"כשהגוף רוצה להסכים הוא לא נשען כולו לאחור": פלייליסט ליום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים

קיימים 50 גוונים של אלימות נגד נשים, של ניצול, הטרדה, אונס, אלימות פיזית, פסיכולוגית, כלכלית ומינית; ולמרות שאנחנו כבר ב-2019, נראה שאנחנו עדיין רחוקות ממיגור האלימות הזאת. אבל בניגוד לבעבר, נראה שבשנים האחרונות יותר ויותר נשים מתחילות לדבר על האלימות הזאת, על כל גווניה, ולא פחות מכך – גם לכתוב שירים שעוסקים בנושאים הללו.

אחת המוזיקאיות שעוסקת לא מעט בתרבות האונס בכלל, ובאונס בפרט, היא ג'אזז (יסמין לסלרוט), שהפכה את ה-MeToo# הפרטי שלה לשיר ראפ מלא זעם. ויש לה גם מה להגיד לכל מי שעדיין מעז לשאול – "אבל למה אתן לא מתלוננות במשטרה??": "העורכת דין שלי אומרת לי בטלפון ותרי / יש 30 שנאנסו שאמרו שהוא אנס ואז תבעו בהוצאות דיבה מאות אלפי שקלים / כי מה קרה ילדים נשים ומי אשם ומה עושים / לאן בורחים מכאן שכולם בחוטאים העכברים שמגבים אחד את השני / מיתממים בחרוזים, משפילים מקטינים גם במגע גם במבטים / אני נאנסתי ויודעת שעוד מיליונים".

אין הרבה נשים בסצנת ההיפ הופ הישראלית (ובכלל), וכמו ג'אזז אין עוד אף אחת; עם עוצמות ואנרגיות שלא ראיתי כמותן, היא שורפת כל במה שהיא עולה עליה, ומשאירה אחריה קהל פעור פה ואדמה חרוכה.

אם ג'אזז תרגמה לשיר את MeToo# ואת #לאהתלוננתי ב"זאת מלחמה", אז השיר "לא" של לירונה יכול להוות את הפסקול להאשטג הטרי יותר #הייתי_שם, קמפיין הרשת שהעלינו בעמוד של פוליטיקלי לאחר הרצח של מיכל סלע ז"ל לפני כחודשיים. בדומה לג'אזז, אך בז'אנר מוזיקלי שונה לחלוטין, לירון אחיאל (לירונה) בת ה-20 היא מוזיקאית מוכשרת שמצליחה למצוא מילים ולחן לסיפור האישי, ולאחר מכן גם לצאת ממנו החוצה, אל החברתי והפוליטי.  היא שרה: "את יודעת זה די מוזר,/ תפסתי ממך אישה חזקה / שלא תתן לאיש לפגוע", ומתארת את חוסר האמון שלו זוכות נפגעות רבות של אלימות מינית או פיזית. כי את הרי "לא נראית" כמו מישהי שזה יכול לקרות לה, שיכולה ליפול קורבן למערכת יחסים אלימה. זה הרי משהו שקורה רק במגזרים אחרים, לנשים שלא נראות כמוך, לא..?

למרות או אולי דווקא בזכות הבוסריות שעדיין יש בה, לירונה קודם כל נוגעת ללב; המראה המחוספס והקול מלא העוצמה לא מכסים על הפגיעות החשופה שיש בה, כשהיא מלווה את השירה שלה בפסנתר בלבד. היא מסיימת את השיר במילים "אולי זאת אשמתו". אולי היא אומרת את זה כדי לשכנע את עצמה, אולי כדי לנחם אחרות. כי לצערנו זה עדיין לא מובן מאליו, שיש רק אשם אחד באלימות נגד נשים.

