"לא קיבלתי את הפרס הזה רק כי אני אישה"
מבין 12 זוכים, רק שתי מוזיקאיות זכו השנה בפרס אקו"ם (שרון טובה לוי ובר חן) ושוב נשאלת השאלה, האם אין מספיק מוזיקאיות מוכשרות בישראל? ההדרה השקופה של נשים מהמיינסטרים הישראלי נפגשת שוב בקרקע המציאות. ככה זה, כשאין מספיק נשים ברדיו, על הבמה, או ברשימת מקבלות הפרסים לעידוד יצירה – אין יצירה, וכשאין יצירה, אין פרסים. מה שנקרא "ביצה ותרנגולת". ובכל זאת, אולי יש סיבה להישאר אופטימיות. נטע עמית פגשה את שרון טובה לוי, אחת משתי הזוכות היחידות בפרס אקו"ם ל-2019 לשיחה על פמיניזם, על מוזיקה, על מקום – ועל היעדרו

"לפני הפגישה שלנו נכנסתי לוויקיפדיה ובדקתי מה ההגדרה של פמיניזם", שרון טובה לוי אומרת לי בתחילת הפגישה בינינו. בכל זאת, ראיון לאתר פמיניסטי. בכלל, חשוב לה לדייק במילים, בהגדרות. הרבה פעמים במהלך השיחה היא עוצרת, מנסחת מחדש, מסייגת או משתמשת במילים "זה מורכב". נראה שהיא תמיד רואה, אולי אפילו מחפשת, את המורכבות. לא רוצה להשטיח את הנושא. כל נושא. במיוחד לא נושא טעון ומורכב כמו הדרת נשים במוזיקה, התחום בו היא עוסקת כבר לא מעט שנים.

כשהתפרסמו שמות הזוכים בפרס אקו"ם לשנת 2019, התעוררה מחאה על כך שמבין 12 הזוכים יש רק שתי זוכות. באותו יום פרסמתי טור במאקו, בו תהיתי לאן נעלמו הנשים מפרס אקו"ם והעליתי טענות על "הדרה שקופה" של נשים מהמיינסטרים של המוזיקה הישראלית. לשרון טובה לוי, אחת משתי הזוכות בפרס אקו"ם, היו כמה השגות על האופן שבו הנושא מוסגר בתקשורת, וגם על הטור הספציפי שלי.

"זה לא נכון שאין נשים", היא אומרת, ובוחרת לראות דווקא את הפן החיובי: "מתוך שלוש קטגוריות לעידוד היצירה, שתיים מהזוכות הן נשים".

ומבין 12 זוכים רק שתיים הן נשים.

"לא קיבלתי את הפרס הזה רק כי אני אישה".

נכון. אולי קיבלת אותו למרות שאת אישה. הייתי שמחה לראות עוד 5 נשים לפחות מבין מקבלות הפרסים. לא רק כי הן נשים. כי הן טובות. כי מגיע להן.

 "גידלו אותי כך שמעולם לא הרגשתי שיש לי איזושהי תקרת זכוכית. לא שמעתי משפטים כמו "נשים מקבלות פחות כסף", ולא הרגשתי שיש לי פחות הזדמנויות. מבחינתי הייתי יכולה אפילו להיות מוצארט! היום, כבוגרת, אני כן רואה את זה יותר מסביבי, ואומרת שאיזה כיף שיצא לי לגדול ככה, עם כל האופציות פתוחות. אולי בגלל זה אני פחות מכוונת ל"תדר" הזה".

ה"תדר" שעליו היא מדברת הוא אולי זה שפמיניסטיות רבות מכוונות אליו, של "ספירת הראשים" – בפאנלים, בפלייליסטים, בפסטיבלי מוזיקה או בפרס אקו"ם, לצורך העניין. אני אומרת לה שבכל המקומות האלו, חסרות הנשים.

