על הספקטרום זו סדרה שמתמקדת בשלושה שותפים, צעירים על הספקטרום האוטיסטי עם מה שמכונה "תפקוד גבוה", הגרים ביחד ברמת גן דירת דיור נתמך: רון, עמית וזוהר. בכתבות האלו אני רוצה לשים מעט דגש על שתי הדמויות הנשיות הראשיות של הסדרה – יעלי, עליה כתבתי בחלק א', וזוהר. שתיהן נשים צעירות שמנסות למצוא את דרכן בעולם הזה, שתיהן בדרך לא ממש חלקה. דרכן נוכל ללמוד לא רק על פערים בין אנשים עם וללא מוגבלות בחברה, אלא בעיקר על להיות אישה, ועל כמה קשה זה.

בחלק הקודם עסקתי ביעלי כדמות שבאה לשבור את ההיררכיה המסורתית שאנו תמיד רואות בין אדם ללא מוגבלות-מסתדר-מטפל לבין אדם עם מוגבלות-לא מסתדר-מטופל. דרך הדמות של יעלי ראינו שההיררכיה הזו לא בהכרח מתקיימת, וביקשתי לשים סימן שאלה גדול על כל הנושא של שיקום, ובעיקר על מי הם אותם משקמים ומשקמות, כמו יעלי. בחלק הזה אני אתמקד בדמות הכי מעניינת (בעיניי) בסדרה – זוהר. דרכה אנסה להרחיב עוד קצת את סימן השאלה הזה, לא רק על המשקמים אלא גם על אילו תחומי חיים זוכים להתייחסות בשיקום, ובעיקר על מה לא.

למי שלא ראתה או לא זוכרת, זוהר היא בחורה בת 28 על הספקטרום האוטיסטי, גרה בדירת דיור נתמך, עובדת בארומה, וממש רוצה חבר. ממש אבל. היא מאוהבת בקלינאי התקשורת שלה אבל כשלא הולך איתו היא לא מרימה ידיים, ומנסה בכל מיני דרכים להשיג את המטרה – למצוא חבר, "שיהיה רגיל".

זוהר

לאורך הסדרה אנחנו מלוות את זוהר בכל מיני הרפתקאות וסיטואציות נעימות ומאוד לא נעימות סביב הנושא הזה של חיפוש אחר זוגיות. מצד אחד, מדובר בסיטואציות שרובנו מכירות בצורה כזו או אחרת: דייטים מאוד כושלים, גברים מסננים, שידוכים מבאסים, מזמוזים במסיבות, מניאקים מנצלים, ניצוץ של סקרנות והתאהבות… כל אלה דברים די "רגילים" עבור נשים בעולם הזה. אבל מצד שני, כל העיסוק בנושא בסדרה כשזה מגיע לזוהר עטוף במעטפת עבה של פחדים, חששות ואי נוחות כללית של כל הסובבים אותה. בסופו של דבר מה ש"על הספקטרום" מציג לנו כשזה מגיע לזוגיות, ובעיקר מיניות אצל זוהר, זה משהו שתמיד נשאר או מעורפל ורומנטי, משהו לפנטז עליו בלי שיש לה מושג באמת (כמו שהיא אומרת ל"רון האחר"- פשוט נתנשק ערומים), או כמשהו מסוכן, משהו לחשוש ממנו, משהו שאסור שיקרה, כמו שאח שלה מבהיר לה בסצנה קורעת לב: "אסור לאף אחד לגעת בך!". במילים אחרות, היא נותרת כמו ילדה. אבל הבעיה היא שזוהר לא ילדה. כי באותה סצנת קורעת לב זוהר עונה לאח שלה "אבל אני רוצה שיגעו כבר!". היא אומרת את זה הכי ברור שאפשר. אבל הסביבה לא יודעת מה לעשות עם זה.

