שני פלג חוזרת עם אלבום שני, ולא מפחדת לגעת בנושאים הכי טעונים וכאובים: "שואלים אותי המון על בחירת הנושאים של השירים, אותי מפתיע דווקא שלא יותר אנשים כותבים על נושאים כאלו"

שני פלג, המוזיקאית הטובה ביותר בארץ שאתן אולי (עדיין) לא מכירות, הוציאה לאחרונה את אלבומה השני "ניתוקים". האלבום הזה ייתן לכן אגרוף בבטן, יעיף לכן את המוח וישאיר אתכן פעורות פה. ולמרות זאת – או אולי דווקא בגלל – תרצו לחזור אליו שוב ושוב. פלג – שנשמעת כמו פיג'יי הארווי פינת ענבל פרלמוטר – פותחת את האלבום בכל הכוח עם באמירה של "יום חדש, עולם ישן"; אין חדש תחת השמש, וזה עולם קשוח; "או שאתה מרים ידיים או שאתה נלחם", כפי שהיא שרה בשיר אחר, "רפונזל". המסרים האלו – וגם אווירת הקרב והמלחמה, בכל פעם בזירה אחרת –  ממשיכים להדהד לכל אורך האלבום. זה לא אלבום קליל; אל תבנו עליו כמוזיקת רקע לספונג'ה או לפילאטיס. ואם כבר בפילאטיס עסקינן, בשיר "יוגה ופילאטיס" המעולה, היא קוטלת את הנינוחות המזויפת של הבורגנות, שמנסה לכסות על דיכאון, ריקנות וחוסר משמעות. בשיר "הדוד גיבור" פלג הקליטה את הזמרת אילנית בכבודה ובעצמה, והשיר הוא מעין מטאפורה על מערכת יחסים מתעללת בין גבר לאישה, כשהפעם האישה היא דווקא בעמדת הכוח, והיא זאת שמפעילה את המניפולציות ובאופן עקיף גם את האלימות. אבל מהר מאוד מתגלה שהגבר בשיר הוא החייל שנשלח לקרב בגיל 18, והאישה היא המדינה ששלחה אותו לשם, "עם הסכין בין השיניים". בסאבטקסט של השיר היא מעבירה ביקורת חברתית ופוליטית, עם רפרנסים לשירי ארץ ישראל הישנה והטובה, לכאורה, שפתאום מקבלים טוויסט אפל על רקע הגיטרות המייללות. או כמו שאמרה ענבל פרלמוטר ז"ל: חלב חמוץ וגם דבש מר הארץ מניבה, ואי אפשר לקנות גן עדן בדם. בשיר "חתולעכבר" היא מתארת סצנה של אונס. השיר המצמרר הזה, שמסופר בשקט, בגוף-ראשון-יחידה, מטלטל בעוצמתו, ומצליח להעביר ולו במעט את תחושת האימה המשתקת. בשיר "אפאחד לא יודע" היא שרה על סלבריטאית, שנופלת קורבן לסטוקר פסיכופת – מנקודת מבטו של הסטוקר. והרי אקדח שמונח על שולחן המטבח במערכה הראשונה בשיר – איך זה נגמר, בסוף כולן יודעות. אלו לא התכנים הרגילים שמהם בדרך כלל עשוי אלבום רוק; ואל תתבלבלו – מדובר באלבום רוק מצוין.

אם תחלפו על פניה ברחוב היא בוודאי תיראה לכן כמו הבת של השכנה מפרבר מנומנם בשרון; לא רואים עליה, שמתחת לחיוך המעט ביישני שלה, מסתתרת אחת מיוצרות וזמרות הרוק המוכשרות והמבטיחות בארץ. עם כריזמה ונוכחות בימתית שלא היתה מביישת זמרות ותיקות ממנה בהרבה, היא משתמשת במנעד הקולי המרשים שלה כדי לשיר – או לצעוק – את מה שיש לה לומר. ויש לה הרבה מה לומר; בחלק מהשירים באופן מפורש, ישר לפנים, ובחלק אחר בין השורות, באופן קצת יותר עמום, שיכריח אתכן להקשיב גם לדברים שלא נאמרים במילים. ואת המסרים הלא פשוטים האלו היא עוטפת בגיטרות שמנסרות את החושך, ומפילות את כל החומות וההגנות. הצעקה שלה אותנטית; היא יוצאת מהבטן, ונכנסת ישר ללב. לפעמים זה מרסק, ולפעמים זה דווקא מאחה – אבל זה בדיוק מה שמוזיקה טובה אמורה לעשות לך.