אנחנו 51% מהאוכלוסייה, אז איך זה שבפסטיבלי מוזיקה יש רק אישה אחת בליינאפ? איך זה שבפרס אקו"ם זכו רק שתי נשים?

"אבל זה לא מתחיל באקו"ם. זה לא כאילו פתאום רק ברגע מסוים אין שם מספיק נשים".

נכון. זה מתחיל הרבה הרבה לפני כן. זה מתחיל בזה שמשמיעים פחות נשים ברדיו. ואז הן גם לא במצעדים, כי הן לא מושמעות ברדיו. ובפסטיבלים הגדולים של המוזיקה, ובסוף בסוף, גם בפרס אקו"ם. בעצם, זה מתחיל עוד הרבה לפני, אולי זה מתחיל כבר בגן, כמו הרבה הבניות מגדריות. על איזה כלים בנות לומדות לנגן לעומת בנים, האם יש לך מודלים נשיים או לא.

 "כל המלחינים הגדולים היו גברים. אין לך מוצרט אישה. וגם באקדמיה למוזיקה לא היו לי מרצות. רק מרצים. ומצד שני, גם היינו רק שתי בנות בכיתה במגמת קומפוזיציה".

אני חושבת שזה לא "מצד שני", אני חושבת שזה נובע בדיוק מאותו המקום.

"אז מה את מציעה?"

את השאלה הזו היא שואלת אותי שוב ושוב, במהלך השיחה בינינו, בניסיון להבין איך אפשר לשנות את המצב הקיים.

קודם כל, שיהיו יותר נשים. עורכות מוזיקליות, שדרניות, מבקרות מוזיקה, בועדת הפרס של אקו"ם. המציאות מראה שנשים מקדמות נשים ונשים משמיעות נשים, בעוד שעבור גברים העניין המגדרי הוא "שקוף". לא תמיד הם מדירים מתוך איזו כוונה נסתרת או מיזוגניה. הרבה פעמים מדובר בחוסר תשומת לב. לפעמים זה מתחיל עוד הרבה לפני כן. אני זוכרת פוסט שעלה בפוליטיקלי לפני שנה וחצי, של המוזיקאית נעה סגל, שבו היא מדברת על חסמים שעומדים בפני מוזיקאיות.

 "איפשהו דווקא היה לי נחמד להיות האישה היחידה. גם במגמת פיזיקה בתיכון, הייתי הבת היחידה. ואז באקדמיה למוזיקה, היינו שתי בנות בכיתה. הרגשתי שאני לא צריכה בהכרח להתחרות, שיש לי מקום".

הרבה פעמים, דווקא כשיש מיעוט של נשים, אני מרגישה שמצפים מהן להתחרות זו בזו על המקום, על ה"משבצת" היחידה שיש לנשים בליינאפ של הפסטיבל, משבצת ה"רוק הנשי", למשל. לכן כשאמרתי שיש רק שתי נשים בפרס אקו"ם. הכוונה היתה שלנשים מגיעות פשוט יותר משבצות.

"לא להתחרות על המשבצת זה בעיני כוח נשי. תוכן נשי. יש לך מקום, לא משנה מה הסביבה. ואני מרגישה שיש לי מקום שם, במוזיקה. וכשאת נינוחה, כשיש לך מקום, אי אפשר להקטין אותך".

המילה "מקום", חוזרת שוב ושוב בשיחה בינינו. נראה שלא סתם קראה כך לאלבומה השני. גם במוזיקה שהיא עושה, טובה לוי נמצאת בתנועה תמידית, היא תמיד מחפשת את המקום שלה. ולצד הביטחון בכך שיש לה מקום בעולם, היא מתארת גם את התחושה שבינה לבין העולם קיים קיר: "אני כל הזמן רוצה להוריד אותו. זאת החוויה שלי בעולם מאז שהייתי ילדה".