משהו בכל העיסוק בנושא לאורך הסדרה גרם לי להרגיש שמשהו שם חסר. "רשת התמיכה" של זוהר (שמורכבת בעיקרון מאח שלה אשר ומיעלי) מאוד עסוקים בשילוב שלה בקהילה, שתתמיד ותשתלב במקום העבודה שלה, בדירת השותפים, בטיפולים שלה אצל קלינאי תקשורת, בביטחון שלה, אבל כל פעם שזוהר שאלה על זוגיות או על מיניות, והיא שאלה, הסביבה התחמקה מלענות, והיא נותרה בלי תשובות. וכאן שאלתי את עצמי- איך זה יכול להיות? איך אף אחד לא מדבר איתה, ברצינות, על אחד החלקים העיקריים בחיים של אנשים מבוגרים. הרי מאוד ברור שהשיקום שלה (אותו שיקום עליו דיברנו בחלק הקודם שאמור לגרום לרעיון של "חיים בקהילה" לקרות הלכה למעשה) עבד מצוין: היא עובדת חרוצה ומרוצים ממנה (אפילו כשהיא נאלצת להחליף עבודה אחרי שאח שלה עושה שם בלגן, נראה שלמרות שהיא שונאת את העבודה החדשה היא עושה אותה, כמו שמבוגרים עושים), היא יודעת להסתדר לבד בדירה, לימדו אותה לנקות ולבשל. אז איך זה שדווקא בנושא הזה, של יחסים, רומנטיקה, סקס, נשיות, היא נותרת קלולס?

זוהר דייט עם בחור רומנטי

אז פניתי למומחות לקבל קצת תשובות. רונה סופר, קולנוענית, אקטיביסטית בתחום של נכות ומיניות, אישה עם מוגבלות פיזית (וגילוי נאות: חברה אהובה מאוד), התחילה בלהרגיע את השאלות הקצת כועסות שלי וגרמה לי ליהנות שניה מהרגע הטלוויזיוני הזה: "כשראיתי שהסיפור המרכזי של זוהר הולך להיות על מיניות – התעלפתי. כיום ייצוג של נכים ונכות במדיה הוא עדיין מאד חסר. הנכה לרוב יוצג או כמסכן קדוש מעונה או כגיבור על. הנכה כאדם שלם בקושי זוכה לייצוג. אדם שלם הוא בעל מגוון של תכונות, רעות וטובות, וזה כולל את ההכרה במיניות, שהיא צורך בסיסי של כל אדם ואשה באשר הם. כשראיתי את זוהר התמוגגתי מהאומץ להעלות ולהתמודד עם הנושא של מיניות ונכות, אפילו שזו נכות ״שקופה״ שלא כמו שלי. ואולי הליהוק של שחקנית מהממת ויפה ולא נכה (שזו סוגיה בעייתית בפני עצמה), עזר לציבור הלא נכה לבלוע את הסוגיה הכה חשובה הזאת".

המומחית השנייה שלי, דנה דימנט, פובליציסטית, קולנוענית, אקטיביסטית, אישה על הרצף האוטיסטי ואמא לילדה על הרצף (וגם היא חברה אהובה מאוד) גם הציעה קודם כל לדבר על הסוגיה שמועלית בסדרה, מיניות בקרב נשים על הספקטרום: "בסדרה יש ייצוג של מיניות שבעצם מהווה ציר בעלילה שנע בין איום למימוש עצמי. הצופים כל הזמן נכמרים, חרדים או גג מתרגשים בשביל זוהר. אמנם אין שום דבר אירוטי או מיני ממש בייצוג שלה, וחוויית הקיום של נשים על הרצף במציאות יכולה להיות מאוד אירוטית חרף ואפילו בגלל הסכנות שיש בה. אבל אני מאוד מבינה את מגבלות הפורמט ואת חוסר היכולת לבטא את זה (בייחוד שנקודת המבט של הכותבת היא, מה לעשות, נטית [נירוטיפיקלית, אדם שלא מאובחן על הרצף האוטיסטי], בלי מחקר על מיניות אוטיסטית מנקודת מבט אוטיסטית ככל הנראה), אז הצגה של מיניות כזו בכלל נראית לי הישג כשלעצמו, אפילו אם זה לא אידיאלי".