ועוד קצת אקטואליה: נראה ש-2019 היתה בסימן מקרים מזעזעים במיוחד של אונס קבוצתי. או שאולי זה תמיד היה ככה, רק שהפעם, לשם שינוי, גם מדברים על זה בחדשות. כבר לפני למעלה מ-20 שנה להקת מוניקה סקס הוציאה את השיר "כל החבר'ה", עם משפט המחץ "החוק היבש לא נרטב אף פעם אפילו לא מדמעה של ילדה". המילים האלו מודגשות היטב ומקבלות אינטרפרטציה נשית מצמררת ודרמטית בקאבר של הצ'לנית מאיה בלזיצמן, מלווה במתן אפרת, שהתופים שלו מוסיפים מתח לשיר באמצעות מקצב של מארש צבאי. ביצוע נוסף לשיר, חלקי (וקצרצר), בסגנון מוזיקלי של פופ-אלקטרוני, הוא של מיטל לאמור, בקאבר שמתכתב עם שיר של ילדת הפלא בילי אייליש.

השיר המקורי יצא כבר בשנת 1995, אבל בשנים שעברו מאז "החוק היבש" עדיין לא נרטב, וגם כיום בהרבה מקרים נפגעות לא זוכות לצדק. עם לא מעט כעס, ובהרבה רגישות, יהוא ירון מתייחס לנושא בשירו החדש "לשמוע כל החברה ב-2019", בו הוא סוקר כמה אירועים מהשנים האחרונות בתרבות האונס (#יותר_מבוכריס, נתן אשל, ועוד), ומרפרר לשיר של מוניקה סקס: "כשהייתי קטן הקשבתי לשיר מהרדיו / וחיכיתי לראות איך העולם לומד / העולם לא ילמד משירים יפים / מי בכלל מקשיב למילים".

גם אם יהוא ירון צודק, ושירים לא בהכרח ישנו את העולם – הם לפחות נותנים מילים וקול למה שרק עד לא מזמן עוד היה מושתק לחלוטין. ויש בזה נחמה.

כאמור, יש 50 גוונים של אלימות נגד נשים, שאינה רק אלימות מינית. המוזיקאית נעמי ייבין עוסקת לא מעט במערכות היחסים המורכבות בין גברים לנשים באלבום הבכורה שלה "על רצפת זכוכית" שיצא רק לפני כמה חודשים. ואני לא מתכוונת דווקא לעיסוק בפן הרומנטי של היחסים, אלא דווקא ביחסי הכוחות. בשיר "טרף קל", שכבר נכנס לפלייליסט של פוליטיקלי ליום האישה האחרון, היא עוסקת במערכת יחסים פוגענית, כביכול מנקודת מבטו של הגבר האלים.

בשיר "בואי אליי", היא כותבת באופן אירוני וסרקסטי על מערכת יחסים המסובבת על ניצול, בין אמן ותיק לבין מעריצה צעירה, גם הפעם כביכול דרך עיניו, ובאופן שדי מגחיך אותו: "בואי אלי ילדה טיפשה / כן זאת בקהל החצי עירומה", היא מתארת את פרקטיקת ה"חיזור", ומבהירה את יחסי הכוחות בסיפור הזה: "אל תטעי ותחשבי שאת בוחרת".

למרות יחסי הכוחות הלא סימטריים, הניצול ואפילו ההתעללות המתוארים בשני השירים האלו –  ייבין בעצם מחזירה לאישה את הקול, ולא פחות מכך, גם מחזירה לה את הכוח לידיים. האמן בשיר מתואר כקלישאה מוקצנת של דוש נרקיסיסט, אך לא צריך ללכת רחוק – אני בטוחה שעם קצת מאמץ תוכלו להיזכר בכמה פרשיות מהשנים האחרונות שהדוברת בשיר היתה יכולה לשאוב מהן השראה.

שיר נוסף שעוסק בפערים ביחסי הכוחות בין הגבר לאישה ובמערכת יחסים נצלנית הוא השיר "הבנה" של ירונה כספי, מתוך האלבום שהוציאה השנה עם יובל שפריר, "התנגשות טובה". בשיר היא מתארת מערכת יחסים בין נערה בת 16 לבחור מבוגר ממנה: "וצרור יריות ששלף מפיו / בעודו עושה בך "שיר" זימה / ואת רק בת 16 והוא בן 25 / יורק ויורה בך רק להדגמה / וכך לומדים על מין קטוע / שסוע סקסי להחריד / ילדה משייטת בלילות העיר / ומחפשת לה עתיד".

