רונה קינן

נכתב לרגל יום הולדתה של רונה קינן:

רונה קינן נולדה ב-26.7.1979, בת שנייה להוריה, עמוס קינן ז"ל ונורית גרץ, ואחות לשלומציון. רונה גדלה בתל אביב, ולמדה במגמת תאטרון בבי"ס תלמה ילין. כשהיתה בת 17 "התגלתה" על-ידי ערן צור והשתתפה באלבום "אתה חברה שלי" משירי יונה וולך, מתוכו הלחינה ושרה את "קסיוס" ו"ההכרה שלי נמוגה". בשנת 2004, אחרי כמה שנים של הופעות חודשיות בתאטרון "תמונע", יצא אלבום הבכורה שלה "לנשום בספירה לאחור", וב-2007 יצא אלבומה השני "עיניים זרות". ב-2009 הוציאה את אלבומה השלישי, "שירים ליואל", אלבום קונספט שמבוסס על סיפור חייו של אביה, עמוס קינן ז"ל, שלחם בלח"י במלחמת העצמאות, ובמידה רבה גם על סיפורו של דור – דור תש"ח. ב-2011 יצא אלבומה הרביעי "המראות ונחיתות". לאורך השנים קינן שיתפה פעולה עם אמנים רבים: טל גורדון, ערן צור, גידי גוב, יהודית רביץ, יזהר אשדות ועוד.

רונה קינן התבטאה (וגם הופיעה בהתנדבות) לא פעם בעד זכויות אדם, זכויות נשים וקהילת הלהטבפ"אק. היא שרה שירי אהבה מאישה לאישה, שזה עדיין רדיקלי במובן מסוים, אבל בשירים שלה זה נשמע כל כך טבעי, כמו שבעצם אמור היה להיות מלכתחילה.

מה שאני הכי אוהבת אצל רונה זה הכל, אבל במיוחד אני אוהבת את זה שהיא כל כך מדויקת. אני לא מתכוונת רק לדיקציה בהגיית המילים, לעברית התקנית או לשירה המדויקת, שגם בכל אלו היא מצטיינת – אבל זה לא העיקר – אני אוהבת את האופן שבו היא מדייקת במילים. אביתר בנאי שר "הרצון לדייק במילים/ תכונה מרגיזה מאוד/ במיוחד שבסוף אני/ עומד ושותק", והוא צודק – עשוי להיות בזה משהו משתק: הכל או כלום. לא תמיד אני מצליחה למצוא את המילה המתאימה, הנכונה. לפעמים אני מרגישה משהו או רוצה להגיד – אבל קשה לשים על זה את האצבע. לפעמים קשה למצוא את המילה המדויקת. ורונה עושה בדיוק את זה, היא מתרגמת רגשות למילים, היא מתאימה למילים לחנים ומבצעת אותם באופן מדויק כל כך. גם כשהיא שרה "אין מילה מספיק חדה לתאר" – היא בעצם מוצאת לזה מילים. אני יודעת שיש אנשים שדווקא בגלל זה קשה להם להתחבר אליה, כי הכל מרגיש יותר מדי "מעובד", אפילו קצת מרוחק ואליטיסטי. אני דווקא לא מרגישה שזה מצביע על ריחוק או על קרירות אשכנזית, אלא שזאת היא וזה האופן שבו היא מבצעת – עם שאיפה לשלמות וחוסר רצון או יכולת להתפשר על שום דבר פחות מזה.

אני אוהבת אותה ועוקבת אחר יצירתה כבר הרבה שנים, וכנראה שזה קשור גם לגיל ולתקופה שבה נחשפתי אליה לראשונה, כשהמילים, הצלילים והקול שלה חדרו לי מתחת לעור ונשארו שם מאז. כי כנראה שגם לרכישת טעם מוזיקלי – בדומה לרכישת שפה או מיומנויות התפתחויות אחרות – יש תקופה קריטית (לפי וויקיפדיה: "פרקי זמן שרק במהלכם יכולים גירויים מסוימים להשפיע על התפתחות מערכת העצבים. לגירויים אלו לא תהיה השפעה מחוץ לתקופות אלו"). ואחרי שעוברים את התקופה הזאת, בגיל 18, 20, או לפעמים קצת אחרי – גם כשהמוזיקה נוגעת ומרגשת, היא כבר לא תמיד חודרת אל מתחת לעור והופכת לחלק מה-DNA שלך, ומהאופן שבו את מספרת לעצמך את הסיפור שלך ומגלה מי את.

וכך היה לי עם "לנשום בספירה לאחור", האלבום הראשון שלה. האלבום הזה גרם לי להתאהב ברונה, לפני שידעתי מי היא בכלל. הקול שלה היה מאפשר לי להתנתק, לצאת החוצה מהזמן, בתקופה שבה רציתי רק לבכות 20 שעות בממוצע. האלבום הזה הוא הפסקול של ההתבגרות שלי, הוא עיצב את הטעם המוזיקלי שלי, בתקופה שעיצבה אותי. הקשבתי לו כל כך הרבה פעמים, עד שהוא כבר נשרט. ואני מתגעגעת לזה, להיכרות העמוקה הזאת, והכל כך אישית, עם המוזיקה. אני מתגעגעת להרגשה הזאת, של לגלות משהו חדש, שאף אחד מסביבך לא מכיר, והוא רק שלך. לסקרנות שהמוזיקה מעוררת בי, שגורמת לי לחפש עוד חומרים של אותה מוזיקאית, לקרוא עליה, לרצות לשמוע כל מה שהיא עשתה אי פעם.

ומה שאני הכי אוהבת אצל רונה זה הכל, כאמור – אבל גם את העובדה שאחרי כל כך הרבה שנים הסקרנות הזאת עדיין קיימת אצלי בנוגע אליה, ואני רוצה לשמוע כל דבר שהיא עשתה או תעשה. את העובדה שבמידה מסוימת התבגרתי במקביל אליה; ושהיום, המוזיקה שלה כבר לא עוזרת לי להתנתק ולברוח, כמו פעם – אלא גם להתחבר. לעצמי, לעולם, לכל מה שפעם פחדתי ממנו ועם הזמן למדתי איך להתמודד, איך להרפות.

צילום: יפעת גריצמן

 

השאירו תגובה