ובכל זאת, אז מה חסר? מה שם לא הסתדר? דנה הסבירה "יש משהו בייצוג של זוהר שמצד אחד מהדהד לי נורא מדויק – הסיכון שאוטיסטיות נמצאות בו לניצול מיני (אגב, גברים אוטיסטים לא פחות אבל מיניות גברית פחות מאיימת כייצוג בכללי) ואפילו לא רק אוטיסטיות במצב של זוהר אלא במה שמכונה תפקוד גבוה יותר, כמוני למשל. זה נעוץ בהמון דברים אבל לדעתי זה בייחוד כי אין חינוך מיני מונגש לנשים על הרצף ואין התמודדות עם המיניות שלנו בכלל". רונה הוסיפה מהחוויה האישית שלה: "אחרי התאונה שהיתה לי בגיל 15 נכנסתי לשיקום מטורף בבית חולים שיקומי. שם טיפלו בי בכל סוגי השיקום הגופני והנפשי ובכל חלקי הגוף אך נושא השיקום המיני מעולם לא היה על הפרק. אין בעיה לטפל בי בסוגרים אבל האיבר שנמצא כמה מילימטרים ליד- הס מלהזכיר. לא הבנתי אז שזה כורח חיוני בשיקום ולא משהו שרק בחלומות שלי העזתי לחשוב עליו. היום אני מבינה שחינוך מיני אינו פריווילגיה, שחינוך מיני צריך היה להינתן לי כחלק מההבנה והשליטה בגוף הפצוע והחדש שקיבלתי. מה זה הגוף הזה? האם הוא שלי? האם הוא מולאם עכשיו לעולם הרפואה או שגם לי מותר להיות בו ואולי אפילו להנות ממנו?".

אז איפה באמת השיקום המיני? רונה עונה לי "אני מסתובבת בעולם המטפלים ואני ״חושפת״ בפניהם את העובדה המרעישה שגם לאנשים עם גוף פצוע או אחר יש לגיטימציה לחשוב ולעסוק במיניות ובסקס, בדיוק כמוהם. מדהים שזה תמיד מפתיע אותם שאני כמטופלת מציגה בפניהם את זווית הראייה הזאת. נושא הטיפול המיני כיום מתחיל להיכנס לעולם השיקום, וגם טיפין טיפין לאקדמיה, אבל עדיין המטפלים מעבירים אותו ביניהם כתפוח אדמה לוהט- מי אמור לתת לזה מענה? עובדים סוציאליים, פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, פסיכולוגים? אני כמובן לא מדברת רק על מין, אלא על תודעת גוף, על מיניות, ועל לגיטימציה למיניות שהיא אחרת מהמודל המושלם שאנו נחשפים אליו הרבה בעולם". עניין התפוח אדמה הלוהט מופיע בסדרה בצורה מאוד בולטת, שכן אחיה הגדול רק מפחיד אותה מהנושא, יעלי נותנת תשובות כלליות ומאוד לא עוזרות, ואיכשהו אחת השיחות הכנות הבודדות שזוהר מנהלת בנושא הזה הוא עם הקלינאי תקשורת שלה, וגם שם בקושי.

זוהר ורון האחרואולי חלק מהבעיה, וכן אני חוזרת על עצמי, היא בשיקום עצמו. הרי מטרת השיקום היא במובן מסוים "לנרמל" אותנו, להפוך אנשים "טעוני שיקום" (הכניסו לשם כל אוכלוסייה שזכתה בתווית הזו לאורך ההיסטוריה- אנשים עם מוגבלות, נוער בסיכון, עולים חדשים, ועוד) לחלק מהחברה הנורמטיבית. זה מה ששיקום יודע לעשות. השיקום המסורתי לא יודע להציע לנו אלטרנטיבות. ואלטרנטיבות זה לפעמים כל מה שאנחנו צריכות. "רוב האוטיסטיות שפגשתי בשלל תפקודיהן נמצאות במקום מאוד אחר. נתחיל בזה שרובינו לא הטרוסקסואליות ושגם אם אנחנו כן בהגדרה, עדיין יש לנו מערכות יחסים של התאהבות שלא תמיד קשורות למין", מסבירה דנה.

אז אם שיקום ככל הנראה, או כפי שהוא היום, לא יכול לספק לנו את אותה אלטרנטיבה שנשים עם מוגבלות בכלל, ונשים על הספקטרום בפרט, כל כך צריכות, מי כן יכול? בחלק הקודם הצעתי את תפקידה המרכזי של יעלי לא כמשקמת, אלא בעיקר כחברה. ובכן מסתבר שגם דנה חושבת שלחברות או ל"קבוצת השוות" כפי שהיא קראה להן, יש תפקיד מרכזי בחייהן של נשים עם מוגבלות: "הנטייה האוטומטית היא לשמור בצמר גפן כמו האח של זוהר בסדרה, אבל אני בתור אמא נלחמת בזה המון כי אני רוצה שהבת שלי תוכל לחוות אם תרצה את מה שאני חווה וחוויתי, וזה המון חופש לחקור את המיניות ולהתנסות. זה יכול לאיים על הסביבה לעתים קרובות כי אז אפשר גם להיפגע – ובעצם תמיד צריך חברה או אמא או קבוצת שוות שתוכל להדהד לה דברים כשתתחיל להתנסות וזה בעצם מה שהכי קשה לנשים אוטיסטיות להשיג. זה מה שהכי עצוב בזוהר. היא חיה בוואקום. אין לה עם מי לדבר שתוכל לשקף לה חוויות וזה בעצם גם הקטע הכי לא אמין בסדרה. כי יש פייסבוק בעולם ורשתות חברתיות והשימוש בהן מאוד מאפיין את שכבת הגיל הזו ואנשות על הרצף בפרט ומישהי שזה כל כך מעניין אותה הייתה מגיעה לאיזושהי קבוצה מתישהו".