מנקודת מבטה כמספרת חיצונית, ומתוך פרספקטיבה וקול של אישה בוגרת, כספי מתארת את "מערכת היחסים" הזו בין הילדה בת ה-16 לבין הגבר הבוגר שמנצל את עמדת הכוח והסמכות בה הוא נמצא על מנת לנצל אותה מינית. הם הרי תמיד יודעים במי לבחור, הגברים האלו; באותן נערות אבודות ופגיעות, נערות בסיכון: "אמא ואבא אינם בנמצא / הוא המורה האורב באפלה". כספי מיטיבה לתאר במילים, ובמוזיקה שמבטאת גם לא מעט כעס, את הפגיעות, המצוקה והטראומה שנשארת צרובה בגופה ובנפשה של אותה נערה.

אי אפשר לעשות פלייליסט ליום המאבק באלימות נגד נשים מבלי להזכיר את "חתולעכבר" של שני פלג, השיר המצמית מתוך אלבום המופת "ניתוקים", המתאר בגוף ראשון את רגע ההתרחשות של טראומת האונס ("הוא אמר לי בואי מותק / נכניס אותך לבית חולים"). אבל מאחר שכבר כתבתי עליו בהקשר הזה, זו הזדמנות טובה להתמקד דווקא בשיר אחר מהאלבום הזה, "אפאחד לא יודע". השיר עוסק בנושא האלימות נגד נשים מזווית קצת אחרת, באמצעות סיפורו של סטוקר, ושל ידוענית כלשהי, מושא האובססיה שלו, כשהנראטיב שהולך ומתגבש במוחו המעוות הוא שאם לא תהיה שלו –  היא לא תהיה של אף אחד.

פלג היא מעין מספרת יודעת-כל בשיר, והיא בוחרת לתאר את השתלשלות העניינים דווקא דרך עיניו של הסטוקר. היא עושה זאת מתוך עמדה חיצונית ובלתי שיפוטית מצד אחד, אך גם ללא רומנטיזציה או רציונליזציה של האלימות, מצד שני, כאשר ברור לכולן שמה שמתרחש בתוך ראשו זו פנטזיה חד-צדדית לחלוטין :"נכנס לחדר בלי לדפוק, היא מגיבה בבהלה היא מנסה לברוח אבל הוא מיד תופס אותה הוא לוחש והיא בוכה, אפאחד לא שומע".

ככל שהסיפור מתקדם, הסטוקר בשיר של פלג הולך ומאבד את היכולת להבחין בין הפנטזיה לבין המציאות, וההתנהגות שלו נעשית אלימה יותר ויותר: "תשים יותר מבן אדם אחד בן ארבעה קירות / האישונים מתרחבים והאקדח מוכן לירות", והרי אקדח שמונח על שולחן המטבח במערכה הראשונה בשיר – איך זה נגמר, בסוף כולן יודעות. או שאולי בעצם לא..? צפו לטוויסטים בעלילה, שכאילו נלקחה מסדרה של נטפליקס; עם אנרגיה מתפוצצת של גיטרות חשמליות ומוזיקה קצבית וסוחפת במקצב מזרחי, שמחזיקה את כל המתח הזה, ומצד שני גם באה להקליל קצת, ביחס הפוך למילים הקשות של השיר.

נמשיך בז'אנר המוזיקלי של נשים שמכסחות עם גיטרות ודיסטורשן בשירים על אונס ואלימות נגד נשים עם "הזאבות", שהן להקה של חיות רעות (בקטע טוב), המורכבת מהסולנית יפעת בלסיאנו, מורן סרנגה, טליה ישי ורוני שפר. בימים אלו הן מוציאות את אלבום הבכורה שלהן, אך כבר לפני כמה שנים הוציאו EP קצרצר עם כמה שירים, שכל אחד מהם הוא אגרוף ישיר לפרצוף ולבטן. כך למשל, בשיר "אני יודע שרצית" הן שרות: "אני יודע שרצית, כי לא צעקת ולא בכית", על רקע הצעקה המוזיקלית של הגיטרות-בס-תופים.

בשיר "בואו הביתה", שככל הנראה לא תשמעו בגלגל"צ, הן עוסקות באחד הנושאים הכי קשים וטעונים שניתן להעלות על הדעת – גילוי עריות: "ובלילה הדלת נפתחת / שנייה אחרי שכולם נרדמים / היא כבר יודעת מה לעשות / ואיך לא להעיר את הקטנים".

