רותי לביא

יש מקרים של תקיפה מינית – שדגל שחור של ממש מתנוסס עליהם. יש גם תחום אפור, שסוגי הטרדה מינית מרצדים בו: נגיעות, מילים, ליטופים, שימוש ביחסי כוח ומרות. אלה מיוצגים כאותות חיוביים של תשומת לב. הכרה.

אז, אצלנו בקיבוץ, בחברת הילדים – לא היו הטרדות מיניות. היו אקטים של נתינת ערך. היום-יום של כל  אחת ואחת מהבנות, הנערות, הנשים. חברה, שבה נשפטה הילדה, הנערה, בשאלה –  האם היא רצויה וראויה לתשומת לב הבנים, הנערים, הגברים. שפטה את עצמה ונשפטה על ידי חברותיה. אותן, שהפנימו מהות זו – לגרום לבנים, נערים, גברים לרצות אותן. אם לא הצליחו, אין להן ערך. אלה הלא רצויות, הלא ראויות לתשומת הלב הגברית, היו גם בשבילן חסרות ערך. הן, נושאות הדגל של "האישה האמיתית", ירדו לחייהן. לעגו בכל דרך לכל השמנות, המכוערות, ה"אחרות".  לא הטרדה מינית אלא אות חיובי של מתן ערך והכרה, היוצר קיום של ממש. המילה "החפצה" אינה יכולה להעביר את הכאב, את העלבון, את התסכול וחוסר האונים. את הבושה. אי אפשר היה לזעוק על אותו בן שנצמד אליך בעת ריקוד ומשפשף את מה שגדל לו שם למטה. בושה מסוג אחר. כי רק מטומטמת תדחה אות חיובי זה. בעיקר אותה מטומטמת, שגם ככה היא לא ממש יפה ולא ממש חתיכה ושגם כל הבנות צוחקות עליה. שתגיד תודה שבכלל מסתכלים עליה. הבנים שנכנסו לחדר עם תחתונים חושפניים, עלו למיטה, קפצו ונצמדו. הבנים ששלחו יד פה ושם והעירו הערות, ואלה שנכנסו למקלחת להעיף מבט. שתתבייש מי שאף אחד לא טרח אפילו לעשות לה את זה. ההוויה הזו – לנסות כל הזמן להתחמק, שלא יגעו, שלא יתקרבו – אבל להיזהר שלא יראו שאת מתחמקת. זו הבושה האמיתית שהייתה שם.

חברת ילדים, ללא מבוגרים משמעותיים, שהטרדה מינית הופכת בה להיות שאיפתה של כל בת בדרך להיות "אישה אמיתית". חיים, שבהם רק המבט הגברי, המגע הגברי, מעניק ערך וקיום. איזה ערך, משמעות, קיום, יש למי שמבט זה ומגע זה אינם נעימים לה? למי שמנסה להתחמק בלי שירגישו? איזה ערך יש למי שהבחירה שלה היא שהופכת אותה לכזו?  צרוב בי אותו משפט שנהגו הבנות לזרוק – "את, רק עם מקל של מטאטא את תצליחי". אותו עלבון גדול, מפי אותן "נשים של ממש". היום כשהם אומרים: "את, גם במקל לא הייתי נוגע בך", אני חושבת על אותו מקל של מטאטא. חושבת ומצטמררת.

היו גם מקרים, שדגל שחור של ממש מתנוסס עליהם. איך לא? מגיל הגן נשארנו לישון לבד בבית הילדים. לא היה מי שישמור מאותה מפלצת, הבאה בלילה בחושך ועושה כרצונה. רק שומר/ת לילה המגיע/ה פעם בכמה שעות. הפחד, הציפייה למפלצת הזו שעוד מעט תגיע – כי ברור שהיא תגיע. זה לא נעלם. זה נשאר. בא לי לעלות לאסם הישן בקיבוץ ולצרוח – מה עשיתם לנו? איך זנחתם אותנו? איך השארתם אותנו ככה לבד? איך יכולנו בכלל להבין, להגיד את אותו דבר, שבשבילנו היה חלק מהמציאות הקיימת, בגללכם. אתם, שהייתם צריכים להיות שמה, בשבילנו. להרגיש אותנו. אתם, שלא הייתם בכלל. והכי כואב – שאף אחד מהם אפילו לא יבין.