בשיר הנושא של האלבום, היא שרה:

לֹא הָיָה בִּי מָקוֹם/ הִתְחַלְתִּי לָלֶכֶת/ הַמְּנֻסָּה/ לֹא הִשְׁאִירָה מָקוֹם/ אֲנִי שַׁיֶּרֶת פְּלִיטִים/ וְיֵשׁ לָנוּ בֹּץ/ עַל הַמֵּצַח/ וּבַסּוֹף הָעוֹלָם/ יֵשׁ/ בְּאֵר עֲמֻקָּה ("מקום")

בחלק מהשירים שלך, בשיר "מקום" למשל, הרגשתי תחושה של "בלתי ניתנת להכלה". גם עבור אנשים אחרים, בעיקר בהקשר הרומנטי, אבל אולי גם עבור עצמך.

"יש לי את החוויה הזאת. אני מאוד רוצה חיבורים, את ה"ביחד". גם דרך המוזיקה והקהל. אני הרי לא כותבת כדי לשמור במגירה. אני מחפשת שיתופי פעולה וקשר". ה"קיר" הזה מפריע לי היום. הייתי רוצה להוריד אותו, או להציץ מתוכו החוצה".

מצד אחד, היא מחפשת את הקשר והחיבור, ומצד שני, יש בה משהו מאוד סוליסטי; את המתח הזה בין ה"לבד" לבין ה"ביחד" אפשר למצוא לא רק בשירים, אלא גם בסיפור חייה. שרון טובה לוי נולדה וגדלה בבת ים ובגיל 12 עברה למודיעין. היא התקבלה לעתודה בהנדסת חלל ואווירונאוטיקה ("אני מאוד חנונית"), אבל במקום זה החליטה להצטרף לקומונה של הנוער העובד והלומד, ונשארה שם שש שנים.

"אבל אני אינדיווידואליסטית מדי. אז עזבתי לרימון", היא מספרת. אחרי שנתיים ברימון עברה לאקדמיה למוזיקה, שם סיימה לימודי תואר. מגיל חמש היא מנגנת על פסנתר, ובאלבום היא מנגנת גם על תופים, בס, בוזוקי, ועוד. נראה שאחרי שחיפשה את עצמה בקומונה, בלימודי הנדסה או בקלינאות תקשורת – את המקום שלה היא מוצאת בעיקר במוזיקה. אבל גם הדרך לשם לא היתה קלה בהכרח. "היה לי משבר לפני האלבום הראשון ("דברים נוצצים", 2015). הוא כבר היה מוכן, ולא הצלחתי להוציא אותו. השאלות הקיומיות אכלו לי את הראש".

את השאלות הקיומיות האלו היא מתארת בשיר "בחצר התרנגולת", באלבום השני ("מקום", 2018), שם היא משליכה אותן על דמות של תרנגולת שמתהלכת בחצר. בשיר, בין שיחות על קאנט ועל אלוהים, ותהיות פילוסופיות שכמעט מביאות אותה עד לשיגעון, היא אומרת/שואלת: "ואני, מה אני בכלל יודעת? לא צריך סיבות לכתוב שירים".

"הייתי צריכה להמשיך לחיות את חיי בהבנה שאין תשובות. שאני התרנגולת הזאת שבחצר, בלי תשובות", היא משתפת. כדי לנסות ולפתור את משבר האלבום הראשון, היא נסעה לחפש את עצמה בברלין. את התקופה שקדמה לנסיעה היא מגדירה כ"תקופת החתול", על שם החתול שלה, עליו היתה מסתכלת בהערצה ובתמיהה: "חתול הוא חיה ללא עכבות. הוא קופץ, משיג את מה שהוא רוצה. וברגע אחר זה נראה כאילו שאין לו שרירים בגוף בכלל". בברלין היא החלה את "תקופת הכוכבים": "הסתובבתי שם במוזיאונים, וראיתי טלסקופ של כוכבים. וזה יישב לי את הקונפליקט בחיים. זה מזכיר לי כמה אני קטנה וחסרת משמעות בתוך היקום האינסופי וכל הגלקסיות".

