child אני מכפר לא מוכר בנגב. האם אתן רואות אותי? | פוליטיקלי קוראת

אני מכפר לא מוכר בנגב. האם אתן רואות אותי?

מאת: איבתסאם אבוקידר

האם אתם רוצים אותנו?

אז כך: לכבוד העם הישראלי,

הטוען שהוא דמוקרטי

לחבר הכנסת איימן עודה,

לעם בארץ ישראל,

לבעלי נפש ושכל במדינה הזאת,

האם אתם רוצים אותנו ?

אנחנו הערבים הבדואים מהנגב,

תושבי הכפרים הבלתי מוכרים,

שהולכים לאיבוד מרוב הגדרות שקיבלו מאחרים

המדינה עזבה אותנו והמדינה הורסת לנו את הבתים.

אז אתם הישראלים,

רוצים אותנו או לא ?

באותו יום קמתי בבוקר, אכלתי ועזרתי לאמא כרגיל. ברדיו נשמע קולו של עבד אלבאסד, בעל הנוכחות החזקה. בבית, אנחנו תמיד פותחים את היום בשמיעת הקוראן. קצת אחר כך, יצאתי עם אחי לעבודה בשעה 07:20, ולא הספקתי לשמוע חדשות. הגעתי לתחנה המרכזית בבאר שבע בדיוק כשהאוטובוס עמד לצאת. הספקתי לעלות עליו, אבל לא היה לי זמן לקחת עיתון , לא ישראל היום ולא ידיעות אחרונות.

כן , אני ערבייה, אבל כבר לפני שנתיים החלטתי לקרוא כל יום עיתונים בשפה שאינה שלי. תושבי באר שבע, לעומת זאת, לא הסכימו לצערי לשמוע כמה מילים בערבית אפילו למשך עשרה ימים – למרות שיש בעיר תושבים ערבים רבים. כשחברות האוטובוסים בעיר הכניסו לשימוש הקלטה של שמות התחנות בערבית, תושבים יהודים בעיר מחו ודרשו להפסיק זאת. חברות האוטובוסים נכנעו, למרות שהתושבים הערבים בעיר ממלאים תפקידים כלכליים ושומרים על הסדר היום יומי. כשזה קרה, רציתי לשלח לאיימן עודה מכתב בכותרת גדולה ״אנחנו פה״. זאת משום שיש לי ביקורת גם על התייחסות חברי הכנסת הערבים, שלא דואגים לנו מספיק. לאיימן עודה, ראש הרשימה המשותפת, יש יכולת להפך את זווית הראייה שלהם, כמו שעשה כשאסף אותם ברשימה אחת.

הגעתי למשרד בו אני עובדת וגיליתי ששכחתי את הטלפון שלי בבית. התקשרתי לאמא מהמשרד ואמרת לה שאני מסיימת ב-16:00 ואז אולי אלך לכנס של המחלקה במכללה. אמרתי לה שבכל מקרה אתקשר שוב.

באותו יום היה במכללה כנס תחת הכותרת ״עתידה של פוליטיקה אחרת – הזכות לקיום בכבוד״, במחלקה לניהול ומדיניות ציבורית, שבה אני לומדת. הייתי חייבת להגיע לכנס, כי יש לי כמה מטלות בכמה קורסים שקשורים אליו. ב-11:30 הגיעה ההפסקה שלי בעבודה. החלטתי לפתוח פייסבוק (למרות שרציתי יום נטול פייסבוק –  אם כבר שכחתי את  הטלפון, זאת הזדמנות להימנע מבזבוז הזמן הזה), ואז הגיע ההלם.

רוב הסטטוסים שראיתי הכילו את ההאשטאג #אם_אלחיראן. היה פיגוע, היה רצח, הייתה הריסת בתים בחמש בבוקר, שני הרוגים … היה ערבי מחבל.

ראיתי את המילים האלה ואמרתי לעצמי: מחר התור שלנו.

כן, אני מכפר לא מוכר ליד באר שבע. לפני כמה שבועות חזרו ופתחו את ״התיק״ שלנו. יש הצעה להעביר את הכפר לרהט, אם הדרום הבדואי. זה המצב, ויכול להיות שמחר תמצאו את שמי ותמונתי תחת כותרת ובה המילה ״מחבלת״.

בעקבות מה שקרה באם אל חיראן, כל המדינה מדברת על הבדואים. בטלוויזיה הופיע חוקר ערבי שחקר את שיעור התעסוקה אצל הנשים הבדואיות ומצא שרק 18% עובדות. מזל טוב מדינת ישראל! האם יש לנו אפשרויות תעסוקה? ובואי נראה איך את מתגמלת נשים בדואיות שכן עובדות, וכן לומדות, ועושות את כל המאמצים. האם את בכלל רואה אותן? האם את רוצה אותן? אותנו?

"במקרה, אלמנתו הטרייה של יעקוב אבו-אלקיען, אמאל אבו סעד, היא ראש תכנית החינוך לגיל הרך במגזר הבדואי במכללת קיי בבאר שבע. אשה שכל מפעל חייה – זכרונות, חפצים, ספרים, הדוקטורט שלה – הפך בן רגע לגל הריסות, והיא וילדיה הקטנים איבדו עם שחר בעל, אבא ובית. ד"ר אמל אבו סעד היא אישה חזקה שהתאלמנה פעמיים. הבעל הראשון מת מסרטן והבעל השני מת מכדורי רובה. בבית ללא חשמל היא גידלה וטיפלה בשלושה ילדים, סיימה שלושה תארים. לבעלה ז"ל קוראים יעקוב אבו-אלקיען, אבל השר לביטחון פנים והמפכ"ל קוראים לו מחבל".

הכפרים הבלתי מוכרים הם חלק מהחיים במדינה הזאת. הם לא סיפור בדיוני ולא המצאה אלא המציאות היומיומית שלנו, בתחומים שונים. והשאלה שממשלה צריכה למצוא לה תשובה היא: האם רוצים את הכפרים האלה או לא? עוד על המשמעות של כפרים לא מוכרים אפשר לקרוא כאן. בין השאר, על פי אתר "במקום", הכפרים לא מחוברים למשק המים, בחלקם אין חשמל ואין דרכי גישה. חלק מהכפרים נמצאים במקומם לפני קום מדינה. אחרים קמו כשהתושבים הועברו אליהם על ידי המדינה אחרי שגורשו ממקומות אחרים. אי ההכרה משמעותה שאין שום תכנון בכפרים וכל מה שנמצא בהם נחשב ל"לא חוקי": האם אתן מוכנות להביט בעיניים, מעבר לסטריאוטיפים שלכם עלינו, ולראות את מציאות החיים שלנו, הנשים שגרות בהם?

 

השאירו תגובה