"לי נדמה שאתה נמצא כאן" – פלייליסט נשי אלטרנטיבי ליום הזיכרון

בכל שנה, בימים ש"בין המיצרים", בין פסח ליום העצמאות – אני שואלת את עצמי איך זה שיש לנו כאן מספיק שירי שכול וזיכרון בשביל למלא 24 שעות שידור, ואף יותר. אמנם החוויה הצבאית, הרעות, והשכול במלחמה – הם גבריים לרוב, אך יש מקום גם לדבר (ולכתוב) על החוויה של הנשים, אלו מהן שנשארות להתמודד ולהמשיך לחיות לאחר האובדן; בנות זוג, אמהות, אחיות ויתומות (וכמובן שגם אבות, אחים ויתומים). היה זה דווקא דויד גרוסמן, שכתב ביצירת המופת שלו "נופל מחוץ לזמן", את המשפט: "השַׁכּוּל/ הוא לעולם/ אשה". הרגשתי שגם כאן חסר לי הקול הנשי, פשוטו כמשמעו. אז חיפשתי שירים שיביאו גם את הקולות של הנשים האלו, ואת הנראטיב שלהן ליום הזה; מהאישי אל הפוליטי, ומהלאומי אל האבל הפרטי.

היכן החייל/ אהובה עוזרי

ב-1975 יצא אלבומה הראשון של אהובה עוזרי, עם שיר הנושא "היכן החייל". שנתיים לאחר השבר הנורא של מלחמת יום הכיפורים, עוזרי מביאה את השכול, לראשונה, גם למוזיקה המזרחית. עד אז, שירי יום הזיכרון עסקו באתוס לאומי-קולקטיביסטי, ביכו את "יפי הבלורית והתואר", ובוצעו בעיקר על-ידי להקות צבאיות, בעיקר בבסגנון הזמר העברי (האשכנזי). עוזרי מציבה נקודת מבט אלטרנטיבית – מבחינה מוזיקלית, אך לא פחות מכך, גם לירית: היא כותבת מתוך חוויה אישית, על החייל הפרטי, ושרה "היכן החייל שלי"? ובכך היא מכניסה לשיר את התקוות, את התפילות ואת השבר הפרטי של האישה – ככל הנראה האם, במקרה הזה – שנותרה מאחור. ולאותה אישה לא אכפת מכל האתוס הלאומי של הגבורה וההקרבה – היא רוצה את החייל שלה בחזרה, ושואלת את כל השאלות שהמנהיגים ששלחו אותו למלחמה לא בהכרח טורחים לשאול, ובוודאי שלא יודעים לענות עליהן.

כמעט 40 שנה לאחר צאת השיר, עוזרי סיפרה שהשיר נכתב על בן שכנתה, עדי שורק (זביב) ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים. בראיון למאקו בשנת 2013 היא סיפרה: "חיה זביב, אמא של עדי ז"ל, הייתה יושבת ובוכה, יושבת ומקוננת 'היכן החייל שלי, איפה החייל שלי, הוא לא שלח מכתבים'. ככה קיבלתי את ההשראה לשיר".

חמדת אבות 2/ ענבל פרלמוטר

עשרים שנה אחרי "היכן החייל" של אהובה עוזרי, ענבל פרלמוטר כותבת את שיר המחאה "חמדת אבות 2", ומנסה להציב סימן שאלה סביב האתוס הלאומי של ההקרבה ושל נחיצותה של המלחמה בכלל. בניגוד לדורות שקדמו לה, היא כבר לא מוכנה לקבל את המלחמה ואת השכול כגזירת גורל, כשהיא שרה את המילים הנוקבות הללו: "בראש מורכן נמשיך לסבול, או שנצעק בקול גדול: "אי אפשר לקנות גן עדן בדם".

את השיר היא ביצעה לראשונה בטקס לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, סמוך להירצחו בנובמבר 1995. 23 שנים לאחר מכן, המילים האלו עדיין כל כך רלוונטיות.