לא הבנים, אלה שחלקם הפך אולי לגברים מטרידים ותוקפים, אשמים. אשמים מי שהעלימו עין לא רק ממה שידוע היה בחדרי חדרים. מי שהעלימו עין מהצורך להגן, לשמור, להיות שם עבורנו. מי שהיה להם חלק באותה הוויה "טבעית", שבתוכה שמו אותנו. חלקם במודע, חלקם בשתיקה. אולי האמינו גם הם – גברים ונשים – שזה תפקידנו, לגרום לבנים, לנערים, לגברים לרצות בנו. שבכך נמדד ערכנו. אולי. כל שאני יודעת הוא, שזהו העולם החדש-ישן שבראו לנו והוויית חיינו שיצרו לנו. ואנו אלה שמשלמות את המחיר – כל חיינו. מצחיק – אבל עד היום אם מישהו, ולו האהוב עלי ביותר, אומר: "אני רוצה אותך", אני מתאפקת בכל כוחי שלא לשבור לו את הפרצוף. שיבקש רשות.

כשניצלתי מהקיבוץ ויצאתי – התחלתי להפוך לאישה אמיתית. להילחם על כל מי שהיו שקופות, חסרות ערך, חפצים שניתן להשליכם אם אינן מרצות ונרצות. להלחם עם כל מי שהפכו בנסיבות חייהן לחסרות אונים מול המכונה הרומסת – "המציאות הטבעית". מי שהוטרדו מינית או הוטרדו והופלו ונעשקו בגלל מינן. הפכתי ללוחמת. לא וונדר וומן, שכל גבר מלקק את השפתיים כשהוא רואה אותה נלחמת. קצת שמנה, קצת כבדה, קצת מכוערת ואולי גם לא רצויה – אבל מכות למדתי ללכת. עם כוווולם. את המלחמות של כולן אני מנסה להלחם – ועדיין מחכה למי שתילחם את מלחמתי שלי. את עלבוני שלי. את כאבי שלי.

ואם יש איזה גבר שרוצה לספר לי שאני לא צודקת, שאצלו בקיבוץ זה לא היה ככה – שיסתום.

 

תגובות

4 תגובות

  1. רות לביא – הביטוי המקורי הוא ten foot pole ב"אמריקאית" ואת הפכת את הכלי הפאלי העצום הזה לבקושי זרד, סתם "מקל". מחלת הפמיניציזם (מלשון נץ) חילחלה לתת-מודע הכי עמוק שלך. גם אם את טובת מראה (וסביר שאת לא כזו לפי מרירות התוכן), הגישה שאת מציגה בטור הדעה הזה דוחה כל גבר ג'נטלמן מצוי. הגבר הסביר (יש כזה דבר על פי הוד שפיטותו אהרון ברק) אינו אוהב מיליטנטיות מכל סוג, ובפרט מן הסוג הסוציופתי שטור הדעה שלך מייצג. מאחל לך הבראה מהירה, בין אם בדרך נס או בסיכוי נמוך יותר – הכרת הטוב.

    1. פרופ׳ אליהו בן-חנן, אם אתה לא צוחק אז אתה בדיחה. כל נקודה שניסית להעביר בתגובה שלך, בין אם כוונתה להקטין מכבוד הכותבת ובין אם לסתור את טענותיה, נותנת המחשה לנושא הטור, ההטרדות המיניות האפורות והמדידה של נשים לפי כמה גברים אקראיים יחשקו בהן. אתה גבר אקראי, לא ממש מעניין אם היא תיאורטית מושכת אותך או לא, אבל אם בכל זאת בחרת לציין מה הערכתך לגבי המראה שלה לפי המרירות בה היא כותבת – יכלת פשוט לקרוא את מה שהיא כותבת בסוף הטור – היא לא וונדר וומן, וגם לא מעוניינת להיות כזו. זו אשכרה הנקודה של כל הטור. תלמד לקרוא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית
השמאל העולמי מפנה גב לשמאל הישראלי, הימין רודף ומשתיק. עם המלחמה שהחלה בטבח בדרום, חווה השמאל הישראלי רגשות קשים של ניכור וחוסר מקום. אלה הרגשות שחוויתי אני מהשמאל הישראלי. אז אנחנו חייבות לדבר

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.