"יום חדש, עולם ישן": פלייליסט שירי מחאה לקראת הבחירות
כדי להטביע את היגון ולהכניע את הייאוש שמעוררות בנו הבחירות המתקרבות, הנה פלייליסט של שירי מחאה ושירים פוליטיים

בשבועות האחרונים אני מרגישה שמערכת הבחירות הנוכחית משרה עלי תחושה שנעה בין אדישות ונמנום לבין התקף חרדה. ואם בבחירות הקודמות כבר דמיינתי לעצמי את שלי יחימוביץ' כשרת האוצר ואת זהבה גלאון כשרת החינוך, הפעם אסתפק בכך שאת התפקידים האלו לא יאיישו פייגלין וסמוטריץ, בהתאמה. כל השאר זה בונוס. ובכל זאת, כאזרחיות המדינה, וכפמיניסטיות בפרט, אין לנו את הפריבילגיה להתייאש.

ומצד שני, הרגשתי שגם לא בא לי לכתוב טור פוליטי שישכנע את המשוכנעות, בעוד שהשאר פשוט לא יקליקו עליו. את הטורים הפוליטיים אשאיר לחברות המערכת האחרות של פוליטיקלי שיחפצו בכך (בכל מקרה לא הצלחתי לנסח משהו קוהרנטי ומנומק יותר מ"פליז אל תצביעו לפייגלין"). אז כדי להטביע את היגון ולהכניע את הייאוש, הנה פלייליסט שירי מחאה ושירים פוליטיים מכאן. האמת היא, שרוב שירי המחאה שהצלחתי לחשוב עליהם בכלל נכתבו על-ידי גברים, מה שגרם לי לתהות – האם נשים כותבות יותר על האישי ופחות על הפוליטי? טוב, זאת כבר סוגיה שמצריכה מחקר מעמיק יותר, ויש לי דדליין.

בכל מקרה, נראה שהאלבום החדש של רונה קינן, "זמן התפוז" שיצא לפני חודש וכבר זכה לסקירה במדור הזה, עונה בדיוק להגדרה של אלבום מחאה פוליטי. כמעט כל שיר באלבום היה יכול להיכנס לפלייליסט הזה: מ"מותו של עץ התפוז/ בקיץ שוב מלחמה/ ושוב הדמעות, שוב אין ברירה" ("מות התפוז") דרך ""ולאיש אין כבר חשק לשיר בכיכר/ הרי היינו שם פעם, ראינו איך זה נגמר" ("בהפגנה") שמבכים את מותו של השמאל הציוני. ומהעבר היא עוברת להווה, עם "הפנים אותן פנים וכבר קשה להכיר/ כולם רואים את העיוות ובכל זאת, קשה להסביר" ("מראה שבורה"), ו"העת הזאת היא עת רעה/ את אל-אמת, עת בלי מראה" ("הזמן הזה"). בסך הכל די אופטימי ומלא תקווה, כמו תמיד אצל רונה קינן.

אבל לא באנו רק להטביע את היגון או לשיר בכיכר; לא, רונה קינן משתדלת מאוד באלבום הזה שלא ליפול למלכודת האידיאליזציה של העבר וה"גנבו לנו את המדינה". בשיר "בואי למרפסת", השיר הכי שמח באלבום, לפחות מוזיקלית – היא מחברת בין אהבה לבין מחאה, עם לא מעט אירוניה: "זה לא זמן לשיר שירים יפים – תראי לי כמה את כועסת", היא שרה בנימה של ביקורת עצמית על כך ששמאלנים כותבים שירי מחאה. שירים שבתוכם הם גם מוחים נגד זה שהם כותבים שירים, במקום לעשות משהו עם זה בחיים עצמם, בזמן שבינתיים ימנים מנצחים בבחירות (והיום בפינתנו: "הבעיה של השמאל").

"מתחתינו תנועה עצבנית/ הרצפה הישנה קורסת/ מה יש לנו להפסיד/ בואי למרפסת"; אז צאו מהמרפסת, כמו שההקלטה ברקע של השיר קוראת, ולכו להצביע. לא משנה למי. סתם, ברור שמשנה למי. אל תצביעו לזהות, למשל.

אי אפשר להרכיב פלייליסט של שירי מחאה בלי להזכיר את פוליאנה פרנק, הרי היא אליוט, או שרון בן עזר, אם תרצו. מי שהיתה כבר בשנות ה-80 מחלוצות הרוק ומהמוזיקאיות הלסביות המוצהרות הראשונות בארץ, ופרצה את הדרך לרבות וטובות אחריה. בשיר "גיבור צבא ההגנה" היא מוציאה את האוויר מהזקפה הלאומית וקורעת לגזרים את המיליטריזם המאצ'ואיסטי: "כן גם אני רוצה להיות גיבור מצבא ההגנה/ וגם לי תהיה אישה נורא יפה שתחכה לי במיטה/ וכשאני אגמור לסדר את כל העניינים /היא תעשה לי ביד והיא תגיד לי/ אההההההה – אתה מדהים".

