פסיכולוגיה – מקצוע לעשירים בלבד?

באוקטובר 2007, לפני כמעט 10 שנים, התחלתי בהתרגשות רבה שנה א' בתואר ראשון בפסיכולוגיה. המטרה: להיות פסיכולוגית. ספוילר: אני אכן פסיכולוגית כיום, ומסיימת שנה שלישית של התמחות בפסיכולוגיה תעסוקתית. אבל האם הייתי ממליצה גם לכן ללכת ללמוד תואר ראשון בפסיכולוגיה..? התשובה הארוכה, כמו כל דבר בפסיכולוגיה, היא: "תלוי". כמי שמכווינה צעירים וצעירות לקריירה בעבודתי, לעולם לא אגיד למישהי כן או לא ללכת ללמוד משהו; מתפקידי לעזור לה להיחשף לכל המידע הרלוונטי  – על מנת שתוכל לקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבורה. אבל באופן אישי, אני תמיד אומרת, שמה שאני הכי אוהבת במסלול ההכשרה בפסיכולוגיה זה שיש לו התחלה, אמצע, ואינסוף.

ובחזרה להתחלה: כשאנחנו מקבלות החלטות הקשורות לקריירה שלנו, הרבה פעמים אנו שואלות את עצמנו – מה מעניין אותנו? במה אנחנו חזקות? איך נוכל להגשים את עצמנו? עניין, סיפוק ומימוש עצמי ממוקמים בראש פירמידת הצרכים של מאסלו. מקצוע הפסיכולוגיה הרבה פעמים יכול למלא את הצרכים האלו, ולחזק את ההערכה העצמית שלנו, לגרום לנו להרגיש מוערכות על-ידי אחרים, ואפילו לממש ולהגשים את עצמנו במסגרת העבודה. לפי התאוריה הזאת, כדי שנוכל להתפנות לעיסוק בשאלות של מימוש והגשמה עצמית, עלינו לספק קודם כל את הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים ואת צרכי הביטחון שלנו. אבל האם המקצוע הזה יכול גם לספק את הצרכים שבבסיס הפירמידה? לספק לנו מזון, פרנסה ויציבות? אז שאלתי פעם את גוגל, "האם ללמוד פסיכולוגיה?", התוצאה הראשונה שעלתה בחיפוש היתה כותרת של כתבה בכלכליסט: "האם ללמוד תחום לא רווחי?". אז האם פסיכולוגיה הוא באמת מקצוע לא רווחי? ואיך זה משפיע עלינו, כנשים?

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ("השכלה גבוהה בישראל", תשס"ט), בתחום מדעי החברה שיעור הנשים היה גבוה משיעור הגברים ועמד על 66.2 אחוזים. במקצועות הטיפוליים כגון פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, קרימינולוגיה ומדעי ההתנהגות היה רוב מוחלט לנשים. 80% מהפסיכולוגים הקליניים הן נשים. כך למשל, נגה כהן כותבת על מקצועות נשיים, ומביאה כדוגמא את מקצוע הפסיכולוגיה הקלינית, וההכשרה הארוכה הנדרשת בו, שחלק ניכר ממנה נעשה בהתנדבות, ללא תמורה כלכלית.

דרך החתחתים לתואר הנכסף "פסיכולוגי/ת" מתחילה כבר בשלב הקבלה לתואר ראשון. הביקוש הרב העלה את סף הקבלה לאוניברסיטאות, כך שכיום, עם תעודת בגרות סבירה עד טובה מאוד, דרוש בסביבות ה-700 בפסיכומטרי כדי להתקבל ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה. כבר כאן יש ביטוי לפערים חברתיים וכלכליים: אחוז הזכאות לתעודת בגרות, שנמוך יותר בפריפריה ובקבוצות שונות באוכלוסייה (בחלק מבתי הספר בפריפריה גם כלל אין אפשרות לגשת ל-5 יחידות במתמטיקה ובאנגלית), וכן העלות של קורס פסיכומטרי איכותי, שעומדת על כמה אלפי שקלים. המכללות הפרטיות בפריפריה מהוות פתרון חלקי בלבד לבעיה: הרבה פעמים שכר הלימוד בהן הוא פי שלושה משכר הלימוד האוניברסיטאי. כמו כן,  לבוגרי/ות האוניברסיטאות יש יתרונות מסוימים בקבלה לתואר שני.

