רות ציטר

הפרויקט הזה הוא חלק מפרויקט סיפורי נשים בשואה. לעמוד הראשי של הפרויקט:
ייחודיות הגורל הנשי בשואה

אספו: רוני לוי, תפארה בצלאל ונגה רבן

רות ציטר נולדה ב27 במאי 1929 בצ'נסטוחוב שבפולין כבת יחידה לאמה, רגינה לבית ריינגולד, ולאביה,זיגמונד ציטר.
אביה ניהל מנסרה רחוק מהעיר, ולא ישן בבית בכל ימות השבוע.
הוריה של רות היו ציונים. אמה פעלה בתנועות ציוניות וקיימה קשר מכתבים רציף עם הוריה ואחיה שעלו ארצה ב1934, אך אביה חשש מהמעבר ארצה.

עד כיתה א' למדה רות בגן ילדים יהודי, בו למדה עברית ופולנית. בכיתה ב' עברה לבית ספר שגם הוא היה יהודי פרטי. שפת הלימוד הייתה פולנית, אך היו שיעורים שהתנהלו בעברית. בנוסף, נערכו בבית הספר אירועים שונים שהספיגו את התרבות ואת המסורת.

המלחמה פרצה ביום שישי, ה=1 בספטמבר 1939. באותו בוקר החלה בהלה בפולין, כולם האזינו לרדיו ושמעו את נאומו של היטלר. אזעקות החלו להישמע ובישרו על הפצצות הגרמנים, ומעל לעיר חגו מטוסים והטילו פצצות. תושבים רבים החלו לברוח. רובם ניסו להתרחק ממרכזי הערים. משפחת ציטר ברחה לעיירה בה הייתה המנסרת של אביה של רות וביתה של אמו, ואליהם הצטרפו שתי אחיותיה של אמה עם משפחותיהן. השיירה נדדה כ=6 שבועות, וסבלו בדרך מהפצצות. הם ספגו המון עשן ורסיסים. אחת מאחיותיה של אמה פרשה עם משפחתה מהשיירה במטרה להגיע לוורשה. הם יהיו היחידים ממשפחתה של רות שניצלו ועלו ארצה.

השיירה הגיעה לקיילצה, עיר מחוז במזרח פולין. כשנכנסו לעיר נערכה עליה התקפה אווירית קשה מאוד, תחנת הרכבת נהרסה ואנשים רבים נהרגו, ולאחר כמה ימים העיר נכבשה.

לאחר ששמעו על כמה ממכריהם ששהו בקיילצה והשיגו מישהו שיעביר אותם לשטח הרוסי, חשבו הוריה של רות לנסות ולחצות לצד הרוסי של העיר. הם תכננו את בריחתם וביום המיועד בלילה הייתה אמורה להגיע משאית שתבריח אותם אל מעבר לגבול. המשאית הגיעה ולקחה חלק מהיהודים שחיכו לה. משפחתה של רות לא הספיקה לעלות למשאית אך היא הייתה אמורה לחזור ולאסוף אותם. המשאית לא חזרה מעולם. אביה של רות החליט שהמשפחה תחזור לביתם שבצ'נסטוחוב, אך הדבר לא היה קל בשל השיבושים במסילות ובתנועת הרכבות. בסופו של דבר, לאחר יומיים בהם חיכו תחת כיפת השמים הצליחו רות והוריה להידחס לקרון אחת הרכבות. הם הגיעו לביתם בראשית אוקטובר, וגילו שהעיר לא סבלה מהפצצות משום שנכבשה במהירות בתחילת המלחמה וכתוצאה מכך ביתם נשאר כשהיה.

למרות שביתם נותר כשהיה, החיים בצ'נסטוחוב השתנו דרסטית. המשפחה של אביה של רות הוחרמה על ידי הגרמנים לצד כל יתר רכוש המשפחה והם לא זכו להישאר בביתם זמן רב.

באפריל 1941 הוכרחה משפחתה של רות לעבור לגטו. הגטו מוקם בשכונת עוני יהודית, בשטח קטן עם רחובות צרים וללא ביוב. הוא הוצף ביהודים רבים, לא רק תושבי העיר אלא גם מעיירות סמוכות. משפחת ציטר שוכנה בבית עם מערכת ביוב, מהבודדים באותו רחוב. אספקת המזון נעשתה בתלושים.

