הרבה שירים נכתבו על השואה ועל זיכרון הטראומה הלאומית של העם היהודי, טראומה שבמידה רבה עדיין משפיעה על מדינת ישראל ועל העם היהודי עד היום. יום השואה לרוב מזוהה עם שירים של חוה אלברשטיין או יהודה פוליקר, שלפני כ-30 שנה הוציא את האלבום המופתי "אפר ואבק", שמבטא את קולו של הדור השני לשואה, שלפני כן היה די מושתק. לצידם יש גם את שלמה ארצי, עם "בגלל המלחמה ההיא", ועוד שירים טובים ורבים, שמנסים להתמודד עם האסון הבלתי נתפס הזה באמצעות מילים ומוזיקה.
בשיר "הבית האפור" מתוך האלבום "שירים ליואל" (2009) רונה קינן לוקחת את החוויה ואת ההעברה הבין דורית של הטראומה דור אחד קדימה, אל ילדי הדור השלישי. זיכרון השואה בשיר לובש גוון מאיים; אם ביום השואה מצווים עלינו: "לזכור ולא לשכוח", כאן, "בבית האפור", כמו בהרבה בתים אחרים, זיכרון השואה, שאורב בכל פינה בבית – באורלוגין הישן ובזמן שקפא בתוכו, בפמוטים שלא יכולים להאיר את האפלה, ובמכתבה, שעליה לא ייכתבו כבר המכתבים שכבר אין יותר לאן לשלוח – הוא דווקא נושא מושתק, שאסור לדבר עליו: "אל תיגע בפמוטים זה מזכיר לסבתא בינה/ עבר שחור משחור שבעל כורחה הלבינה".
הילד בשיר לומד לא לשאול, לא לגעת, לא להעיר את המתים, ובעיקר לא לעשות שום דבר שעלול להזכיר לסבא וסבתא ניצולי השואה את העולם שהיה ואבד: "מה שלא תעשה אל תיגע בתקליט הישן/ הוא מזכיר לסבא וסבתא עולם שחלף מן העולם". זיכרון ושכחה הם מוטיבים חוזרים ביצירתה של רונה קינן, ובשיר הזה היא נוגעת בזיכרון של הפצע הלאומי הגדול ביותר, ומזכירה לנו שהניסיון להדחיק ולשכוח הוא עקר; יש דברים שלא ניתן למחוק. אי אפשר לשכוח את טראומת השואה, אבל גם הזיכרון שלה קשה מנשוא ובלתי ניתן להכלה.
עם לחן קצבי שמעביר את תחושת הדחיפות ובסופו גם מרפרר לשירים ישנים מ"שם", מלפני המלחמה, עם "נגן בקונצרטינה, נגן עד שניפול, וכל הזכרונות ירדו איתנו אל השאול", רונה קינן מצליחה להעביר את החוויה של ילדים רבים בני ובנות הדור השלישי, שגם אם היו קטנים מכדי להבין את גודל הטרגדיה, חוו וראו את ההשלכות שלה על הסבים והסבתות שלהם גם 50 ו-60 שנה אחרי שהמלחמה הסתיימה.
דניאלה ספקטור אוהבת לשמור על עמימות בשירים שלה. כך שלא תמיד ברור לנו, המאזינות, על מה נכתב השיר. השיר "ארובות ואוטובוסים" שמופיע באלבום הבכורה שלה מ-2009, הוא דוגמא טובה לכך. הנוף המתואר בשיר הוא לא מכאן, ומזכיר את אירופה: יש שם/ ארובות ואוטובוסים/ ארובות ואוטובוסים/ עיר גדולה שעטופה ביערות". אולי אלו היערות של בורות ההריגה, ואולי הארובות של מחנות ההשמדה. כך או כך, יש משהו במילים, בלחן, ובקצב האטי של השיר שמעבירים תחושה של קור אירופאי, של זרות וניכור.
