עיניהם צופות באלוהים / ביקורת על תרגום עברי לספרה של זורה ניל הרסטון

עיניהם צופות באלוהים / זורה ניל הרסטון

תרגמה מאנגלית: רעות בן יעקב, עיצוב עטיפה: דוד בן הרא"ש

הספר "עיניהם צופות באלוהים" מספר את סיפורה של ג'ייני, אישה שחורה-למחצה בפלורידה בימים שלאחר מלחמת האזרחים ושחרור העבדים. הספר מתאר את חייה מנקודת מבטה ולאורכו משתקפים השינויים החברתיים שעוברים השחורים בארה"ב.

ניתן להשוות את הרומן לסיפור התבגרות, על אף שהוא עוסק בשנות בגרותה של ג'ייני, כיוון שלאורך הספר היא נתונה למרותם של סבתה ובני זוגה, אשר נותנים לה מידות גוברות של חופש. לכן, אמנם ג'ייני היא אישה לאורך כל הספר, אך מידת החופש שלה גדלה במהלכו כמו היתה נער מתבגר בחברה משוחררת.

סיפורה של ג'ייני על הרגע שבו הבינה שהיא שחורה, שהיא שונה, הוא סיפור נוגע ללב שהיה יכול להופיע בכל רומן התבגרות אמריקאי המספר על ילד שונה. הדרך שבה הרסטון מתארת את חוויית השונות של ג'ייני היא אוניברסלית – הילדה שלא הבינה שהיא שחורה עד שהראו לה את עצמה בצילום, חוויה המתעצמת לאורך ראשית הספר עם הפיכתה לאישה והתפוגגות תמימותה. בהחלט ניתן לקרוא את הספר כסיפור אנתרופולוגי עם מאפיינים אוניברסליים – אישה המחפשת את קולה, מתגברת וחווה את העולם.

בקריאה ראשונה, הספר לא יראה פמיניסטי כלל – אמנם הוא מסופר מנקודת מבטה של אישה, אך כל חייה קשורים לבני זוגה ולחיים שהם בחרו לעצמם – והיא רק השתלבה בהם. עם זאת, ראוי לזכור שהזמנים היו זמנים אחרים. שחרור העבדים בשנת 1865, המתואר בספר כאירוע שקרה בימי חייה של סבתה של ג'ייני, נני, לא הביא באופן מיידי לקץ סבלם. לאחר שחרור העבדים, עבדים נותרו ללא רכוש ורק אלו שכוחם עמד להם יכלו לנוע ולחפש חיים טובים יותר. לנשים שחורות, במיוחד, השחרור לכאורה לא היה בשורה. נני, סבתה של ג'ייני, היתה אם חד-הורית ולא היתה לה אפשרות כזו. היא מצאה קורת גג בתור עובדת של משפחה לבנה, אמנם לא בתנאי עבדות אך עדיין בפער מעמדות. נני וגם בתה, ליפי, (אמה של ג'ייני) נאנסו על ידי גברים לבנים – דבר שלא השתנה עם תום העבדות, גם אם ההשלכות השתנו לאורך הדורות. בעוד שנני נאלצה לברוח ממעבידיה – לאחר שהאיש אנס אותה, אשתו שנאה ורדפה אותה, ליפי חוותה אונס על ידי בן הכפר ונסוגה לחיי שכרות ונדודים. כבליה של ג'ייני, הכבלים החברתיים וכבלי הנישואין, משקפים במידה רבה את הכבלים החברתיים שהיו נתונים בהם השחורים לאחר השחרור מעבדות ואת הדיכוי הכפול של נשים שחורות באותה תקופה.

האישי הוא הפוליטי

כאשר הספר "עיניהם צופות באלוהים" יצא לראשונה בשנת 1937, הוא ספג קיטונות ביקורת, כפי שמתארת אפרת ירדאי באחרית דבר מחכימה שצורפה לתרגום העברי. בעיני מבקרים מזרם "הרנסנס של הארלם", מובילי דעה בתרבות האפרו-אמריקנית המתחדשת, הוא נראה כסיפור אהבהבים ואף מופע מציצני אל חייה של אישה שחורה, לטובת קהל לבן. סופרי האסכולה רצו לכתוב על "האדם השחור החדש" ובחיבורים שכתבו, בסגנון מניפסט, הם הרבו לתאר איש חזק, עצמאי ומשוחרר. לא רק שספרה של הרסטון אינו מניפסט, הוא אף מציג פגיעות בקרב השחורים. לא מחאה אלא כאב, לא גבר חסון שלוקח את גורלו בידיו אלא אישה שגורלה נתון בידיה רק לעיתים רחוקות, שתלאות הדרך עדיין אוחזות בה.