הדוד גיבור/ שני פלג

ב-2017 הוציאה שני פלג את אלבומה השני והמצוין, "ניתוקים", ובתוכו השיר הזה, שהוא מעין מטאפורה על מערכת יחסים מתעללת בין גבר לאישה, כשהפעם האישה נמצאת בעמדת הכוח, והיא זאת שמפעילה את המניפולציות הפסיכולוגיות, ובאופן עקיף גם את האלימות. אבל מהר מאוד מתגלה שהגבר בשיר הוא החייל שנשלח לקרב בגיל 18, והאישה היא המדינה ששלחה אותו לשם, "עם הסכין בין השיניים". בסאבטקסט של השיר היא מעבירה ביקורת חברתית ופוליטית, ואף מרפררת לאהובה עוזרי ("ובאוזניו צלצולי פעמונים") ול"חמדת אבות 2" של פרלמוטר, כשהיא שרה על דבש חמוץ וחלב שחור שהארץ מניבה. בחלק השני של השיר, פלג הקליטה את אילנית בכבודה ובעצמה, בשיר "ושוב נצאה אל הדרך, עם אחד לדרך". שיר העם המוכר הזה מקבל טוויסט חדש ואפל על רקע הגיטרות המייללות של פלג, כשבזיכרון עוד מהדהדות מילות השיר ששרה רק כמה שניות לפני כן. בהמשך לענבל פרלמוטר שני עשורים לפניה – בדרכה הייחודית והמוזיקלית, גם היא מציבה סימן שאלה סביב האתוס הלאומי – "ועד לשערי רקיע בוודאי נגיע כי דרכנו לא לשווא", ונותנת לנו לשפוט בעצמנו – האמנם…?

שיר החי'ל/ מאיה בלזיצמן ומתן אפרת

לפני כחודש יצא האלבום השני של מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, "שני יסודות", ובתוכו שיר אחד די יוצא דופן: "שיר החי'ל", שכתב יעקב אורלנד בשנות ה-40 של המאה שעברה, ושימש כשיר הבגירדה. בלזיצמן הלחינה מחדש את השיר (שהולחן בעבר על-ידי מרדכי זעירא), ובסגנון האופייני והטוטאלי שלה, היא מכניסה לתוכו את כל העוצמה האפשרית – במנעד העשיר של קולה, במיתרי הצ'לו שיוצרים מקצב צבאי, מעורר חרדה אפילו, ומצמררים על רקע מילות השיר: "דָּמֵנוּ נָהָר וָאֶשֶׁד,/ בְּרִיתֵנוּ קוֹרֵאת – נָקָם!/ נִשְׁבַּעְנוּ, נִשְׁבַּעְנוּ, אַחִים, לַנֶּשֶׁק/ אֲשֶׁר לֹא יָשׁוּב רֵיקָם". לא יכולתי שלא להיזכר בכך שלפני כמה שנים שילבה רונה קינן את מילות השיר "חיילים אלמונים", המנון הלח"י, בסופו של השיר "כשהקוצים היו קוצים" באלבומה "שירים ליואל"; האופן שבו בלזיצמן, וקינן לפניה, שרות את המילים האלו בקולן ובהקשרן העכשווי, מקנות משמעות חדשה, ואף הפוכה, ביחס לשירים המקוריים שנכתבו בשנות ה-40; החיילים האלמונים של יאיר שטרן, והחייל הטוב של אורלנד, מתחברים לדמות אחת חסרת שם ופנים, של חייל אלמוני וגנרי, המהווה את "מגש הכסף", שמותו הבלתי נמנע בקרב הוא תמיד מוצדק, והכרחי, בימים שבהם עדיין אף אחת לא העזה לעצור ולשאול "היכן החייל שלי"?

החזרתיות על המילים "אני חייל חייל טוב חייל יפה מאוד ללא כותרת שלום חייל דבר אני שומע" בשיר של בלזיצמן, מיתרי הצ'לו האפלים, והתופים של מתן אפרת שמצטרפים לקראת סוף השיר במקצב של מארש צבאי, עם התפיידות המילים החוזרות ולאחריהן – משרים אווירה של דרמה ואימה, ממש כמו ביציאה למלחמה. אך בניגוד לשיר המקורי והמגויס של אורלנד וזעירא, בתום ההקשבה לשיר בביצוע של בלזיצמן, נותרת תחושת מועקה די גדולה, של צעידה עיוורת אל קרב ב"מלחמה שאף פעם לא די לה", כפי שכתב יהודה עמיחי.

(ואם אתן רוצות עוד קצת ממאיה בלזיצמן ליום הזיכרון, מוזמנות להיזכר בביצועים המאלפים שלה לשיר על התוכי יוסי של אריק איינשטיין ז"ל, ולשער הרחמים של מאיר בנאי ז"ל).

נוף/ דניאלה ספקטור

שיר נוסף שנכתב לפני שנים רבות אך הוקם לתחייה, הוא השיר "נוף" של דניאלה ספקטור. את השיר כתב יורם מושקט ז"ל, שנפל במלחמת ששת הימים, והוא הולחן ובוצע על-ידי דניאלה ספקטור במסגרת הפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" של גל"צ לפני מספר שנים. באמצעות הלחן העדין והקול המלאכי שלה, ספקטור מצליחה להעביר תמונת נוף שלמה ויפהפה; זה לא שיר על מוות, זה שיר על החיים עצמם – ואת השאלות שנותרות ללא מענה, ספקטור מהדהדת ברגישות רבה, ולוקחת אותנו עמה בשיר למסע, "מאי שם/ אל עבר הבלתי-נודע שבאינסוף". ואיך שיופי יכול לרפא.