באופן אישי, השיר הזה מזכיר לי את המסע לפולין; הנופים, האתרים, ו"הקבוצה" שבשיר. יש משהו כל כך אינטנסיבי במסעות האלו, הרבה פעמים בגיל צעיר מדי מכדי להתמודד עם גודל הזוועה. ספקטור מצליחה להעביר בשיר את תחושת הריחוק והניכור, "ואי אפשר לחמוק מהתחושה/ זה לא קשור אליי אבל אני/ בכל זאת מרגישה". אז היא רוצה לחמוק לתוך היער, לברוח מהקבוצה, למצוא את ה"אני" שלה בתוך האבל הלאומי והזיכרון הקולקטיבי, שבמקום מסוים נכפה עליה. וכמו בבית האפור – אי אפשר לברוח מזיכרון השואה: "אך אי אפשר לחמוק מהקבוצה/ אני נמצאת אתם אבל אני אינני נחוצה". הפעם מדובר בזיכרון הקולקטיבי, לאו דווקא האישי והמשפחתי, אבל גם כאן, כמו "בבית האפור", לא תמיד ניתן להכיל אותו. בדומה לכך, אביגיל קובארי שרה בשיר "פולין" – "לא בכיתי בפולין", כחלק מרשימה של דברים שאת אמורה "להצליח" לעשות; לבכות במחנות, לשיר התקווה, לזכור את השואה. ואולי זה בכלל משהו שכל אחת אמורה לעשות בקצב שלה, בדרך שלה.
בשיר "אל תבואי" אלה רונן מעבירה ביקורת נוקבת אף יותר על המסעות לפולין ועל האופן שבו מצווים עלינו "לזכור ולא לשכוח". את השיר כתבה אמה, המשוררת דיתי רונן, והוא נכתב מפיה של אמה שלה, הסבתא, ששרה לבתה, ומבקשת ממנה לא לבוא לשם: "אַל תָּבוֹאִי לְכָאן בִּתִּי /לֹא צוֹמְחִים כָּאן קְבָרִים", היא מתכתבת עם השיר הידוע "פונאר" ("שקט שקט בני נחרישה, כאן צומחים קברים"). הסבתא, ניצולת השואה, מבקשת למנוע מבתה (ואולי גם מהדורות שאחריה) את המסע "לשם". "אין מה ללמוד מהעבר", היא אומרת לה: "הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת עַכְשָׁו בָּעֵצִים/ לֹא זוֹכֶרֶת אֶת רֵיחַ הַדָּם".
ויותר מכך; היא לא צריכה לנסוע לשם, כי זיכרון השואה כבר צרוב בה, הטראומה עוברת מאם לבת בהעברה בין דורית כמו מטען גנטי, וזורמת במחזור הדם שלה לעד. הזיכרון לא נמצא "שם", במקום שבו זה קרה. כך שאי אפשר בכלל לנסוע ולחזור, ולהשאיר את הטראומה מאחור. אם אצל דניאלה ספקטור אי אפשר לחמוק מהקבוצה, ומהזיכרון הקולקטיבי, ואצל רונה קינן אי אפשר למחוק את הזיכרון מהריהוט הכבד והעתיק של הבית – אצל אלה רונן, אמה וסבתה, הטראומה חקוקה בתוך הגוף עצמו: "אַל תָּבוֹאִי לְכָאן בִּתִּי/ לֹא תִּמְחֲקִי דָּבָר/ צַלָּקוֹת גּוּפֵךְ חֲזָקִות מֵהַנּוֹף/ הַמַּסָּע מְיֻתָּר".
לאונרד כהן כתב את השיר "Who by fire" בהשראת הפיוט "ונתנה תוקף" שמושר בבית הכנסת ביום הכיפורים. ב-2008 יצא פרויקט משיריו המתורגמים, "שיר זר", בהובלתם של המוזיקאי דויד פרץ וגיא חג'ג' (מ"עונג שבת") ובתוכו תרגום וביצוע יפהפה של שני קדר לשיר הזה. לאונרד כהן כתב את השיר בעקבות מלחמת יום הכיפורים (במהלכה שהה בארץ והופיע בפני חיילים בסיני). התרגום העברי מחזיר את השיר אפילו יותר להקשר המצמית של יום הכיפורים ויום הדין; המילים המצמררות, הלחן האטי והשירה השקטה של שני קדר, הופכים את השיר הזה למתאים לא פחות גם ליום הזה.
המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה, זוכת פרס נובל לספרות, עסקה בשיריה לא מעט במלחמת העולם השנייה, בשואה ובטבע האדם. במסגרת הפרויקט "הקול עוד נשאר" של רשת ג' מ-2011, שני פלג הלחינה את השיר "כל מקרה" של שימבורסקה, שלאחר מכן גם נכנס לאלבום הראשון שלה: "מזל שהיה שם יער/ מזל שלא היו עצים/ מזל שמסילה, וו, קורה, בלם/ מסגרת, סיבוב, מילימטר, שניה/ מזל שתער צף על המים".
מעבר לכוחות גוף ונפש עצומים, היה צריך גם הרבה מאוד מזל בשביל להישאר בחיים. בשביל שחייל נאצי שמכוון אליך רובה לראש יחליט ברגע האחרון לא לירות, או שפתאום יהיה לו מעצור בנשק. בשביל שחיילי הגסטפו עם המגפיים הכבדים שעושים חיפוש באסם לא ימצא את המשפחה שמתחבאת שם. השיר של שימבורסקה מתאר את האקראיות האכזרית הזאת של המזל, ושני פלג, בביצוע רוקיסטי שנותן בראש, אבל גם רך במקומות הנכונים – מצליחה להעביר את האבסורד של המזל ואת הכעס על הגורל: "מה היה אילו יד, אילו רגל/ ניצלת בפסע, כחוט השערה/ ניצלת כי היית ראשון/ ניצלת כי היית אחרון/ ניצלת מצירוף המקרים". המילה "מזל" בשיר לא תמיד משכנעת, והיא בוודאי לא משמחת. כי אחרי ששישה מליון נספו, מי באש ומי במים – אלו שניצלו, היה עליהם להמשיך לחיות, עם אשמת הניצולים, עם המזל הארור והגורל המקולל, ובלי כל אלו שנותרו מאחור.
בחודשים האחרונים עלה לאוויר הפרויקט של מכון "שם עולם" לחקר השואה, שבו מוזיקאים מלחינים ומבצעים יצירות של יהודים מתקופת השואה, בהובלתו של אביב גפן. מבין המוזיקאיות המשתתפות בפרויקט ניתן למצוא את נסרין קדרי, ששרה את השיר "לא רחוק הוא היום", שנכתב על-ידי שושנה רבינוביץ, כשהיתה נערה צעירה בגטו וילנה. השיר כולו תפילה ותקווה לימים טובים יותר, של חופש ושחרור.
את השיר הלחינו גיא ויהל, ונסרין קדרי, בביצוע עוצמתי ומלא רגש, נותנת למילות השיר את הפרשנות האישית שלה: "לֹא רָחוֹק הוּא הַיּוֹם/ עוֹד יָבוֹא זֶה הַיּוֹם/ הוּא אֵינֶנּוּ חֲלוֹם./ מִמַּעֲרָב, מִמִּזְרָח/ מִכָּל מָקוֹם וּמָקוֹם/ עוֹד יִזְרַח מְלוֹא הָאוֹר/ עִם רוּחַ חַם, רוּחַ רַךְ/ יַחֲלֹף עָב שָׁחֹר/ הַאֲמֵן זֶה הַיּוֹם/ כְּבָר אֵינֶנּוּ חֲלוֹם". מחברת השיר, שושנה רבינוביץ, שרדה את השואה, ועלתה לארץ בשנת 1950.
התמונה בכתבה: מהשיר "ארובות ואוטובוסים" של דניאלה ספקטור.
עוד על יום השואה בפוליטיקלי קוראת:
פרויקט מיוחד: ייחודיות הגורל הנשי בשואה: יום השואה 2018
לפלייליסטים נוספים של #שירת_נשים באתר:
"לי נדמה שאתה נמצא כאן" – פלייליסט נשי אלטרנטיבי ליום הזיכרון