"את יודעת מתוקה שלי, אנחנו השחורים, אנחנו ענפים בלי שורשים, וככה נהיים כל מיני דברים מוזרים. ואת במיוחד. אני נולדתי בימים של העבדות ולא יכולתי בכלל לחשוב על להגשים את החלומות שלי לגבי מה שאישה צריכה להיות ומה שאישה צריכה לעשות. גם זה היה אחד מהמחסומים של העבדות. אבל שום דבר לא יכול למנוע ממך את המשאלות… אני חיכיתי הרבה זמן, ג'ייני, אבל שום דבר שאני עברתי זה לא יותר מדי אם את תעמדי ותשמיעי את הקול שלך מגבוה, כמו שאני חלמתי" (סבתה של ג'ייני לג'ייני)

ספרה של הרסטון, הוא סנונית להבנה ש"האישי הוא הפוליטי", הבנה פמיניסטית משמעותית לפיה מה שקורה בספירה האישית רלוונטי גם הוא לחיים הפוליטיים ומושפע מהם. נישואיה של ג'ייני ללוגן קיליקס, לפי משאלת סבתה שרצתה עבורה חיים יציבים, מסיימים חלום של ג'ייני שתלתה תקוות שווא בנישואי-אהבה וחלמה לראות עולם, נישואים אלה מבטאים מתח בין דורי, בין אלו שחוו את העבדות לבין אלו שנולדו אל החופש וציפו ליותר. בחירתה של ג'ייני להתחתן עם ג'ו סטארקס, החכם והכריזמטי, מבטאת את רצונם של השחורים להתקדם ולראות עולם לאחר הרחבת החופש שלהם. בחירתה ללכת אחר טי-קייק, שחי חיים לא יציבים אך רומנטיים קסמה לה אף יותר, כיוון שהבינה בימיה עם סטארקס שהכבוד שהוא זכה לו מבני העיר לא הקנה לה חופש, אלא להיפך, כלא אותה.

להשמיע קול

בשיחות בין נני לבין ג'ייני קשה לבחור צד. מצד אחד, נני דואגת לג'ייני, עובדת קשה מאוד כדי להשיג לה יציבות ובעל אמיד. עם זאת, וזהו אחד מהמסרים של הספר, ג'ייני רוצה יותר – מגיע לה יותר. נוחות ותנאים פיזיים אינם מספיקים, ג'ייני רוצה לאהוב, היא רוצה לבחור את גורלה, והיא רוצה ללמוד (דבר שהיא לא מגשימה לאורך הספר). מצד שני, נני מאמינה שיחד עם היציבות הכלכלית ואובדן השעבוד, תקבל ג'ייני (ובנות דורה) גם הזדמנות להשמיע את קולה, דבר שג'ייני גם מאמינה לו לאורך הספר, אך גם כאשר היא נישאת לאדם אמיד וגם כאשר היא נישאת לאדם מכובד בעל השפעה – קולה אבד, מקומה בבית. האישי הוא הפוליטי וניתן להשוות זאת למעמד השחורים בחברה האמריקאית – גם לאחר שחרור העבדים החומרי, קולם אינו נשמע, הם אינם חלק אמיתי בחברה האמריקאית.

"מעכשיו ועד ליום מותה, אבקת פרחים ואביב מתמשך יתפזרו ויתנצנצו אליה מכל עבר. היא תהיה כדבורה לפריחתה. בקרוב
יהיה לה שימוש למחשבות הקודמות שלה, אבל יהיה עליה לנסח ולומר מילים חדשות שיתאימו להן." (ג'ייני במחשבותיה, לאחר שהיא בורחת עם ג'ו סטארקס).

"תודה לכולכם על המחמאות שלכם, אבל האישה שלי לא מבינה שום דבר בנאומים. לא בשביל דברים כאלה אני התחתנתי
איתה. היא אישה והמקום שלה בתוך הבית." (ג'ו סטארקס לבני העיר, לאחר שמונה לראש העיר).