בראיון לפוליטיקלי קוראת, שני פלג מספרת על האלבום, על תהליך היצירה, על נשים במוזיקה, ועל מוזיקה בכלל:

קודם כל, אני רוצה לומר שהאלבום שלך הוא אחד מאלבומי השנה שלי, אם לא ה-. התרשמתי שההתקבלות שלו היתה מאוד חיובית ומחבקת, למרות שזה בכלל לא אלבום פשוט לשמיעה, או קל לעיכול. איזה תגובות קיבלת על האלבום? הופתעת מההתקבלות שלו בקרב הקהל והמבקרים/ות?

האמת שהופתעתי מזה. לא הוצאתי מוזיקה חדשה הרבה זמן אז לא ידעתי אם מי שהכיר אותי מהאלבום הראשון עוד יזכור ויתעניין. גם המוזיקה עצמה "כבדה" יחסית, שזה סגנון שיותר קשה "לבלוע" לרוב המאזינים, וגם התכנים באלבום, שלא מתקשרים עם כל אחד, וקשים לשמיעה. כשאת מוציאה אלבום כל שנה-שנתיים, ועוד יש התלהבות מהאלבום הקודם, וגם את עצמך מרגישה את הציפייה – זה אחרת. אבל הייתי במן ואקום כזה – את עובדת על האלבום, ואין לך שום פידבק חיצוני, ואת מנותקת מהציפייה וגם מהחיבוק של הקהל. התרגשתי מאוד מכל ביקורת והודעה בפייסבוק. זה בכלל לא מובן מאליו.

והביקורות באמת מהללות. מזמן לא נתקלתי באלבום שנכתבו עליו כל כך הרבה סופרלטיבים. לא ראיתי אף ביקורת שלילית על האלבום.

אולי זה גם קשור לעובדה שאני לא מאוד מוכרת. כשאמן מוכר ופופולרי יותר – כשיוצא אלבום כל המבקרים כותבים עליו, ואז חלק מהביקורות גם לא טובות. אולי במקרה שלי מי שכותב זה בגלל שהוא אהב.

"משבר האלבום השני", היה לך כזה?

מסתבר שכן. האלבום הראשון יצא ב-2011. לא כתבתי תקופה ארוכה. ואז החלטתי פשוט להושיב את עצמי לכתוב בצורה מאוד מודעת לעצמה, כמה שעות ביום, כמה חודשים. וזה עובד. מי שמרגיש תקוע מבחינה יצירתית – יש הרבה דרכים לגשת ולרענן, אבל בפועל מה שעבד בשבילי זה פשוט להושיב את עצמי עם הגיטרה ולכתוב.

בואי נחזור קצת אחורה. איך בכלל התחלת ליצור מוזיקה?

תמיד אהבתי מאוד להקשיב למוזיקה. היתה לי משיכה לנגן מגיל ממש צעיר. רציתי פסנתר אבל זה היה קצת מסורבל מדי אז התחלתי עם גיטרה קלאסית. בן דוד שלי שהוא מן גיטריסט-על תמיד ניגן על גיטרה, וזה דחף אותי גם לנסות. כשהתחלתי לנגן גם התחלתי לכתוב ולהלחין ולהקליט את עצמי על טייפ מנהלים. אני מנגנת גם על תופים וקלידים, אבל גיטרה זה הכלי העיקרי.

גם באלבום הראשון לא חששת לגעת בנושאים לא פשוטים ולהביא אמירה אישית וחברתית (למשל השיר "ג'נה גיימסון", על כוכבת הפורנו), אבל באלבום הזה נראה שהעלית הילוך ועלית מדרגה – מבחינה לירית, מוזיקלית, וגם מבחינת כובד הנושאים שאת עוסקת בהם. למה לך, בעצם, לכתוב שיר, בגוף ראשון, על אונס?

אני מניחה שהתכנים שאני נחשפת אליהם בעולם – בחדשות, ברשת, מתוך סיפורים על חוויות של אנשים – כל הדברים האלו נטמעים בך. קשה להסביר תהליכים של כתיבה, הדברים פשוט "יוצאים" החוצה, ובתור כותבת יש איזשהו ניסיון להיכנס לדמות אחרת ולרגע מסוים ולתאר אותו.

