ביקורת על אלבומה השני של שני פלג – "ניתוקים"

שני פלג היא אחת היוצרות היותר מעניינות ברוק הישראלי; בועטת ורוקיסטית, אבל היא לגמרי עצמה בתוך כל זה. בלי לנסות להיות משהו אחר. גיטרות "רוצחות", תוכן שלא מתבייש בכלום, ועם כמה שאני שונאת לומר את זה – קול אתני שאי אפשר להתעלם ממנו ומוסיף לאווירה הייחודית של האלבום.

לפני כמעט שנה שני הוציאה את "יוגה ופילאטיס" הסינגל הראשון ומנצח מהאלבום, עם אותה ציניות חריפה מאז "ג'נה ג'יימסון" וביקורת על העולם בצורה שהיא חווה אותו. הסינגל נחרש בפלייליסט האישי שלי ויצא לי לשמוע אותו לא פעם בערוצי רדיו כאלה או אחרים. שיר מעניין מכל בחינה (שימו לב לגרסת הרדיו אל מול הגרסה המלאה) והיווה פתיחה מוצלחת לכל הציפיות שהיו לי לקראת האלבום הבא של שני.

אז הנה הוא הגיע, האלבום "ניתוקים", על שם אחד מהשירים בתוכו. אלבום מוצלח מאוד, עם מספר "שיאים" קטנים בתוכו, בין "יום חדש" ל"הקוסם" ו"אף אחד לא יודע". השיר הפותח את האלבום הוא "יום חדש": מלא אנרגיה, שנובעת בעיקר מזעם, עם משפטים שמהדהדים עוד הרבה אחרי שהאלבום כבר מגיע לסיומו כמו "אני קהה מדי כדי לבכות/ החיים ברחובות למדו אותי לשתוק". אחריו מגיע "הדוד גיבור", הסינגל השני מהאלבום, שיצא לפני חודשיים בערך, יחד עם לא אחרת מאילנית(!!), שמרגיע קצת את האווירה מבחינה מוזיקלית, אבל קו התוכן האפל שבו נשאר. גם בשיר הבא אחריו, חתולעכבר האווירה האפלה והלא נעימה נשארת, הפעם בנושא שקצת יותר מוכר לתקשורת לאחרונה, מצליחה להעביר אותו בצורה מצוינת שפוגעת בדיוק בנקודה ועדיין לא יוצרת מצב של אמירה ישירה. האלבום ממשיך להיות מדויק מבחינת התוכן, עם השיר "קוסם", שמרגיש כמו עליית מדרגה אבל נשאר עדיין באותו קו עם שאר האלבום.

"אפאחד לא יודע" הוא בעיני מאין סיכום לא מוגדר ואמצעי של האלבום, שמשלב בין מוזיקה שמחה למלל שהורג את הנשמה. ה"הפוך על הפוך" שפלג מייצרת פה הוא לא מסוג הדברים ששומעים כל יום. אלבום מטלטל, לא רגיל בנוף. שיכול היה להרקיע שחקים. ובכל זאת לא רק שנשאר במחוזות האינדי, אלא שגם שם לא מצליח להגיע להכרה מלאה ולזו שמגיעה לו בעיני.

השאירו תגובה