ההבנה שאת קטנה וחסרת משמעות יכולה לערער, אפילו לפרק אותך. אבל אצלך נראה שזה הביא לתחושת הקלה.

"הבנתי שאם אני כל כך קטנה ואין שום משמעות, אז חייבת להיות משמעות. זה מה ששחרר אותי להמשיך ליצור. כי מה שיש לי לתת לעולם זה רק מה שאני רואה מהזווית שלי. רק את האמנות שלי".

זה הופך את היצירה למשהו פחות גורלי?

"יש שם מימד גדול של אמונה. זה באמת יכול לפרק – המחשבה שאין משמעות. היתה שם בחירה באמונה. להמשיך לחיות בלי הידיעה הזאת. זאת הבנה מאוד משחררת. היו לי כל מיני תקופות בחיים – "התנגשויות", "שלגים נמסים", תקופות שהבנתי דברים".

נדמה שיש לה שפה ייחודית משלה, כזו שרק היא מבינה. גם בשיריה זה בא לידי ביטוי: "ואנחנו מדברים שפה חללית/ דברים נוצצים/ אנחנו מדברים הרבה רגשות/ קנאה/ רקדנים/ שיכורים" ("שפה חללית").

מה זה בעצם "שפה חללית"?

"אה, זה קשור לתקופת הכוכבים", היא מחייכת. "לי זה דווקא אומר הרבה. זאת השפה הזאת של התקופות, שפה סודית שיש רק לנו. שרק אנחנו מבינים אותה".

מי זה "אנחנו"?

"אנחנו", מי שנמצא שם, זה הקהל, זה איזשהו רצון…" היא מתפזרת, לרגע, וחוזרת: "זה מזכיר לי את השיר של ליידי גאגא, going to the deep down, מן קריאה כל הזמן ללכת יותר פנימה. שפה חללית זה להגיד הרבה במעט מילים".

כשהקשבתי לאלבום שלך, מבחינה מוזיקלית, חשבתי שאם דיקלה ודנה ברגר היו עושות ילדה, היתה יוצאת להן שרון טובה לוי

 "האמת שאת דיקלה גיליתי רק אחרי שסיימתי את האלבום השני. היא פשוט מדהימה. באמת יש שם משהו שמתחבר, כנראה. מקורות ההשראה שלי הם גם אום כולת'ום וגם אלה פיצג'רלד".

הסאונד של האלבום הוא יותר אתני, מזרחי אפילו

"גדלתי על מוזיקה יוונית ובלקנית לצד מוזיקה קלאסית. האוזן שלי מאוד מכוונת לשם, כנראה. באקדמיה למוזיקה כתבתי מוזיקה לתזמורת, ובמקביל עבדתי על מוזיקה אלקטרונית דווקא בפרויקט אחר. אבל ה"חום" הזה היה חסר לי, כנראה. בעיניי זה לא מזרחי, זה רגיל. זה מה שהיה באוזן שלי. בסוף חוזרים לשורשים, ואלו השורשים שלי. מוזיקה באנגלית שמעתי בפעם הראשונה רק בתיכון".

עם איזה מוזיקאיות היית רוצה לשתף פעולה?

"איה זהבי פייגלין, עינב ג'קסון כהן, דיקלה, דניאלה ספקטור, אלה רונן. יש אינסוף. חבל שיהודית רביץ כבר לא מופיעה. הייתי בהופעה שלה לפני שנים, והיה בא משהו שפתח לי את הצ'אקרה למילים של השירים. אני מאוד אוהבת אותה".

 
הופעות קרובות:

19.6 – הפינה, חיפה
25.6 – תמול שלשום, ירושלים
6.7 – עשן הזמן, ב"ש

 

צילום התמונה בכותרת: זוהר שטרית

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.