עוד במהלך לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה מתחיל המירוץ לקבלה לתואר השני: התנדבויות בעבודת "שטח", התנדבויות כעוזרי/ות מחקר, התנדבות ועוד התנדבות, ומתי נשאר זמן לעבודה בהיקף משרה מספק, כשצריך גם לשמור על ממוצע מעל 90, תנאי הכרחי – אך ממש לא מספיק – לתואר שני? ואז מבחן המתא"ם, אימת הסטודנטיות לתואר ראשון; המבחן מורכב מפרק של סטטיסטיקה ושיטות מחקר ומפרק של טקסטים מדעיים באנגלית (מה בין זה לבין הדרישות מפסיכולוגית שמטפלת באנשים?), וניתן לגשת אליו פעם בשנה בלבד. בדומה לפסיכומטרי, עלות המבחן היא כמה מאות שקלים, ועלות קורס ההכנה היא כמה אלפי שקלים.

קיבלת ציון טוב במתא"ם, יש לך ממוצע מעל 90, ו-3 המלצות מהתנדבות וממחקר אקדמי? מעולה! את עוברת לשלב הבא: שלב הגשת המועמדות לתואר שני. בשלב זה תירשמי לכל האוניברסיטאות והמכללות המציעות מסלולים לתואר שני (העלות עשויה להגיע לכמה אלפי שקלים), ולאחר מכן אולי תזומני למרכז הערכה לשני ראיונות. בחלק מהראיונות ישאלו אותך בלי בושה שאלות שלא היו עוברות את מבחן "חוק שוויון הזדמנויות בעבודה": שאלות אישיות וחודרניות על הילדות, על טראומות ועל טיפולים נפשיים שעברת, וכן שאלות כגון "האם את מתכננת להיכנס להריון במהלך התואר?"; "מי יממן אותך בזמן התואר", ועוד. יש לציין שאין כמעט מלגות לסטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה.

התקבלת לתואר שני? מזל טוב! את מושא קנאתם של מאות סטודנטים לתואר ראשון, ובצדק. עכשיו הכיני את עצמך ל-3 ימי לימודים מלאים, וליומיים של פרקטיקום. פרקטיקום זה עוד התנדבות/ הכשרה מעשית ללא שכר. בנוסף, צריך גם לכתוב תזה. אחרת, לא ניתן להירשם בפנקס הפסיכולוגים.

לאחר התואר, סטודנטיות במסלולים הקליניים לרוב יאלצו להמתין תקופה ארוכה להתמחות, שאורכה בממוצע כ-4-5 שנים, בחצי משרה. בפסיכולוגיה תעסוקתית אין כמעט זמן המתנה – אך גם אין כמעט מקומות מוכרים להתמחות. יש ביקוש דווקא למתמחים/ות בפסיכולוגיה חינוכית – אך גם כאן מדובר במסלול התמחות ארוך ותובעני, ולמי שלא מעוניינת לעבוד במערכת החינוך המסלול הזה פחות רלוונטי. לאחרונה, נחתה על הממתינות להתמחות גזרה חדשה מבית היוצר של הפסיכולוגית הראשית במשרד הבריאות: מי שנמצאת ברשימת המתנה מעל לשנתיים – מאבדת את זכותה לקבל מלגת התמחות, כלומר – מאבדת מקומה בתור. הקאץ'? זמן ההמתנה להתמחות בפסיכולוגיה קלינית עומד על שלוש שנים בממוצע. אין מספיק מילים כדי לתאר את האבסורד הזה.

כלומר, מדובר בערך בעשור של הכשרה (נטו), על מנת לעבוד כפסיכולוג/ית מומחי/ת. עשור שבו לא מרוויחים כסף. שבו צריך לשלם שכר לימוד, שכ"ד, ואולי גם להקים משפחה, כי אנחנו בכל זאת נמצאות בחברה פרונטליסטית פטרנליסטית? והשעון הביולוגי מתקתק- בלי להרוויח כסף. יש שיטענו, שבשביל להיות פסיכולוגית, את צריכה אבא עשיר, או בן זוג עשיר. הדבר פוגע כמובן גם בפסיכולוגים הגברים, שהחברה מצפה מהם להיות המפרנס העיקרי, ואיך אפשר לפרנס משפחה משכר של מתמחה בפסיכולוגיה?  אחד העיוותים שנוצרים מכך הוא הדרה של אוכלוסיות מוחלשות ממקצוע הפסיכולוגיה: מהפריפריה, מהמגזר הערבי, מזרחיות, אתיופיות, עולות חדשות, ועוד. יש דרישה זועקת בשוק לפסיכולוגים/ות דוברי/ות ערבית, אמהרית, ורוסית- פסיכולוגים/ות קליניות, שיקומיות, תעסוקתית וחינוכיות. ואין מספיק. ואיך יהיו, אם פסיכולוגיה הוא תואר לעשירים בלבד? וגם במקרה זה, הנשים מאוכלוסיות אלו נפגעות יותר: הן, שחוות דיכוי כפול (דיכוי מגדרי ודיכוי של קבוצת מיעוט), שבניגוד לאישה "לבנה" צריכות לשבור שתי תקרות זכוכית, ולא אחת, על מנת להגיע למקצוע הנכסף.