לפני כמה ימים ספקטור כתבה על השיר בעמוד הפייסבוק שלה: "הלחנתי את "נוף" כחלק מפרוייקט של גל"צ ליום הזיכרון 2010, מתוך קבוצת השירים שנתנו לי לבחור הוא ממש זהר בתמונה החיה שהוא הביא, תמונת נוף רחבה ובתוכה הטבע והאדם מתחבריםאח"כ למדתי שזה נבע באופן טבעי מאישיותו וחייו של האיש שכתב אותו, יורם מושקט, שהיה אדם מלא חיות השראה והומור, פסל צייר משורר ואיש חזון, עסק בפעילות תרבותית וחינוכית ברחבי הארץ, עבד עם ילדים ונוער והיה בין מקימי קיבוץ נחשולים. בנוסף היה איש משפחה ואבא לשלושה ילדים".

(עוד שיר של דניאלה ספקטור שכמעט ונכנס לפלייליסט: הביצוע שלה לשיר "שחמט" שכתב חנוך לוין, במקור בביצוע של חוה אלברשטיין, מתוך הפרויקט "שרות חוה אלברשטיין").

על דרך הטבע/ אפרת בן צור

אחד השירים היפים והמיוחדים שיצאו כאן לאחרונה הוא השיר "על דרך הטבע", שהלחינה ומבצעת אפרת בן צור, וכתבה דליה רביקוביץ. זהו לא "שיר יום זיכרון" במובן הקלאסי; אך מדובר בשיר שמנסה להבין ולתת פשר ומשמעות לאובדן, לכל אובדן שהוא. למצב הנורא והבלתי נתפס, שבו רק לפני רגע היה אדם, ופתאום הוא אינו. נעלם. את חידת ההיעלמות הזו, ואת אותו "חושך על פני תהום" של האבל היא מנסה להבהיר ולפרש, למצוא להם מילים ומשמעות. אפרת בן צור כתבה לשיר לחן עגול וסוחף, והלכה אותו ל"שלה"; בגרסתה המולחנת לשיר, היא חוזרת שוב ושוב על המשפט הלפני אחרון בשיר: "ושם המקום נקרא עולם"; רביקוביץ מחברת בין המילה "עולם", לתופעת ה"היעלמות" של אותו אדם אהוב, ואולי מנסה לומר לנו שלמרות שהאובדן הוא אוניברסלי, ושזאת דרך הטבע, אין די בכך על מנת להפוך אותו לכואב פחות, נסבל, או אפילו הגיוני. בשיר אחד היא מצליחה לתפוס ולבטא את כל מעגל שלבי האבל על פי מודל קובלר-רוס: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, ולבסוף – יש בו גם מידה של השלמה.

לזכור/ רות דולרוס וייס

כמעט כל שיר שרות דולורס וייס מבצעת היה יכול להתאים לפלייליסט יום הזיכרון – במיוחד הקאבר האלמותי שלה ל"משירי ארץ אהבתי"  של לאה גולדברג (במקור בוצע על-ידי חוה אלברשטיין, ולאחרונה גם יצא בביצוע יפה של שרית חדד לרגל חגיגות ה-70 למדינה). אבל בחרתי לסיים דווקא בשיר מקורי שלה – "לזכור". במהלך מבצע "צוק איתן" בקיץ 2014, וייס, שנחרדה מכל האלימות, המוות והשכול סביב, עשתה את הדבר שהיא יודעת לעשות הכי טוב, וכתבה על זה שיר. המסרים בשיר ישירים, ומאוד פשוטים להבנה: "אמא היא אמא", "צעקה היא צעקה", ו"כאב הוא כאב"; היא שרה בצורה הכי חשופה וחודרת. בימים בהם נוכחנו לדעת כי יש שכול "טוב" ויש שכול "רע", שיש טקסים שמותר ורצוי ללכת אליהם, ויש טקסים שאינם ראויים, כביכול – רות דולורס וייס מזכירה לנו שתחושת הכאב והאובדן היא אוניברסלית, ואומרת את מה שאמור היה להיות מובן מאליו, כשהיא מבקשת מאיתנו לזכור: "אדם הוא אדם".

התמונה בכתבה: צילום מסך מתוך הוידאו של "לזכור", רות דולורס וייס.

 

השאירו תגובה