רות אברהם

הפרויקט הזה הוא חלק מפרויקט סיפורי נשים בשואה. לעמוד הראשי של הפרויקט:
ייחודיות הגורל הנשי בשואה

רות אברהם נולדה בשנת 1913 בעיירה לובאו במערב פרוסיה, שהייתה אז חלק מגרמניה. רות הייתה הצעירה מבין שבעה אחים ואמה נפטרה כשהיא הייתה בת עשרה חודשים. היא מספרת על ילדותה המאושרת כי גדלה בבית רחב ידיים המוקף בגינה, לכל אחת מהאחיות היה חדר משלה, כלבים התרוצצו בחצר והילדות שיחקו בחוץ, יצאו לגינה, שתלו פרחים ורדפו אחרי תרנגולות ואווזים. היא זוכרת את השבתות החגיגיות ואת החגים היהודיים, את האווירה הקדושה ובעיקר את היחסים הטובים ששררו בין היהודים לנוצרים באותה תקופה.

לדבריה, המפנה חל כשהייתה בת שש, עוד בשנת 1919, אז היהודים החלו להרגיש גילויי אנטישמיות. משפחתה עברה בשנת 1921 לעיירה אלנשטיין בגרמניה, מתוך תקווה כי שם לא יסבלו מאנטישמיות ומקריאות: "יודן". בתחילה המעבר אכן נראה מבטיח, היא שיחקה עם חברים טניס, יצאה למסעות אופניים ואף ביקרה בבית הקולנוע בעיירה. אולם, האנטישמיות הגיעה גם לשם והיהודים פחדו להתבלט ולצאת לרחוב. בגיל תשע, עזבה רות את העיירה ועברה לברלין, שם גרו אחיותיה הנשואות, מתוך מחשבה כי עתידה יהיה טוב יותר בברלין.

עם עלייתו של היטלר לשלטון, ב-1933, החלו להיראות ברחובות ברלין יחידות משמר וחיילי אס אס, שהיכו, הפחידו ובזזו את היהודים. בשנת 1935 נאסר על יהודים להעסיק נשים לא יהודיות שגילן פחות מ-45, בעלי מלאכה לא רצו לבוא לבתיהם, רופאים לא רצו לטפל בהם ואפילו המורה שלה לפסנתר כבר לא רצתה לתת לה שיעורים. ב-1935 נחקקו חוקי נירנברג והיהודים הפכו לאזרחים מדרגה שנייה, בכל יום נחקקו חוקים חדשים, היהודים כונו "טפילים" והאנטישמיות גברה.

בפברואר 1938 נסעה רות לחופשה בפלשתינה, והיא מספרת כי למרות שזו הייתה חופשה נפלאה, היה ברור לה שהיא חייבת לחזור למשפחתה, וביוני 1938 היא חזרה לברלין, שם הכירה את וולטר בעלה. לפני הנישואין חזרה רות לאלנשטיין כדי לעזור למשפחתה, שם נדהמה לגלות שבית הקברות בעיירה חוסל ושלא היה זכר לקברה של אמה. הזוג הצעיר שכר דירה בברלין, ובפברואר 1939 קיבלו הודעה שעל היהודים להעביר את דברי הערך שלהם לנאצים.

ב-1939 הוטל עוצר לילה על היהודים, פרצה מלחמה ומשפחתו של בעלה גורשה למחנה ריכוז. ב-1941 החלו עבודות הכפייה, רות עבדה בחברה שייצרה כדורי אספירין לצבא הגרמני, ובספטמבר 1941 היהודים אולצו לענוד מגן דוד צהוב עם המילה "יהודי". המגבלות הלכו ורבו, נאסר עליהם להקשיב לרדיו ואף לדבר בטלפון.

רות הרתה במהלך עבודות הכפייה, בנובמבר 1942. כשהייתה רות בחודש השביעי להריונה, פגשה את מריה, אישה נוצרייה שרצתה לעזור לה, לקחה אותה למנזר, הביאה לה סל מצרכים והשיגה להם מסמכים חדשים, תעודות זהות מזויפות.

בינואר 1943 ילדה רות תינוקת – ריעה. רות, ולטר והתינוקת ברחו להסתתר באזור חקלאי קטן עם התעודות שהשיגה להם מריה הנוצרייה, וביוני הגיעו לביתם שוטרי הס"ס והם נאלצו לחזור לברלין. מריה, שהנאצים חשדו בה שעזרה ליהודים, נקראה לגסטפו, אך במזל נחלצה מזה ויצאה ללא חשד. רות ובעלה ישנו ברחובות, בתאי טלפון ובגנים ציבוריים, לא היה להם לאן ללכת. רות מצאה מחסה זמני, אך ריעה התינוקת חלתה ואושפזה, וכשהשתחררה נאלצה רות לנדוד שוב. היא וריעה נפרדו מולטר והתאחדו עימו שוב רק בשנת 1944.

רות והילדה עזבו לעיירה נוידם, שם גידלה לבדה את בתה וחיה בעוני וברעב ומצבה הנפשי היה קשה, היא שקעה בדיכאון ואף חשבה על התאבדות.

ב-1944 ההפצצות על ברלין גברו והיה ברור כי גרמניה עומדת להפסיד במלחמה. רות וולטר התאחדו שוב והגיעו לבסיס צבאי בלנדסברג, שם רות נכנסה שוב להריון. אך זמן קצר אחר כך, ולטר נלקח למעצר, רות הייתה לבד ולא בקו הבריאות והפילה את העובר. לאחר תקופה ארוכה, ולטר חזר הביתה כשהוא פצוע וחולה, המלחמה הסתיימה והזוג חזר לברלין. ב-1948 עברו רות וולטר לניו יורק.

רות נפטרה באוגוסט 2003, בגיל 90.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.