התוצאה משתקפת, בין היתר, בעלויות הטיפול הפסיכולוגי. כאשר פסיכולוג/ית מתמחה, בשנות השלושים לחייה, עובדת בחצי משרה במגזר הציבורי ומרוויחה כ-3,000 ₪ בחודש, היא ממהרת לפתוח קליניקה פרטית כדי להשלים הכנסה, וגובה מעל ל-300 ₪ עבור שעת טיפול (40% הולך למס הכנסה; עוד אחוז מסוים לשכירת הקליניקה, וגם צריך לקחת בחשבון ביטולים, הברזות, ימי מחלה וחגים). כלומר, גם האוכלוסייה הכללית נפגעת, ובעיקר האוכלוסייה של אלו המתמודדים/ות עם מחלות נפש; אוכלוסייה שהרבה פעמים גם אין לה את המשאבים הכלכליים והנפשיים להתאגד, למחות ולהילחם על זכויותיה. סוגיה זו, כמו גם הרפורמה בבריאות הנפש, דורשות התייחסות נפרדת (רק השבוע קרן נויבך התייחסה לנושא בתוכניתה "סדר יום" באופן מעמיק וראוי לשבח).

לפני כמה זמן עברתי על לוח מודעות דרושים באתר המיועד לפסיכולוגים. כמחצית מהמודעות חיפשו מתנדבים: התנדבות תמורת המלצה לתואר שני, התנדבות תמורת אפשרות להעסקה בשכר זעום בעתיד, ועוד. התנדבות היא דבר ראוי וחשוב, כמובן, אבל היא לא יכולה להיות תנאי הכרחי על מנת להתקבל ולהתקדם במקצוע; התנדבות, הרבה פעמים, גם היא פריבילגיה: של מי שיכולה להרשות לעצמה לא לעבוד בשכר בשעות האלו, הרבה פעמים בזכות תמיכה כלכלית מהבית או מבן/בת הזוג.

אז שאלתי את עצמי – באיזה שלב במקצוע הזה, אם בכלל, אפשר להתחיל להתפרנס בכבוד..? לפעמים התסכול ממסלול ההכשרה האינסופי הזה כל כך גדול, שאני שואלת את עצמי האם, בדיעבד, לו הייתי יודעת את כל זה לפני שהתחלתי תואר ראשון בפסיכולוגיה – הייתי בוחרת אחרת? קשה לומר; קשה גם להיות אובייקטיבית פה, הרי אני יודעת שלפי "תיאוריית הצדקת המאמץ", ככל שהמאמץ שהשקענו על מנת להשיג מטרה מסוימת הוא גדול יותר – כך אנו נוטות להיות מרוצות יותר מהבחירה ומהדרך שעברנו, על מנת לצמצם את הדיסוננס הקוגניטיבי שכרוך במחשבה שאולי זה לא היה שווה את זה. אז אולי אני לא מתחרטת על המסלול שעשיתי, ובסה"כ אני מאמינה שפסיכולוגיה הוא מקצוע יפה וחשוב. ואכן, עבדתי קשה בשביל להגיע עד הלום, אבל לא פחות חשוב מזה – היתה לי תמיכה כלכלית ונפשית מהבית.

ובחזרה לשאלה שהעליתי בתחילת הכתבה: האם הייתי ממליצה לכל אחת ללכת ללמוד פסיכולוגיה? אז כאמור – זה תלוי. התשובה הקצרה יותר היא שלא בהכרח; עבור מי שרוצה לטפל באנשים – יש דרכים שפויות יותר להגיע לשם. אפשר ללמוד עבודה סוציאלית, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, טיפול באמנויות, טיפול באמצעות בע"ח, ייעוץ חינוכי – כל אלו מסלולים מוכרים וטובים לתואר ראשון או שני, ובעיקר – שפויים והגיוניים יותר. יחד עם זאת, תואר ראשון בפסיכולוגיה, כשלעצמו, הוא לא לגמרי מיותר. הוא אמנם לא נותן "מקצוע", ומחייב לימודי המשך, אבל הוא פותח דלתות ויאפשר לך להתקבל כמעט לכל תואר שני טיפולי שתחפצי בו. חוץ מלתואר שני בפסיכולוגיה, כאמור, כי שם זה הרבה יותר קשה. אני לא ממליצה לא ללכת ללמוד תואר ראשון בפסיכולוגיה; אני רק חושבת שכדאי לדעת טוב טוב לאן נכנסות. ובעיקר – לשמור על ראש פתוח;  לא להישאב למירוץ העכברים הזה לתואר השני בקלינית, אם את לא באמת רוצה להיות בו. לא להישאב למירוץ עכברים הזה אם יש דרכים שפויות יותר. כמו כן, בכתבה שפורסמה בדה מרקר (17.7.17) מוצגים נתונים שמראים כי לא רק שמקצוע הפסיכולוגיה פחות נגיש לאוכלוסיות משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות; הוא גם כמעט ולא מאפשר מוביליות חברתית (עלייה בדירוג הסוציו-אקונומי) לאלו שבחרו ללכת אליו. כלומר, גם אם עברתן את כל המסלול המפרך – בסוף הדרך לא בהכרח ממתינה הבריכה שתבנו בוילה שלכן בסביון מכספי ה-"350 שקל לשעה" של המטופלים; המאבק להתקיים בכבוד מפסיכולוגיה נמשך גם בתום ההתמחות.