ואם גם היום השיר הזה גורם ללא מעט א.נשים לנוע באי נוחות בכיסא, אז תתארו לכן איך הוא התקבל כשיצא, כבר לפני 30 שנה. אבל המציאות לא השתנתה הרבה, ונראה שהשיר הזה מעולם לא הפסיק להיות רלוונטי. ב-2017 יצא לו קאבר משותף של להקות האינדי "קרם בורלסק", "הפוסי של לוסי" ותמר קוקי אריאל מ"אנטיגונה רקס", שחלק ניכר מהחומרים המקוריים שלהן הם שירי מחאה. בקאבר שהקליטו, הלהקות אפילו הוסיפו לשיר עוד בית אקטואלי למדי, כך שממש כדאי לכן להקשיב.

פוליאנה פרנק שרה על "גיבור צבא ההגנה" המאצ'ואיסטי, ענבל פרלמוטר ערערה על האתוס של ההקרבה והשכול עם "בראש מורכן נמשיך לסבול, או שנצעק בקול גדול: "אי אפשר לקנות גן עדן בדם" ("חמדת אבות 2"), ואילו אלה רונן בוחרת להביא בשיר "Army Song" דווקא את קולו של החייל שנשלח לשדה הקרב. השיר נפתח במילים "One Two Three Four, fire"', שלמרות האנגלית, מיד מהדהדות את ה-"אחת.שתיים.שלוש.אש" שמקדים את מטח הכבוד בהלוויה צבאית.

החייל (או אולי בכלל החלל..?) בשיר של אלה רונן בכלל לא רוצה להיות שם, בשדה הקרב; הוא עייף מכל זה, והוא בכלל לא נולד ללחום. "אתה לא רצית להיות אפילו חייל, אבל אותך אף אחד לא שאל", כמו בשיר "כשתגדל" של פוליקר. ו"כשתגדל ויהיה לך ילד", החייל בשיר של אלה רונן היה רוצה ללמד אותו על תקווה וללמד אותו חמלה. אבל האם הוא יזכה לכך? האם הוא יחזור משם חי…? את השיר היא מסיימת בתרגום לאנגלית של מילותיו של יהודה עמיחי: "ואל תשכחו שגם האגרוף/ היה פעם יד פתוחה ואצבעות". אולי אי אפשר לקנות גן עדן בדם, אבל בקיץ שוב מלחמה; ושוב הלוויות צבאיות, ומוות מיותר של ילדים בני 20, שרובם לא ביקשו להיות שם בכלל.

את הקו המלנכולי של שירי המחאה באוריינטציית שכול וכישלון היה מתבקש לכאורה להמשיך עם חוה אלברשטיין, עם "שחמט" שכתב חנוך לוין, או "חד גדיא", שיר פוליטי ונוקב שנכתב בימים שעוד היה אפשר לשיר כאן שירים כאלו או לומר אמירות על הכיבוש מבלי לקבל איומים על חייך (תשאלו את רונה קינן). אבל נראה שיותר מהכל, מערכת הבחירות הנוכחית היא בין שני מחנות: מחנה "רק ביבי" ומחנה "רק לא ביבי".

כבר בקדנציה הראשונה שלו, חוה אלברשטיין היתה הראשונה לזהות את הפוטנציאל של הפוליטיקאי המוכשר הזה, שאפשר לאהוב או לשנוא, אבל להתעלם ממנו אי אפשר. במיוחד לאור העובדה שהוא ראש הממשלה שלכן כבר די הרבה זמן. כבר בשנות ה-90 היא כתבה בהשראתו את השיר "הקוסם", שעורר כלפיה לא מעט זעם בזמנו, ולא הושמע באף פלייליסט של גלגל"צ.

"האולם מתרוקן הקהל מסוחרר/ אין ספק הם יבואו לכאן גם מחר/ איזה איש אין לו פחד ואין לו שום גבול/ יש לו בטח עוד אלף קסמים בשרוול". אני לא נביאה, ואין לי יכולת לדעת מי יהיה ראש הממשלה בבוקר יום רביעי, אבל כמו ששלומי שבן אמר כמה שנים וקדנציות של ביבי אחרי "הקוסם" של חוה אלברשטיין: "ראש ממשלה לא בוחרים". בואו רק נקווה שהוא לא יעשה את הטריק שבו הקהל נעלם.

אמנם קשה להתעלות על המקור כשמדובר בחוה אלברשטיין, אבל באלבום "שרות חוה אלברשטיין" שיצא לפני כמה שנים במסגרת פרויקט "עבודה עברית" יש ביצוע יפהפה של שילה פרבר לשיר הזה.