כבר הרבה שנים אני מחכה שמישהי תכתוב את "Me and a gun" בעברית. בישראלית. הקשבתי לשיר הזה, "חתולעכבר", והרגשתי שזה בדיוק זה. 

קודם כל זאת מחמאת-על בשבילי שאת משווה את הכתיבה שלי לכתיבה של טורי איימוס. הייתי מקשיבה לה בגילאי 14-15, שאלו הגילאים שבהם את הכי קולטת וסופגת מוזיקה – זאת התקופה הראשונה שזה באמת "מכה" בך, כל העוצמה של הרגשות בגילאים האלו היא מאוד חזקה. יכול להיות שחתיכות מזה נכנסו גם ליצירה שלי. שההשפעות הן לא רק חברתיות או אקטואליות, אלא גם מתוך העולם התרבותי והתכנים שאת שומעת ונכנסו לך לראש בתקופות מוקדמות יותר. שואלים אותי המון על בחירת הנושאים של השירים, אותי מפתיע דווקא שלא יותר אנשים כותבים על כאלו נושאים, כי זה כל מה שאני שומעת מסביב.

"כולם רוצים שירים פשוטים"'.

יש בזה משהו .לפעמים במצברוח מסוים אני באמת לא מסוגלת לשמוע טורי איימוס.

בשיר "אפאחד לא יודע", להבדיל, מדוע בחרת להציג את הדברים דווקא מנקודת מבטו של הסטוקר?

אפשר לסכם את הסיפור שמאחורי השיר הזה ב"ראיתי יותר מדי סרטים אמריקאיים". יש סיפורים על סטוקר שהיה למדונה פעם, או מישהו שהשאיר עכבר מת על מיטה של שחקנית. זה מאוד מעניין, לנסות להבין מה מניע אותו (את הסטוקר), לנסות להיכנס לראש של הדמות ולבנות סיפור. בכתיבה דברים באים ועוברים דרכך, לפעמים באופן לא לגמרי מודע, דרך פילטרים של דברים שקראת וראית, סיפורים שנתקעים לך בראש ואת חייבת לפרק אותם לשפה שלך.

ועדיין, את עושה את זה באופן שבו מאוד ברור מה קורה פה; מי הקורבן ומי התוקף, מה הפנטזיה ומה המציאות. את אמנם "נכנסת לראש" של הסטוקר באופן מאוד משכנע, אבל את לא עושה לו הנחות, או רציונליזציות. השיר הזה הוא מבחינתי התשובה הנשית ל"אקדח" של אביתר בנאי, שהוא קצת יותר…בעייתי, במובן הזה.

זה ממש מדויק. אבל ב"אקדח" אביתר שר את זה בקולו ובגוף ראשון, ומאוד קשה לא לחבב את אביתר. זה קצת כמו דקסטר (הרוצח בסדרת הטלויזיה) או הסופרנוס. מאוד חיבבתי את טוני (סופרנו), אבל הוא בן אדם נוראי. לגבי הסיפור בשיר – הרבה פעמים גברים יכולים להחליט לעשות (לך) משהו, יש להם את השליטה הכי בסיסית של יותר כוח פיזי משיש לך.

אני לא יודעת אם זאת היתה כוונת המשוררת, ואני לא רוצה "לכפות" עלייך איזושהי אג'נדה, אבל כשהקשבתי לאלבום מצאתי בו, בין היתר, גם אמירה פמיניסטית מאוד חזקה; על מערכות היחסים בין נשים לגברים, יחסי הכוחות ביניהם, "רומנטיקה", ואלימות נגד נשים. איך את רואה את זה?

אני אולי יכולה לחשוב על האלבום הזה כעל יותר חברתי מאשר אישי. פמיניסטי..? מעניין. לא חשבתי עליו כעל פמיניסטי. אולי יש בזה משהו, כשאישה הולכת על מן כיוון כל כך כבד, או זה שהפקתי אותו לבד, וזה שאני אישה בעולם המוזיקה שהוא די גברי. אולי יש בזה אלמנט פמיניסטי. במסרים של האלבום אני מרגישה שהוא יותר חברתי, פחות בגוף ראשון.

הרבה פעמים נוטים להתייחס למוזיקאיות כמוך כ"רוק נשי", באופן שמשאיר את המוזיקה שלהן במקום נישתי, כתת-ז'אנר של ה"הרוק הגברי", שהוא עדיין ברירת המחדל. אף אחד לא יגיד על ברי סחרוף, למשל, שהוא עושה "רוק גברי". איך את רואה את מקומך בסצנה הזאת? ואיך זה ליצור ולפעול ולהפיק בתוך סביבה גברית, ברובה?

