לעמוד הראשי של הפרויקט
אני מתיישבת לכתוב טקסט על ההורות שלי, וברור לי שחלק מזה חייב להיות מושפע מעצם העובדה שאני מגדלת את שני ילדיי עם האישה שאיתה אני חיה. אני יכולה לכנות את ההורות שלי כ"להיות אמא לילדים שיש להם עוד אמא", אבל קשה לי באמת לסווג אותה, להגדיר אותה במונחים רבי-משמעות ורבי-אחריות: האם זו הורות אלטרנטיבית? הורות נשית? האם זו הורות לסבית?
אני יודעת שהאמא שאני היא לא אלטרנטיבית בצורה יוצאת דופן. להפך, מאז שאני אמא אני מרגישה הרבה יותר "סטרייטית" או "מיין-סטרימית" מאי-פעם. אני מזדהה ומתקרבת בטבעיות לקשת רחבה של נשים שהן אימהות, ורובן אינן לסביות. המכנה המשותף שלנו כאימהות יוצר מרחב תקשורת משתף ומכיל, אפילו אינטימי. התפקיד שעטיתי על עצמי – לגדל צאצאים – הוא מעין כרטיס חבר למועדון התרבות-האנושית כולה. ובהמשך לזה, אני לא מרגישה שאני מציגה מופע אימהי אלטרנטיבי. אותן כמיהות, חרדות, שינוי סדרי עדיפויות ורכישת מיומנויות נפשיות וטכניות, שמאפיינים כל אמא, מתגלים גם אצלי. אנחנו מוצאות מזור ופתרונים באותם מעגלי אימהות, ומידפקות על אותן דלתות מאמאזון.
ומה המשמעות של הצימוד הורות-לסבית? האם הנטייה החד-מינית שלי מקבלת ביטוי באמא שאני? התשובה המיידית היא שזה לא קשור. הקישור היחיד קיים רק לאור העובדה שאני גיבשתי את הזהות המינית שלי כקבוצת מיעוט שלא קיבלה ניראות, ובמקומות רבים גם הודרה ודוכאה. הייתי צריכה לחקור בנסתר, לדלות "מידע אסור", לחפש בצורה חטטנית ומחתרתית דמויות תרבות להזדהות איתן. הייתי שוליים אסורים. אני מקווה שמהפצע העז הזה אני יודעת היום להפיק מתוק, וללמד את הילדים שלי לזהות אפליות מכאיבות כאלה ולהימנע מהן, ואף לפעול למיתונן.
אז מה כן? אני יכולה להגיד שזו הורות נשית. יש בבית שתי הורות נשים ויש לזה משקל. זה מגיע עם דברים טובים כמו הקשבה אחת לשנייה – לחששות, ולחרדות וגם לקול מרגיע שמהסה את הדאגות שלי. יש שיתוף הדדי אינטנסיבי לפרטי פרטים, כמו שיש בין נשים – שיתוף שבחלקו הוא דיווח יומיומי על אילו הברות חדשות העולל הצליח להפיק או כמה בובות הוא התעקש לסחוב איתו בבוקר לגן, ובחלקו הוא פורקן מילולי ארוך ארוך על התגובות המעצבנות של הסביבה ואיך שוב השכנה מייעצת ונדחפת לי לחיים. הכוח הנשי הכפול מביא עמו גם ניהול ואחזקה שותפת של הבית, מכל הבחינות, על ידי שני קודקודים. ויש גם הרבה הזדהות נפשית ופיזית, ודי שאספר שכשילדתי את בננו השני, וזו הייתה לי הלידה הראשונה, ידעתי מיד איך להניק. כי חוויתי את זה כבר קודם כשזוגתי למדה להניק את בננו הראשון, והייתי שם איתם בכל נים ונים מהישות האימהית שבי.
אבל יש בזה גם קוצים. לפעמים במקום לפסוח על משהו בקלילות, אנחנו חופרות וחופרות ואין מי שיקום ופשוט ילך לישון ויפסיק את הספירלה המוגזמת הזו. יש דברים שצריך לעבור לידם, לא בהכול צריך לגעת בדרך. לא חייבות להיות הזוג היחיד שהגיע ליום הורים בגן בהרכב מלא. ויש דברים שהם ממש לא חשובים ואין מי שירסן: כמה פעמים קרה לכם שהלבשתם את הילדים לגן, וברגע האחרון ההורה השני הסתכל עליהם בתדהמה, דפק לכם מבט והלך לארון הבגדים לבחור להם משהו אחר ללבוש. פעם בשבוע.
ומה חסר? לעולם לא אדע. את זה הילדים שלי יודעים וידעו טוב ממני. הם גדלים למציאות אחרת ממה שאני מכירה. אני אמנם שייכת לקהילה הלהט"בית על בסיס נטייתי האישית ודרך החיים שלי, אבל הם שייכים אליה כי לתוכה הם נולדו ובה הם גדלים. אני גדלתי במשפחה "סטנדרטית", ולעולם יהיה איזשהו פער ביכולת שלי להבין לגמרי איך הם מרגישים כלפי ההרכב ההורי שלהם. תפקידי הוא להיות שם בשבילם, להיות שלמה עם הבחירות שלי ולספק את מירב הכלים והדרכים בשבילם לחקור בעצמם את מקומם, ללוות אותם ולהקשיב להם.
דנה רייך היא מחברת ספר הילדים "ביקור בבית של הדר, ששם (כמעט) הכול מותר"