בסופו של דבר זוהר, בעיקר בזכות "רון האחר" שמהמעט שאנחנו יודעות עליו הוא בעל תודעה פחות מקובעת ויותר חופשית בכל מה שקשור ליחסים, למה "מותר" ומה "אסור" לפי מה שהנוטים החליטו, מציע לזוהר אלטרנטיבה כזאת. אמנם לא מספקת את זוהר עד הסוף, אבל זה בהחלט צעד קדימה לעבר התנסויות מיניות ואינטימיות, ולהגדרה עצמית כאישה- דנה רואה בזה משהו שמאוד מתאים לעולם האמיתי של אנשים על הרצף: "מהדהד לי נורא נכון הרצון של זוהר בנרטיב של חבר נורמלי והעובדה שבסוף החבר שלה הוא אוטיסט עם מיניות אייסית [על רצף הא-מיניות], שמסכם איתה על יחסים פתוחים [או במילותיה של זוהר – הם ימשיכו להתנשק עד שזוהר תמצא מישהו אחר לשכב איתו]. זה מאפיין מאוד ריאליסטי של מערכות יחסים של נשים על הרצף". כלומר יכול להיות שעם או בלי כוונה, סצנת הסיום של זוהר, זאת שגרמה לנו לצעוק לטלוויזיה "לאאאאא" כששמענו ש"רון האחר" לא בעניין של סקס, הדבר שזוהר כל כך כמהה לו, היא לא רק תפנית בעלילה שנועדה להפתיע את הצופה בסיום העונה, אלא גם הזמנה לפתוח את הראש ולחשוב על מערכות יחסים גם אם הן לא מתיישבות עם העולם ההטרונורמטיבי.

בכל מקרה, אני מאוד מקווה שבעונה הבאה של על הספקטרום, מעבר לכל הדברים שזוהר רוצה להשיג, זוהר תזכה בחברות. זה יכול להיות קבוצת פייסבוק כמו שדנה הציעה, זאת יכולה להיות יעלי, אלו יכולות להיות נשים "מעולם השיקום" או לא, נשים עם "רמות תפקוד" שונות, העיקר היא שדרכן ובעזרתן זוהר תוכל להמשיך ולהתנסות בעולם המאוד לא ברור הזה של מיניות, חברות שדרכן היא תלמד על עצמה, ותיחשף יותר לעולם הזה לא כפי "מה שצריך להיות" אלא כפי מה שהיא רוצה שיהיה באמת, מיניות אחרת, בריאה, נשית, "רגילה" פחות, ומשוחררת יותר.

תגובות

2 תגובות

  1. מריאלה היקרה,
    תודה רבה על שתי כתבות מצוינות על נושאים מהותיים בחייהם של אנשים עם מוגבלות ובפרט נשים עם מוגבלות. לא צפיתי בסדרה, ועם זאת הניתוח של המתרחש בסדרה והקישור שלו למציאות החברתית והמוסדית בארץ ריתק אותי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

ניתוח הספר "האירוע", שמספר את סיפורה של הכותבת שיברה הפלה לא חוקית בשנות ה60 בצרפת. הגוף הנשי הוא גוף ללא מוצא שכן כל ניסיון להפסיק את ההריון נתקל במערכות פטריארכליות חברתיות ומדינתיות. האירוע פורם את המערכות האלה וחושף צעד צעד כיצד נשים מנסות להציל את חייהן והסכנות הטמונות בכך.
אם אתן שואלות אותי מה הבעיה המרכזית המונעת מהאנושות להתמודד עם האתגרים הרבים שמציפים אותה – היא שפסיכופטים מולכים עלינו במופע מתעתע ואכזרי במיוחד. אבל יש מה לעשות, יש לנו כבר את הידע של איך להתמודד עם פסיכופטים

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.