מצד אחד אני רואה שבתור אישה – הרבה פעמים הסביבה פחות תקבל את מה שאת אומרת באופן מיידי. תמיד יהיו שאלות של "רגע, את בטוחה?" או פקפוק מסוים. מצד שני, אף פעם לא הייתי גבר שהפיק אלבום, אז קשה לי לדעת מה החוויה שלהם. אבל כן, אני רואה שיש את העניין הזה שכשמפיק גבר נכנס לחדר ואומר משהו, כולם מקשיבים ועושים. וכשאישה באה ואומרת זה מעורר התנגדות לפעמים. יש גם נטייה להגיד עליה שהיא "ביץ", או "קרה" אם היא קצת קשוחה, או להקטין.

צריך הרבה אומץ בשביל להפיק לעצמך. את בעם אומרת פה – "הכל עלי". אם זה לא מצליח אין עם מי לחלוק את ה"אשמה", או את האחריות, על זה. איך בעצם החלטת להפיק את האלבום בעצמך?

את האלבום הראשון לא אני הפקתי אלא קובי פרחי, שהיה מפיק נהדר. לא היו לי את הכלים להפיק את האלבום הראשון. ממש למדתי ממנו ואת התהליך, מה עושים, מה השלבים, איך לגרום לדבר הזה לקרות. באלבום השני התלבטתי ואמרתי שאני רוצה לעבור את התהליך מא' ועד ת', וגם היו לי הרבה רעיונות מוזיקליים. לא ידעתי מה תהיה התוצאה, אבל זה היה משהו שרציתי לנסות עם עצמי בנקודה הזאת. בגלל זה כשעשיתי את ההדסטראט תכננתי שאת כל ההקלטות אעשה לפני, ורק כשאדע שיש לי משהו שאני מרוצה ממנו ורוצה להוציא, אלך להדסטארט.

עכשיו אני מפיקה אלבום לזמרת-יוצרת בשם רתם טל ומאוד נהנית. זה מה שאני רוצה לעשות – לכתוב ולהפיק.

ואיך זה היה באמת, לגייס כספים במימון המונים בהדסטארט?

מדהים. חוויה ממש טובה, לימדה אותי המון וגרמה לי לצאת החוצה ולתקשר עם העולם, וגם התגובות החמות שקיבלתי. את מקבלת מזה boost ענקי. ממש לא רק כלכלי, גם נפשי ומנטלי. זה ממש מחזק. היו הרבה אנשים שלא הכרתי וכתבו לי פתאום להדסטארט תגובות מאוד חמות. זה היה בעיקר. גיוס הכסף הוא מעולה, זה מה שגרם לאלבום לקרות, אבל עיקר מה שקיבלתי מזה היה ה- boost של המוראל.

האלבום הראשון שלך יותר נוגה, בעוד שבאלבום החדש הרגשתי משהו מחוספס יותר, כועס אפילו. אם ב"קו חמש לעננים" שרת בעצב מפוכח על זה ש"כולם פה שכחו לחלום", ב"יוגה ופיאלטיס" את כבר שרה בביקורת, ואפילו בכעס של ממש, על הבורגנות המזויפת שלכאורה ממסכת על חוויה של דיכאון וחוסר תכלית. מאיפה הכעס הזה נובע?

זאת שאלה טובה. אני יכולה לקרוא משהו, לשמוע על משהו ולהזדהות איתו ואז במוזיקה זה יוצא החוצה. כרגע זה מה שמעניין אותי אז זה התוכן שאני יוצרת. אני גם לא מתחייבת על הכעס הזה. יכול להיות שבאלבום הבא יעניין אותי משהו אחר, למשל לדבר על אהבה, על הצדדים הטובים שלה. מישהו אמר לי שהוא לא מסוגל לשמוע את "חתולעכבר", ואיפשהו אני מרגישה קצת "עצב" על האנשים שמקשיבים למוזיקה שלי. יש לי את השאלה הזאת עם עצמי – יש מספיק קושי בעולם, למה להביא עוד? אבל מצד שני, זה מעניין אותי לכתוב את זה ולשמוע את זה. כשאני שומעת שיר שתופס אותי, שמדבר על נושא מסוים, גם אם הוא "כבד", הוא עוצר את החיים שנייה ומכניס אותי לרגע עם עצמי.

