. התיק נסגר מחוסר ראיות. כן, כן, הקלטה של רופא שמזמין אליו מטופלת וטוען שימתין לה בערגה זו לא ראייה מספקת מסתבר.

ביום הדיור הציבורי האחרון הוצגה לראשונה התערוכה "לביאות", המתעדת שמונה נשים אמיצות שחושפות בפנים גלויות הטרדות, השפלות וניצול מיני אותו חוו מבעלי מקצוע ואנשי ממסד. אחרי שהתערוכה הוצגה הייתי בטוחה שהנה עכשיו אי אפשר יהיה להתעלם מעוצמת הפגיעה, עכשיו תתגלה הסולידריות הנשית במלוא תפארתה, אבל ביום שלמחרת הארץ דממה.

אז אני כאן כדי לשאול איפה הייתה אותה התגייסות המונית כשנשים שהן לא ההגמוניה הלבנה בישראל הציגו את התערוכה 'הלביאות', כשנשים נאבקות על קורת גג, על אוכל, על הילדותים שלהן? איפה ההתכנסות המגדרית חוצת המגזרים כשאימהות עומדות ונאבקות מול חטיפה ממסדית של ילדיהן, נשים שכבר עשורים דורשות הכרה, צדק וריפוי? זה פשוט- כל המאבקים האלה מוגדרים- ע"י הפמיניזם הלבן- כמאבקים של 'האחרות', מאבקים אתניים ולא מגדריים. אז נראה שהפסיביות שקמיר מצביעה עליה היא של מי שבשל מיקומן האתני והמעמדי לוקות בעיוורון כלפי מה שקורה ממש מתחת לאף שלהן.

אני חוזרת לאותם גברים (ונשים) שפעם מזמן הדברים שלהםן היו גורמים לי לזעום, לנסות להסביר להםן, להוכיח אותםן. והיום? היום הם, כמו אורית קמיר, בעיקר גורמים לי לגחך נוכח חוסר הרלוונטיות שלהם עצמם למציאות ולפעמים להתכווץ במבוכה מול הזיכרון שהיו זמנים שנשאתי אליהןם עיניים בהערכה. כי לא להםן אני כותבת, לא אותםן אני מנסה לשכנע, אין לי עניין לבזבז אנרגיות ומשאבים על שכמותםן. אני כותבת בשביל כל אותן נשים שפתחו לי פתח לחיים שלהן, למאבקים שלהן, אני כותבת בשביל הסטודנטיות שלי, אלו שיוצאות משיעורים ואומרות לי 'לא חשבנו על זה קודם בצורה כזו', 'אני מרגישה שכל מה שאני יודעת על העולם מתערער ונבנה מחדש', 'תודה שאת מדברת על דברים שאף אחד פה לא מדבר עליהם'. אני כותבת בשביל שלא יוכלו למחוק ולהתעלם מהמציאות המורכבת שנמצאת מחוץ לאור הזרקורים האקטיביסטי בארץ ובעיקר אני כותבת לילדות ולילדים, להורים, לאחיות, לדודות שלי ושלנו.

אני כותבת כי כמו שאמרה לי האישה המבריקה ‏ריקי כהן בנלולו‏ באחת משיחותינו הרבות: אנחנו כותבות את ההיסטוריה שלנו בעצמנו.

בתמונה ראשית הפגנת נשים במצפה רמון. צילמה: קמילה בצ'ינס.

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *