נשים בצבא, את מי הן משרתות?

נשים בצבא, נשים לוחמות, ונשים לא-לוחמות, את מי הן משרתות בעצם?

כשהייתי בת 17 לא רציתי להתגייס לצבא. כל כך לא רציתי שהרהרתי ברצינות על נישואין לגבר שרק הכרתי, רק כדי לא להתגייס. אני לא זוכרת אפילו שדיברו איתי במיוחד על כמה חשוב להתגייס ולמה בעצם. הצבא היה המשך ישיר של מסלול הלימודים ולא משהו שיש שאלות לגבי נחיצותו. בנות דתיות לא התגייסו אז בדרך כלל למקצועות ההדרכה הקרביים, שהיו פתוחים כבר אז בפני נשים אלא לתפקידי משקיות ת"ש, מש"קיות חינוך, ולתפקידים במערך האזרחי, כמו בתי ספר שדה ומורות חיילות. כל אלה היו תפקידים רצויים שכדאי להגיע אליהם, העיקר להימנע מלהיות פקידה. להיות פקידה בצבא, היה ברור, זה נורא, זה משפיל, זה להכין קפה למפקדים וזה בזוי. העובדה שרוב החיילות שירתו בתפקידים פקידותיים לא צרמה לנו במיוחד. אני לא חושבת שידענו אותה. התגייסתי כמובן. לא הכרתי אפשרות אחרת, מלבד נישואין, ואחרי כמה גלגולים הגעתי להיות פקידה. אולי תצפו לסיפורי אימה של הטרדות ותקיפות מיניות אבל ראיתי יחסית מעט כאלה בשנתיים בצבא, בעיקר הטרדות מילוליות. מה שראיתי יומיום היה שיעמום ובזבוז זמן ובעיקר נטילת תחושת ערך של נשים צעירות שהשאלה למה הן נמצאות פה מעולם לא נשאלה בקול, אך היה ברור מאד שהן לא עושות עבודה חשובה או בעלת משמעות.

מפתח לתשובה נמצא במשפט שנזרק יום אחד כשחגגנו, חיילות, קצינות וקצינים במחלקה הפקידותית ש"שירתתי" בה, יום הולדת 19 לאחת הפקידות (אולי זו הייתי אני? כבר לא זוכרת). קצין בכיר אחד אמר לחברו משפט שנחרט בזכרוני: "אנחנו מזדקנים כל שנה והן תמיד נשארות בנות 19".

לקח לי שנים רבות להגדיר במילים את הרתיעה האינסטינקטיבית שחשתי כלפי הצבא אז, עוד לפני שגויסתי, רתיעה שרק התגברה בשנתיים שבהן לבשתי מדים ואחריהן. לצערי, ההגדרות באו הרבה אחרי שהאופציה לסרב כבר לא היתה רלוונטית עבורי. הרתיעה הייתה מצבא שעיסוקו העיקרי בכיבוש ושליטה באוכלוסיה אזרחית, כפי שחוויתי אותו כמי שהתבגרה בימי האינתיפאדה הראשונה אבל לא פחות מכך, רתיעה ממה שאמור היה להיות התפקיד שלי  כחיילת. התפקיד, כפי שהובהר במשפט הזה של המפקד, היה להיות בת 19 ולאפשר לגברים עם דרגות להיות מוקפים בנערות צעירות.

מלכודת היחס האבהי

לא כל המפקדים מטרידים ותוקפים, ודאי שלא אונסים. המפקד שלי לא הטריד אותי מעולם ולמיטב ידיעתי גם לא אף אחת מהפקידות האחרות שלו, מפקדים רבים אחרים לא הטרידו. היחס שלהם היה יכול להיות מתואר כ"אבהי", או, בתרגום ללטינית, "פטריארכלי". זו מהות היחס שזוכות לו חיילות רבות בצבא, בעיקר בתפקידי הפקידות והשירות: דעי את מקומך בהיררכיה הפטריארכלית, היי יפה ובת 19 ובמקרה הטוב לא תינזקי כי המפקד האבהי ידאג לך. במקרה הפחות טוב כולנו יודעות מה קורה. כך מתעצב דפוס היררכי שהנשים בו כפופות והגברים המבוגרים מתרגלים להיות מוקפים בכפופות (וכפופים). הדפוס הזה ממשיך גם לאזרחות ומשתתף בעיצוב החברה הישראלית. חוקרות שונות כינו זאת "מיליטריזם אזרחי", אולי המאפיין הכי מרכזי של החברה שלנו.

אבל, תגידו, יש בצבא גם נשים אחרות, נשים לוחמות, שנפתחים בפניהן תפקידי לחימה והדרכה מקצועיים בהם הן מפעילות סמכות, דבר שמתאפשר, בין השאר, ככל שהצבא עוסק פחות בלוחמה של ממש מול צבאות אחרים ויותר בניהול הכיבוש וחיי היומיום של הקהילות הכבושות. פרופסור אורנה ששון-לוי כבר עמדה במחקר חשוב על כך שנשים בתפקידים המכונים "שירות משמעותי" לרוב מפנימות בעצמן ראיה סקסיסטית והן בזות לעיתים קרובות לנשים שאינן לוחמות כמוהן.

 

נשים בצבא

אימון חיילות ביחידת נחשול, 2007. צילום: דו"צ (למצולמות אין קשר לכתבה)

 

דימויים של חיילות

יש לציין שהרווח של הנשים, גם הקרביות מבין החיילות, שולי ביותר. דחיית המאפיינים הנשיים, הבוז לנשים אחרות, המאמץ המנטלי והפיזי, ההצטיינות וההסכמה להשתתף בדיכוי של הפלסטינים מעניקה אולי אתגר לטעמן, אולם בדרגות הבכירות נמצא מספר זעום של נשים: 23 אלופות משנה ו-4 קצינות בדרגות תת-אלוף, נכון ל-2016. אחוז הקצינות יורד ככל שהדרגה עולה ובתפקידי פיקוד קרבי בכירים, כמו מפקדי חטיבות, אין נשים בכלל. הדרך לעמדות בכירות בצבא, ומכאן במסלול ישיר לעמדות כוח והשפעה במערכת האזרחית (והמיליטריסטית) בישראל, נשארת חסומה בפני נשים, כולל אלה שבחרו במסלול הקרבי.

אפשר לראות רמז לתפקיד שהמדינה מייחסת לשירות נשים בצבא דרך הייצוגים של חיילות בתקשורת, בישראל וגם בחו"ל. ייצוג מעניין במיוחד פורסם ב-2007 במגזין "מקסים" שפירסם הפקת צילומים בעירום מרומז תחת הכותרת "נשות צבא ההגנה לישראל", בשיתוף עם הקונסוליה הישראלית בניו יורק. ההפקה של מקסים, שהשתתפו בה החיילת דאז גל גדות וחיילות אחרות, עוררה סערה בישראל ומחאות מצד חברות כנסת על ההחפצה הבוטה של חיילות. מאז, המסרים מועברים בצורה מעודנת יותר. בניגוד לעיתונים של העשורים הקודמים, שהירבו לפרסם תמונות של חיילות ב"ימי כיף" בבגדי ים וכותרות בנוסח "היפות מחיל האוויר", היום מתפרסמות יותר תמונות של חיילות ב"תפקידי שדה", אבל גם אז אלה לעיתים קרובות תמונות מבויימת ומיופות, שמדגישות את המראה של החיילות, ולעיתים קרובות הן מלוות בתיאורים משתפכים על יופיין. הזמנים משתנים, אבל התפקיד של התמונות האלה נשאר זהה: למכור לחברה האזרחית בישראל תדמית רכה יותר וברוטלית פחות של הצבא דרך גופן של חיילות, להנציח את המיתוס של צבא העם, וגם לרמז הבטחה אירוטית למתגייסים עתידיים. החוקרת חווה ברונפלד-שטיין קראה לכך "ארוטיזציה של המיליטריזם האזרחי בישראל". בעידן הרשתות החברתיות, מעניין לראות שכפול של אותו מיתוס שמגיע מצעירות שבעצמן משרתות בצבא ומפנימות את התפקיד שלהן בייפוי המכונה הצבאית. אפשר לראות דוגמה מצוינת לזה בחשבונות אינסטגרם פופולריים במיוחד (עשרות אלפי עוקבים) של צעירות ישראליות מהשורה. בכמה חשבונות כאלה שדגמתי, כל התמונות כמעט הן של בעלת החשבון במדים או בבגד ים, תמונות בודדות שאינן סלפי מתייחסות לימים הלאומיים: יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. ככה נוצרות פרסונות מזוהות לחלוטין עם הסיפור הציוני שמתבטא במדים שהן לובשות, והפופולריות שלהן ברשת מעידה על האפקטיביות של הסיפור, ושל השימוש בנשים צעירות לספר אותו. במקביל, הצבא והמדינה מפעילים חשבונות דומים, כמו IDFOnline, עם תמונות של נשים במדים (ולפעמים גם של גברים במדים) שמדגישים יופי, נעורים וכיף.

אז את מי, או את מה, החיילות משרתות?

  • כאמור, ובאופן הכי ישיר: את המפקדים הגברים (ולפעמים גם מפקדות נשים). את האגו שלהם ותחושת הגבריות, הן יוצרות סביבם הרמון סימבולי שחלקם הופכים לניצול לא סימבולי.
  • את ההסברה הישראלית כלפי פנים לצורך פיתוי המתגייסים העתידיים כמו גם שימור התמיכה של הציבור בכללותו בצבא. לשם כך משכפלים לעיתים קרובות דימויים של חיילות בתקשורת. מאלף לראות דימויים של חיילות מהעשורים הקודמים, רבים כאלה מופיעים, למשל, בספרה של חווה ברונפלד-שטיין "פנטזיה של מדינה". אחד הצילום שהכותבת מנתחת הוא צילום אמנותי ויפהפה שנמצא בארכיון צה"ל של חיילות באוהל צבאי, בלבוש חלקי ביותר, כנראה בזמן המנוחה שלהן. השימוש הזה בצלם רשמי של הצבא לצלם סיטואציה פרטית של נשים במגורים הפרטיים שלהן (שבדרך כלל אסורים בפקודה לכניסת גברים) כדי לייצר את הדימוי הרצוי מעניין ביותר כי הוא מנכיח בדיוק את השימוש שהמדינה עושה בגופן של חיילות ובעצם נוכחותן לצרכי התעמולה שלה. החיילות נמצאות שם בפקודה ואין לנו מידע על מידת העניין או ההסכמה שלהם להצטלם, אבל נראה שהצבא תופס את הצילום כחלק מהתפקיד של החיילת, חלק מהשירות. הפרקטיקות האלה ממשיכות גם היום, למשל בחשבון האינסטגרם IDFOnline.
  • את ההסברה הישראלית בעולם. שירות חיילות בצבא מאפשר להציג פנים נאורות של מדינה שכביכול יש בה שוויון הזדמנויות לנשים: בחו"ל לרוב לא מודעים לשוליות ולכפיפות של נשים בצבא ורבים רואים בכל לובשת מדים לוחמת אמיצה. דימוי החיילת עומד בניגוד לדימוי הרווח של הפלסטינית בכיסוי ראש אסלאמי ומציב ניגוד של "מדינה מערבית מתקדמת" מול "חברה מסורתית מדכאת נשים", ניגוד שלא מתקיים במציאות אבל משרת את צרכי ההסברה של ישראל ומסמן לציבור במדינות המערב במי הוא צריך לתמוך. דימויי החיילות גם מרככים את הדימוי הברוטלי של הצבא לדימוי "יפה" יותר ולכן גם צודק יותר (דוגמה להלך רוח כזה כאן). בשנים האחרונות ההבטחה האירוטית המרומזת שמשודרת לציבור הישראלי מתרחבת גם לזרים זכאי חוק השבות שמגוייסים לכוח החמוש הישראלי, בתכניות כמו "צבר" שכוללות התנדבות לצבא. אתר האינטרנט של צבר, בהתאם, עמוס בתמונות "סקסיות" של חיילות.

אלו, בקצרה, הסיבות ששירות החובה ממשיך, אף שרבים אפילו במערכת הצבאית עצמה כבר הודו שאין בו צורך מבצעי. שירות חיילות, במיוחד, מנצל אותן לצרכי תעמולה ובו בזמן חושף אותן לניצול ופגיעה בתוך המערכת. הרווח מכך קטן – המסלול של נשים ישראליות לעמדות כוח לא עובר בצבא גם היום, בניגוד לגברים. בצבא, הן תמיד נשארות בנות 19, ומשרתות. חיילות בצבא תורמות מהיכולות, הכוחות והכשרונות שלהן, עובדות קשה יותר מגברים, וכל זה כדי להנציח מערכת פטריארכלית במהותה, שבה הן תמיד יהיו סוג ב'.

 

השאירו תגובה