"ילדות ילדות בואו הביתה", הן מרפררות לשיר הילדים "ברווזים ברווזים בואו הביתה", ושרות: "הזאב יטרוף אתכן". לפי נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, באחד מכל שישה או שבעה בתים יש זאב שכזה, וילדים וילדות שהן נפגעות של גילוי עריות. כי לפעמים דווקא הבית יכול להיות המקום הכי מסוכן לילדות, נערות ונשים.

לאחר האזנה לשיר של "הזאבות", לא יכולתי שלא להיזכר בשיר "אבא בא" של מאירה אשר, מתוך האלבום "Dissected". אמנם כל השירים ברשימה הזאת מצריכים אזהרת טריגר, אך אני חוששת שאזהרת טריגר רגילה פשוט לא מספיקה עבור השיר הזה.

אשר מעולם לא נרתעה מעיסוק בנושאים שנחשבים לטאבו, והיא עושה את זה באופן ישיר, בלתי מתנצל, וטוטאלי. למרות שהמלודיה שמלווה את המילים כמו מתנגנת על הלשון כשהיא שרה את המילים האיומות "אם אבא אומר אמא לא מסתכלת", השיר עצמו לא עושה נעים באוזן, ממש כמו הנושא בו הוא עוסק.

השיר נאסר בזמנו להשמעה ברדיו, למעט בתוכניות שעוסקות בנושא של אונס וגילוי עריות. בניגוד לבדרך כלל כשמדובר בצנזורה, אני יכולה לומר שהפעם דווקא בצדק, כי השיר הזה ממש לא מתאים כמוזיקת רקע. אחרי ששמעתי את השיר בפעם הראשונה הרגשתי שאני צריכה החייאה. לפני מספר ימים, אשר העלתה לערוץ היוטיוב שלה את הקליפ לשיר, שצולם ונגנז ב-1994. מזהירה שוב – זה לא קל לצפייה ולהאזנה.

גם מחוץ לבית לא חסרים זאבים טורפים, predators, שמנסים לצוד ילדות צעירות. בשיר "Devil's Calling" מתוך האלבום שיצא השנה "Be her Child Again" רוני אלטר חוזרת לזיכרון ילדות, שלמרות שנראה שניסתה להדחיק, בכל זאת הותיר בה צלקת.

אלטר סיפרה שכתבה את השיר כמונולוג של הילדה שהיתה אז, מנקודת המבט של האישה שהיא היום: "Devil's Calling" הוא סיפור אמיתי, כתבתי אותו כדי לא להסתיר את זה יותר, כדי לרפא את עצמי, כדי שאנשים אחרים/ות כמוני יוכלו לדעת שהם/ן לא לבד" (תרגום מאנגלית, נ"ע). בשיר היא מתארת פדופיל שניסה לפתות אותה להיכנס למכונית שלו כשהיתה בת 8, ואיך הצליחה להימלט ממנו. לסיפור שלה היה סוף טוב אמנם, אבל כל מפגש עם טורף פוטנציאלי משאיר שריטה, ולו רק מאימת המחשבה על "מה היה אם": "I can only pray I can away / Oh my God I hope I didn't stay"

לפלייליסט בספוטיפיי, עם שירים נוספים מאת: טורי איימוס, פיונה אפל, טרייסי צ'פמן, ליידי גאגא, אמנדה פאלמר, אלה רונן, אתי אנקרי, האחיות לוז, פלורה, ועוד. תודה לחברות ולחברי קבוצת ריוט! על הסיוע בהכנת הפלייליסט.

לפלייליסט של השירים המופיעים בכתבה ביוטיוב

הציטוט בכותרת: מתוך השיר "בואו הביתה" של הזאבות.
התמונה בכתבה: להקת "הזאבות" בהופעה. צילום: MUPERPHOTO. באדיבות הלהקה.

פלייליסטים נוספים של #שירת_נשים באתר פוליטיקלי קוראת:

שלא תשתקי לעולם יותר: פסקול מומלץ ליום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים (2017)

פלייליסט לא מעצים בכלל ליום האישה

יום חדש, עולם ישן: פלייליסט שירי מחאה

אלבומי העשור של נשים במוזיקה הישראלית

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.