ג'ייני מחפשת להשמיע את קולה, לאהוב ולהיות נאהבת, אך בעליה הראשונים אינם חפצים בכך. קיליקס רואה בה זוג ידיים נוסף לעבודות המשק וסטארקס רואה בה פרס ומרחיק אותה מחיי החברה בעיר החדשה. חלומותיה של ג'ייני והתפכחותה מהם משקפים מאבקי חירות הן של נשים והן של שחורים, עבור ג'ייני הדיכוי הוא כפול. לא רק שעליה לפלס את דרכה בקשיים הפיזיים של שחורים בארץ חדשה – תהא זו עיר חדשה שיש לבנות, או עבודת כפיים בשדות האברגליידס, עליה למצוא את מקומה גם בתוך הבית, ביחסיה עם בני זוגה ועם החברה סביבה, שמקשה עליה.

ג'ו סטארקס, חרף הבטחותיו לחיים טובים יותר ולנישואי אהבה, רודה בג'ייני, מרחיק אותה מחיי החברה בעיר וגורם לה להסתגר בתוך עצמה:

"ויום אחד היא ישבה וצפתה בצללית של עצמה שעבדה בחנות והשתטחה לפני ג'ודי, וכל אותו זמן ישבה היא עצמה בצילו של עץ והרוח נשבה בשערה ובבגדיה. מישהו בקרבת מקום יוצר ימי קיץ מתוך בדידות… היא נהייתה כזאת שסופגת כל דבר בקהות רגש של אדמה הסופגת שתן ובושם באותה אדישות"

הסגירות של ג'ייני והסיפור על החמור שג'ו בוחר לשחרר, מבטאים שניהם את הלך הרוח של העבדות, של האדם המשועבד, הוא הלך הרוח גם של נשים במערכת יחסים כנועה, כפי שהיתה זו של ג'ייני עם ג'ו בערוב ימיהם. המטאפורות העדינות של הסופרת יוצרות הקבלה והצלבה בין סוגים שונים של דיכוי באופן שלא ניתן להפרדה. הרסטון, שופר של דיכוי בדורה, נזרקה מכל החוגים האינטלקטואליים אליהם השתייכה – מהחוג הפמיניסטי ומחוג הסופרים השחורים, כיוון שהמאבקים היו דיכוטומיים ודוגמטיים. הרסטון לא צייתה לנורמות של אותה התקופה כאשר ציירה דמות שחורה לא-אידאלית ואף העזה להתמודד עם נושאים רגישים כמו גזענות בין שחורים ועל מודל היופי הלבן שאומץ על ידי השחורים.

חוויותיה של ג'ייני המסופרות בספר מהדהדות מאבקים חברתיים-פוליטיים מרחוק, אך מקרוב מדובר בסיפור נוגע ללב על קורותיה של אישה אחת, אישה שאינה מוותרת וממשיכה להאמין ולרצות לגמוע את העולם גם כאשר היא ממציאה את עצמה מחדש שוב ושוב – במקומות חדשים, עם בני זוג חדשים. האישה הזו אולי נראית לסובביה עייפה ומשונה, כאשר היא חוזרת לעיר לבושה בסרבל, אך היא שבעת חוויות:

"אז חזרתי שוב הביתה ואני מרוצה להיות פה. אני כבר הלכתי עד האופק וחזרתי ועכשיו אני יכולה לשבת פה בבית שלי ולחיות עם ההשוואות. הבית הזה לא ריק כל כך מדברים כמו שהוא היה לפני שטי קייק בא. הוא מלא במחשבות, ובמיוחד החדר שינה."

הספר מסתיים באנחת תקווה, שג'ייני לבסוף הצליחה לממש את חלומותיה לראות את העולם, לחוות אהבה ואף קיבלה קול. למרות שהיינו מצפים שהיא תקרא בקול גדול ותכתוב מניפסט, הקול הזה הוא הסיפור האישי שהיא מספרת לחברתה פיבי (זהו סיפור המסגרת לספר כולו) וזהו הסיפור שהרסטון רוצה שאנחנו נשמע – לא את המניפסטים הגדולים של אנשי החזון, אלא את הסיפורים האישיים, הפוליטיים גם הם, של הנשים מאותה תקופה, גם אם הן נראים פחות חשובים.

 

השאירו תגובה