מי שעוקבת אחרי מדור #שירת_נשים בפוליטיקלי בוודאי כבר שמה לב ששני פלג היא יקירת המדור הזה. אני לא מתיימרת לאובייקטיביות פה, לטעמי היא המוזיקאית הכי טובה ברוק הישראלי בשנים האחרונות – אבל מה לעשות, שפשוט יש לה שיר שמתאים לכל דבר? יכולתי לבחור למשל ב"הדוד גיבור", שבו היא שרה על חייל שנשלח למות למען המולדת, אבל מאחר שכבר יש נציגות לז'אנר ברשימה הזאת, הפעם נלך מהפוליטי דווקא לחברתי, שהוא פוליטי לא פחות.

אז אם ב"הדוד גיבור", שני פלג הורגת אותנו ברכות עם ה"סכין בין השיניים" שמופיעה בבית הראשונה וחודרת ישר ללב בבית האחרון של השיר, ב"יום חדש", שהלחינה ושרה למילותיו של משורר הרוק יוסי אלפנט, היא מנחיתה עלינו פטיש 5 קילו ואגרוף לפנים כבר בפתיחה של השיר: "מול הפנים אגרוף הלך וגדל/ יום חדש עולם ישן/ על מדרכה אמא יורה לווריד". מלחמות הרי לא מתרחשות רק בשדה הקרב; ובאלבום השני של שני פלג, "ניתוקים", החיים מצטיירים לא פעם כמלחמת קיום יומיומית ואכזרית, מלחמת הכל בכל, שבה רק החזק שורד.

"עולם קשוח אני יכול עליו רק עם כוח רק בבעיטות למוח", אביתר בנאי שר ב"תתחנני אלי", וב"יום חדש", עם שילוש הקדוש של הרוק, גיטרה-בס-תופים, ובאמצעות היכולת הווקלית המרשימה שלה, פלג מעיפה לנו את המוח בבעיטה. השיר עוסק בחצר האחורית של החברה, דרך עיניו של ילד מחוסר בית, שמושלך לכלא על לא עוול בכפו, בעוד שבינתיים אמו הנרקומנית מוצאת את מותה ברחוב ("לגיהנום היא ביקשה/ כי בטח יש שם לבן"). בעולם שבו לאנשים כמותו יש "ערך של חיים כמו של יתוש", היא נותנת לו קול, וצועקת במקומו את הסיפור של החיים ברחובות: "לגוף הרחוב הוא בית למחשבה צינוק/ עוד לא למדתי לבכות אבל אני לומד לצעוק". יום חדש, עולם ישן; וזה ממש לא מקום לחלשים.

המחאה החברתית בשיר "מליונים" של אתי אנקרי הנשמעת בהתחלה כרכה וקלה יותר לעיכול מאשר אצל שני פלג; אבל למרות הלחן הקליט והמקליל, שמזמין לזמזם איתו את מילות הפזמון, גם היא שרה על מלחמת קיום יומיומית: "לקחו ת'טלויזיה ת'ארון את המגירה/ שפכו את מה שאין בתוכה/ אני יודעת שזה לא צודק/ ואין לי הוכחה". מי שאמר ש"כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים", כנראה היה אדם שהיה לו מספיק ממנו. עבור מי שאין לו, מדובר במאבק הישרדות, בעולם שבו הכל עולה כסף; בעולם שבו רשתות הביטחון מתמלאות בחורים, עד שהולכות ונעלמות, המצב שאנקרי מתארת בשיר הוא מציאות כואבת שבנסיבות כאלו ואחרות יכולה לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו: "יש כמוני מליונים,/ אנשים בני תמותה,/ בלי כסף,/ לא שווים פרוטה/ היום זה אני, מחר זה אתה./ בלי כסף… לא שווים פרוטה".

הרי השלב הבא, אחרי שמעקלים לך את הרכוש וזורקים אותך מהבית, זה העולם האכזרי של הרחוב, כפי שמתואר באופן חסר רחמים ונטול חמלה בשיר הקודם, "יום חדש", של יוסי אלפנט ושני פלג. כי אחרי הביטחון, ואחרי השאלה כן ביבי או לא ביבי – בסופו של יום, אנחנו נשארות עם החיים עצמם. ועבור לא מעט א.נשים במדינה הזאת הם מאבק הישרדות יומיומי. אז צאו מהמרפסת, ולכו להצביע.

לפלייליסטים נוספים של #שירת_נשים באתר:

פלייליסט לא מעצים בכלל ליום האישה

שלא תשתקי לעולם יותר עוד: פסקול מומלץ ליום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים

"לי נדמה שאתה נמצא כאן" – פלייליסט נשי אלטרנטיבי ליום הזיכרון

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.