פיג'יי הארווי

נכתב לרגל יום הולדתה של פיג'יי הארווי, יוצרת, מוזיקאית וזמרת בריטית.

פולי ג'ין הארווי נולדה ב-9.10.1969 וגדלה בדורסט, אנגליה. כבר בגיל צעיר החלה ללמוד לנגן בסקסופון ובגיטרה, ובגיל 17 החלה לכתוב שירים. בשנת 1992 הוציאה את אלבומה הראשון, "Dry", (ביחד עם המתופף רוס אליס ובבסיסט איאן אוליבר). שנה לאחר מכן הוציאה אלבום סולו בשם "Rid of me". בשנת 2001 זכתה בפרס מרקיורי (והיתה למוזיקאית היחידה שזכתה פעמיים בפרס זה), ומגזין הרולינג סטון הכריז עליה כ- Singer-Songwriter  החדשה הטובה ביותר בשנת 1992. בשנת 2001 דורגה בראש רשימת "100 הנשים הטובות ביותר ברוק" במגזין Q. כבר בתחילת דרכה זכתה להכרה ולאהדת הקהל; הסינגלים והאלבומים שהוציאה זכו להשמעות ולמכירות רבות, והיא ביססה את מעמדה כזמרת רוק גם מחוץ לאנגליה. בשנת 1995 אפילו הופיעה בארץ, בפסטיבל הבלוז בחיפה.

ההופעה שלה על הבמה נתפסת לא פעם כ"פרובוקטיבית", וגם בשירים שלה היא עוסקת במיניות, עם לא מעט דימויים אפלים ואף אלימים. "מיניות הוא דבר מאוד טבעי לכתוב עליו", אמרה למגזין"Q" ב-1994 בראיון משולש עם טורי איימוס וביורק. "מוסיקה היא משהו מאוד מיני בשבילי. היא מעוררת חשק. זה לא משהו שקשור לראש, אלא לגוף, שהוא כלי מיני. להביא אלמנטים מיניים לתוך המלים כדי שישתלבו עם המוסיקה, זה מתבקש בעיני. זה פשוט קורה." באופן לא מפתיע במיוחד, כנהוג בפטריארכיה, יש שהצמידו לה את הכינוי "מכשפה". על כך היא אמרה בראיון בשנת 1998: "אנשים מציירים אותי כמן שד מגיהנום שעוסק בכישוף, שאני חייבת להיות מעוותת ואפלה כדי לעשות את מה שאני עושה. זה גיבוב של שטויות". לאורך השנים הארווי שמרה על פרטיותה, ואף סירבה לספק פרשנויות לשירים שלה, מה שתרם לא מעט לדימוי האניגמטי שלה ולסקרנות שנוצרה סביב הטקסטים והמוזיקה שלה.

היא הוציאה 13 אלבומים עד כה; בשירים שלה היא ממציאה דמויות ומספרת את סיפורן, ומצליחה להכניס עלילה של תסריט שלם לכמה דקות של שיר. בשנת 2000 הוציאה את האלבום המצליח ביותר שלה מבחינה מסחרית, "Stories from the city, Stories from the sea". השירים שלה עוסקים בין היתר באהבה, בתשוקה, ובמערכות יחסים; בשיר היפהפה מתוך האלבום הזה "This mess we're in" בדואט עם תום יורק, סולן רדיוהד, היא שרה בקול שקט ועם לחן ששובר את הלב על אהבה בלתי אפשרית, כשברקע תחושה של דחיפות אפוקליפטית על רקע מסוקים בשמי ניו יורק, שנה לפני אירועי ה-11 בספטמבר.

ב-2011 עברה מהאישי אל הפוליטי, באלבום הנוקב והאנטי מלחמתי "Let England Shake", שעוסק דווקא במלחמת העולם הראשונה, אך מתכתב עם המציאות של עיראק ואפגניסטן שלאחר ה-11 בספטמבר. בשירים היא עוסקת במחיר שהחייל הפשוט משלם בקרב, לצד הקולוניאליזם הבריאי והציניות של הפוליטיקאים. ב-2016 יצא אלבומה האחרון (לבינתיים), "The hope Six Demolition Project", שנוצר בעקבות סיורים שערכה בארה"ב, קוסובו ואפגניסטן, וממשיך את הקו האקטיביסטי והפוליטי במוזיקה שלה. גם השירים הפוליטיים שלה מביאים בראש ובראשונה את הפרספקטיבה האישית, והנשית האפילו, של מוזיקאית שכותבת ושרה על מלחמות שפורצות ומנוהלות על-ידי גברים. על כך היא אמרה שהיא מנסה "להסתכל על העולם ועל אירועים אקטואליים, אבל תמיד מנקודת מבט אנושית כי אני לא מרגישה שאני מוסמכת לשיר מנקודת מבט פוליטית".

באופן אישי, מה שאני הכי אוהבת בפיג'יי הארווי זה הכל; אבל במיוחד אני אוהבת את זה שאף פעם אי אפשר לדעת למה לצפות כשניגשות להאזין בפעם הראשונה לאלבום חדש שלה. בכל אלבום היא ממציאה את עצמה מחדש, באופן מודע ומכוון. כפי שאמרה למגזין רולינג סטון: "כשאני עובדת על אלבום חדש, הדבר החשוב ביותר הוא לא למחזר את עצמי… זאת תמיד המטרה שלי: לנסות ולכסות קרקע חדשה ובאמת לאתגר את עצמי. מפני שאני בתוך זה כדי ללמוד". ואכן – היא עוברת בין סגנונות מוזיקליים שונים: רוק, פאנק, בלוז, ואפילו פופ – מאלבומים שבהם הגיטרה החשמלית דומיננטית, לאלבומים שמבוססים על פסנתר, כמו White Chalk (2007), למשל. היא לא חוששת להתנסות, ולהתרחק מהסגנונות שעמם היתה מזוהה בתחילת דרכה בשנות ה-90. היא לא מנסה להתחנף או לרצות אף אחד, היא נאמנה לעצמה ולאג'נדה המוזיקלית שלה, שגם אותה היא לא מהססת לגוון ולהרחיב. אבל דבר אחד נשאר בטוח ויציב לאורך מעל ל-25 שנות פעילות: ההופעה המחשמלת שלה על הבמה, ההגשה הטוטאלית, והיכולות הווקליות המרשימות שלה, שהפכו אותה, ולא בכדי, לזמרת הרוק הטובה בדורה.

 

השאירו תגובה