ובחזרה למסלול ההכשרה בפסיכולוגיה; האם כל אחת יכולה לעמוד במסלול הזה- מבחינה נפשית, פיזית, וכלכלית? האם אנחנו באמת רוצות לחיות בעולם שבו תנאי הסף לקבלה ולעיסוק במקצוע הפסיכולוגיה הוא לא כישורים, אישיות, והתאמה לדרישות העיסוק, אלא בראש ובראשונה יכולת כלכלית? במקצוע נשי, כמו פסיכולוגיה – מקצוע בו מספר הנשים גדול ממספר הגברים, ובמקביל חלה בו שחיקה בשכר, בתנאים וביוקרה החברתית – שאלת היכולת הכלכלית לעמוד במסלול ההכשרה הופכת גם לסוגיה מגדרית, שבה נשים (שוב) נשארות מאחור.

 

 

השאירו תגובה

2 תגובות

  1. זה שמאחורי המחשב on

    לא הבנתי ממש
    אז את מודה שאת עשירה, פריווילגית, בעלת תמיכה וגם הצלחת להתקבל לתואר השני ואת מרחק פסיעה מתחילת קריירה מוצלחת.
    למרות כל זה את אומרת שהמסלול לא שיוווני ולא בהכרח משתלם, אבל את, מרחק פסע מהאולימפוס, מטיפה לפשוטי העם שנמצאים שם למטה.

    כל היחס שלך לגבי המקצוע, החברה, ואפילו עצמך מאוד מבלבלים…

    • mm
      נטע עמית on

      לא ממש. מה שאני אומרת זה שהיה לי את הגב הכלכלי שבלעדיו מאוד מאוד קשה לצלוח את המסלול הזה. וגם עם תמיכה כלכלית זה לא מסלול פשוט – מבחינה אקדמית, תעסוקתית ואפילו נפשית. מעבר לזה שהנחות שלך לגביי ולגבי הקריירה הפרטית שלי לא מדויקות בכלל, ואין לי מושג על סמך מה את מבססת אותן בכזאת נחרצות – אני גם לא מטיפה שום דבר לאף אחד/ת, ואם זה מה שהבנת מקריאת הכתבה – צר לי. אני אומרת שצעירות לא תמיד יודעות מה כרוך במסלול הזה שאליו הן נכנסות בשנה א' של תואר ראשון, מה יידרש מהן מבחינה אקדמית וכלכלית, ולא שואלות את עצמן האם זה שווה את זה והאם יש אלטרנטיבות לא פחות טובות אבל כן יותר שפויות. מי שיודעת את כל זה ובכל זאת בוחרת במסלול הזה – זכותה כמובן; אבל כן כדאי לדעת. מה גם שמניסיוני יש הטייה של אופטימיות יתר של אנשים בכל הקשור לעצמם, או כפי ששמעתי מכמה סטודנטיות לתואר ראשון "כן, אני יודעת את כל זה, אבל הציפייה היא שעד שאנחנו נגיע לתואר שני ולהתמחות העניינים ישתפרו/ ייפתרו", בעוד שהמציאות מראה שזה לא כך. אני גם חושבת שיש יתרונות למסלול של הפסיכולוגיה- הוא מאוד מעמיק ומקנה הרבה ידע וניסיון בהכשרה, עם כללי אתיקה, והדרכה מסודרת, שהרבה פעמים אין במקומות אחרים ובמקצועות אחרים. אבל כבר בתואר ראשון בפסיכולוגיה יש הסללה מאוד חזקה לכיוון תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. סטודנטיות לא מודעות בכלל למסלולים הטיפוליים האחרים, כמו שיקומית, חינוכית או רפואית, למשל, או לחילופין למסלולים כמו תעסוקתית וארגונית. בטח שלא לאלטרנטיבות שלא כרוכות בתואר שני בפסיכולוגיה + התמחות של 4 שנים בחצי משרה. המסר שעובר בתואר ראשון הוא שקלינית זה הגביע הקדוש, ואם לא תלכי לשם את כנראה לא מספיק טובה וראויה, וזה בולשיט.