ביום הכיפורים 1942 רות הייתה אצל חברתה, ובשעות הערב כשהחלו שמועות על תחילת האקציות, רות רצה במהירות לביתה. בביתה הייתה אווירה כבדה. שוטר יהודי, שכן של משפחתה, הודיע לכולם שמחר יתחיל הגירוש.
לפנות בוקר החלה האקציה. הגטו חולק לחמישה אזורים, כשכל אזור היה צריך להתייצב ביום אחר. הסלקציה נערכה באחד הכיכרות וגורלו של כל אדם נחרץ לפי תנועת מקלו של מפקד הגטו. אביה של רות תפס את ידה וגרר אותה לצד שנראה לו 'הצד הטוב', אך אמה עמדה בטור השני. זו הייתה הפעם האחרונה בה ראתה רות את אמה.

לאחר שלושה ימים נשמעה קריאה להסתדר בטורים ליד השער. בהגיע תורה, נדחפה רות לטור, על ידי שוטר יהודי שגר בעבר בדירתם ורצה להצילה. כמו שחששה רות, הפרידה מאביה הגיעה גם היא, והוא, כמו אמה, נשלח לטרבלינקה.
בטורים פגשה רות את חברותיה, ביניהן מרישיה ואחותה. כעבור כמה שעות הן הועברו ל"גטו הקטן", רובע קטנטן ומוזנח בעיר. בתחילה גרה רות עם כמה מחברותיה, והן ישנו 3-4 בנות במיטה. כל בוקר יצאו כל היהודים לעבוד. בשלב זה עוד היה קיים היודנראט, אשר חוסל מאוחר יותר ביריות. הגטו התנהל כמחנה ריכוז.

במהלך העבודה נערכו סלקציות. אנשים נשלחו למחנות בגרמניה. רות זכתה לאהבת המשגיחות היהודיות, שאחת מהן הייתה מכרה שלה מלפני המלחמה, והן לא הרשו שיפגעו בה, מנעו את גירושה מהמחנה ואף דאגו לה לבגדים.
המזון במחנה היה מועט.

לכל יהודי הייתה על חזהו לוחית צבועה בחום ועליה מגן דוד ומספרו האישי. ביחס למחנות אחרים, המחנה הזה היה נסבל, כנראה בגלל מנהלו הגרמני שהיה אנושי יחסית.האווירה במחנה השתנתה כאשר המפקד הוחלף.

באמצע ינואר החל מתח בקרב הגרמנים והייתה הרגשה שסוף המלחמה מגיע. 3,000 איש נשארו במחנה בשלב הזה ושמעו את רעמי התותחים הקרובים שהעידו כי הצבא האדום היה בכניסה לעיר. הם שוחררו על ידי הצבא האדום ויצאו אל העיר שהשתנתה ללא היכר.

ברחוב הסתובבו המוני משוחררים, ביניהם זוג ממכריה של חברתה של רות, בלה, שמצאו דירה והציעו להן להצטרף אליהם. הן ישנו במטבח, והזוג עזר להן. כשבית הספר התיכון נפתח מחדש רות ובלה רצו לחזור ללמוד. בעיר נפתחו משרדים לעזרה לפליטים בתמיכת הג'וינט. רות ובלה הלכו להירשם, ובנוסף נרשמו גם למדור לחיפוש קרובים. דודתה של רות, עם בעלה ועם בנה הקטן הגיעו לעיר מהבונקר בו הסתתרו ומצאו את רות. למרות מצבם הכלכלי הרעוע הם ראו את מקומה אתם.

בדצמבר 1945, לאחר שישה חודשים בוורשה, החלה הקבוצה הציונית שרות הייתה חלק ממנה את הנדודים לארץ. הם עברו תלאות רבות עד שעלו על אוניית מעפילים בשם "תל חי", שהייתה השלישית שהגיעה לארץ לאחר המלחמה. הבריטים גילו אותם קרוב לחופי הארץ ולקחו אותם למחנה העקורים בעתלית.
הקבוצה שוחררה כעבור שבוע ויצאו כגרעין לקיבוץ גת. רות הצטרפה למסגרת עליית הנוער בשכונת בורוכוב. רות למדה שנתיים בחוות לימוד, סוג של בית ספר חקלאי. הקליטה שלה הייתה טובה. בני משפחתה מצד אמה שעלו לארץ חיו בתל אביב, ושמרו על קשר.
לאחר סיום לימודיה הצטרפה רות לקבוצה אתה הגיעה ארצה.

רות נישאה ליוסף, אף הוא ניצול שואה, ונולדו להם שני ילדים וארבעה נכדים.
רות ציטר נפטרה 22/06/2007.

השאירו תגובה