לעמוד הראשי של הפרויקט 

מאת: רננה סבי

ראיתי אותו יושב מול עשרות גלילי נייר טואלט חדשים עומדים על הרצפה,

הוא ראה, עשרות ילדים באמצע שיעור ריתמיקה עם תופים לבנים.

ראיתי אותו מביט בריכוז בטוסטר שחור פתוח ומנותק מחשמל,

הוא בכלל, עבד מול הלפטופ מודאג מזה שהאינטרנט נעלם.

 

מבחינתי הוא עמד עם צעיף בד לבן שלי מול בית-בובות פתוח,

מבחינתו, היה זה רגע של קדושה, עטוף בטלית מול ספר תורה.

 

ביקשתי שיפסיק לנער את חבל הקפיצה של אחותו מעל הקוביות הצהובות,

אבל הוא, לא הבין למה אני מפריעה לו לכבות את השריפה.

 

אז תהיתי לעצמי, באיזה גיל זה נעלם לי..?

מתי הפסקתי לראות בכסא הפוך – מכונית, בצלחת – הֵגה, במחשבון – אייפון, ובקשים צבעוניים – נרות חנוכה דקיקים.

עודי מבכה על היצירתיות הפעוטית שהתפוגגה לה עת זקנתי והנה, עומד לו קטני עם שלל חדש שהוא צד מהחדר שלי. יֵצר מוזר ללכידת גנבים-בשעת-מעשה השתלט עליי, הנפתי מולו את האצבע המורה וקראתי בתקיפות: "מר חמוד, תחזיר מיד את מברשות הפן ואת קופסת הנעליים!"

"אבל אמא", הוא ענה באדישות תוך שהוא מעמיד את קופסת הנעליים לאורך ומקרב את מברשת הפֵן אל שפתיו, "אני עושה לך הופעה".

הוא לחץ על קופסת הנעליים, סליחה, בוקסת-הנעליים. השמיע צקצוק שמדמה לחיצת פליי והתחיל לשיר. מוכת-מצפון-משבית-יצירתיות-ילדִית, גמלתי בליבי לכפר על חטא הכבדות-האמהית. נשמתי עמוק, ניגשתי מיד לחדר, לקחתי מברשת פן נוספת ובנחישות מדהימה להביך את עצמי מול קירות הבית (כפרת עוונות, נו), השתלטתי לו על המופע:

"הסיר היה תופים

מכסים למצילתיים

מסרק למפוחית

בקבוק לפעמון

מטאטא היה גיטרה

וחוט הטלפון

 

אפילו אמא שרה

כמו למיקרופון"

רננה סבי היא דוקטורנטית להנדסה ביו רפואית באוניברסיטת תל אביב ובעלת הבלוג שאותו היא גם מאיירת "אמא של שבת".

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.