את בעצם נותנת ל"זה" – לחוויה, לקושי – מילים ומוזיקה, ואנשים מקשיבים ויכולים להזדהות.

מישהו שאל אותי פעם על "קו 5"  (מהאלבום הראשון) כשאני שרה את זה, האם אני לא חושבת על אנשים בקהל – שיש מביניהם אולי כאלו ששכחו לחלום, שלא הולכים אחרי החלומות שלהם, וזה הכה בי שאולי זה שיר שיכול להכאיב למישהו, וזאת כל כך לא המטרה.

ואולי זה גם כאב טוב..?

אולי. זה נשמע כמו קלישאה, אבל היה לי רגע בגיל 22 שהקשבתי ל-"Time" של פינק פלויד, שיר שמדבר על איך את צעירה ומעבירה את הזמן, אבל השמש שפעם האירה פתאום מתגנבת מאחורייך והזמן הולך ונגמר. בתקופה ההיא עדיין לא עשיתי מוזיקה. רציתי מאוד, אבל לא היו לי את הכלים והיכולת, וזה גירד לי את המקום הזה של "לכי תעשי את זה עכשיו". אז אולי זה כאב טוב, ששם למישהו תמרור מול העיניים.

איזה מוזיקאיות (ומוזיקאים) השפיעו עלייך במיוחד?

טורי איימוס שהזכרנו. קייט בוש. גיליתי אותה מאוחר בשנות ה-20 והיתה לי תקופה איתה שהיא ממש נכנסה פנימה. ג'ון פרושיאנטה. פיג'י הארווי, אלאניס מוריסט, גם רג'ינה ספקטור. Chemo Limo זה שיר אדיר. בתור ילדה צעירה יותר – לד זפלין, פינק פלויד. רוק, לגמרי. גם פופ קצת, אבל לא אמן מסוים. אני אוהבת את הז'אנר. גם היפ הופ. מבחינת אמנים זה בעיקר זמרות או להקות.

עם איזו מוזיקאית היית הכי רוצה לעבוד?

קייט בוש. היא כותבת, פסנתרנית מחוננת וזמרת מדהימה ומפיקה מדהימה. האלבום שהיא הפיקה לעצמה (The Dreaming) הוא אלבום מדהים, גם אם הוא הכי פחות נמכר שלה. כל שיר שם הוא פנינה.

איזו הופעה העיפה לך את המוח לאחרונה?

ההופעה האחרונה היתה באינדינגב – הילה רוח, עלתה ב-1 בלילה ופוצצה לי את המוח. מדהימה. פרפרומרית מעולה, נותנת שואו על. יש לה המון אנרגיות. היו מלא אנשים בקהל וכולם היו באקסטזה.

גם הפעם נצטרך לחכות 6 שנים עד האלבום הבא?

הדבר האחרון בעולם שאני רוצה. ממש מקווה שלא. עכשיו יש לי את "הנשק" של לדעת שאני יכולה פשוט לשבת ולכתוב אבל התכנון הוא ממש בזמן הקרוב להתיישב לכתוב. תכתבי שלא. בתקווה שלא.

האם יש לך הופעות הזמן הקרוב?

ההופעות הקרובות ביום שני הקרוב (6.11) בעשן הזמן בבאר שבע,

ב-10.11 במלון אלמא באלמא קיוב בזכרון יעקב

ובתל אביב, ב-7.12 באוזן בר.

התמונה באדיבות שני פלג. צילום: ליז גרינפלד

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

ניתוח הספר "האירוע", שמספר את סיפורה של הכותבת שיברה הפלה לא חוקית בשנות ה60 בצרפת. הגוף הנשי הוא גוף ללא מוצא שכן כל ניסיון להפסיק את ההריון נתקל במערכות פטריארכליות חברתיות ומדינתיות. האירוע פורם את המערכות האלה וחושף צעד צעד כיצד נשים מנסות להציל את חייהן והסכנות הטמונות בכך.
אם אתן שואלות אותי מה הבעיה המרכזית המונעת מהאנושות להתמודד עם האתגרים הרבים שמציפים אותה – היא שפסיכופטים מולכים עלינו במופע מתעתע ואכזרי במיוחד. אבל יש מה לעשות, יש לנו כבר את הידע של איך להתמודד עם פסיכופטים

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.