"בקיץ שוב מלחמה": שמונה שנים לאחר צאת אלבומה האחרון, רונה קינן חוזרת עם האלבום הכי פוליטי והכי בשל שלה
באלבום שנע מהאקוסטי אל האלקטרוני, מהאישי אל הפוליטי, מהדמיון והחלום אל הסיוט והמציאות - רונה קינן שרה את שיר הכאב שלה למקום הזה

לקח לרונה קינן כמעט שמונה שנים להוציא את האלבום החמישי שלה, "זמן התפוז". שמונה שנים שבהן היא אמנם לא נעלמה מהשטח, והמשיכה להופיע באופן רציף, אבל גם לא שחררה חומרים חדשים. כמאזינה שהולכת איתה מההתחלה, עוד מ"לנשום לספירה לאחור" (2004) – הייתי סקרנית לשמוע מה התבשל אצלה בשמונה השנים האלו. אחרי כמה וכמה האזנות לאלבום החדש, אני יכולה לומר שלפני הכל, מדובר באלבום מאוד יפה. האלבום הזה הוא מאוד "רונה קינן"; היא לא הפכה את עורה בשנים שחלפו, וגם הפעם היא מוציאה אלבום מהודק (36 דקות בלבד) ומדויק, שאין בו אף שיר או מילה שלא במקומם. אבל היא גם לא דורכת במקום; האלבום הזה נוגע בנושאים שלא עסקה בהם בעבר, ועושה את זה באופן בוגר ומפוכח יותר.

בדומה ל"שירים ליואל" שיצא לפני כמעט עשור (2009), גם הפעם רונה קינן הוציאה אלבום קונספט. אבל אם "שירים ליואל" עסק בדמותו של אביה, עמוס קינן ז"ל, ושל דור תש"ח – האלבום הנוכחי עוסק בדור שלה, של אלו שגדלו בשנות ה-80 וה-90 בתל אביב, וב"זמן הזה", כשם הסינגל הראשון ששוחרר מתוכו לפני מספר חודשים. את האלבום הפיקו שניים מהמפיקים המוכשרים בארץ, תום דרום ותמיר מוסקט (בניגוד לרוב האלבומים הקודמים, שהופקו על-ידי יזהר אשדות), וההשפעות שלהם ניכרות בסאונד האלקטרוני יותר של כמה משירי האלבום, בהם הגיטרות הוחלפו בסינתיסייזר. האלבום הזה נע מהאקוסטי ("מות התפוז", "אם") אל האלקטרוני ("הזמן הזה", "זהב לבן"); מהאישי אל הפוליטי, מהדמיון והחלום ("זהב לבן") אל הסיוט והמציאות ("מראה שבורה", "הזמן הזה"); בין תל אביב של מטה לתל אביב של מעלה, בין עבר, הווה ועתיד; בין הפגנת ה-400,000 בכיכר מלכי ישראל להפגנת המיליון במחאה החברתית, בין רצח רבין לצוק איתן.

שמו של השיר הראשון באלבום, "מות התפוז" הוא מעין פרפרזה על "מות התמוז" של טשרניחובסקי, ושתי המילים המתחרזות הללו הן מוטיב חוזר באלבום:  "בצידנית יש בננה ותפוז אף אחד לא רוצה למות באמצע התמוז" ("בהפגנה"), "תחת שמש רעה של תמוז" ("מראה שבורה"), "מות הפריחה, מות התפוז" ("הזמן הזה"). "מות התפוז" הוא עצם הלוז של האלבום הזה, וגם השיר הכי יפה שבו; הוא ה"אתה מתעורר", ה"מבול" או ה"עיניים זרות" שלו; הוא השיר שמזקק לתוכו את המהות של האלבום, את ה-DNA והקונספט שלו.

חנוך לוין כתב: "אצלנו זה הרי הולך יחד עם עונות השנה: חורף, אביב, קיץ, מלחמה". אז קצר פה כל כך האביב, החורף גם כבר מוטל בספק, אבל על מלחמה בקיץ כנראה שעדיין אפשר לחתום: "בקיץ שוב מלחמה/ ושוב הדמעות, שוב אין ברירה". ועל הקיץ המאיים והמציאות הכואבת והמייאשת הזאת, היא כותבת ב"מות התפוז", שמסמל את מותו של הסמל הארצישראלי הכתום, ואיתו אולי גם את מותו של השמאל הציוני, שהאלבום כולו הוא מעין קינה לזכרו. "ולאיש אין כבר חשק לשיר בכיכר/ הרי היינו שם פעם, ראינו איך זה נגמר", היא שרה ב"בהפגנה".

"קדושה או לא קדושה, הפרה הזאת גוססת", היא שרה בנימה קצת אירונית ב"בואי למרפסת", אחד השירים היותר מרימים באלבום, לפחות כל עוד לא מקשיבים למילים או לסאבטקסט שלו. קשה לכתוב על השמאל כיום מבלי להישאב לנוסטלגיה ולזיכרונות מהימים הטובים שבהם "היינו אלפים, היינו רבבות" ("בהפגנה"); לפני ש"הלכה לנו המדינה" ברצח רבין. כמה משירי האלבום נמצאים בדיוק על התפר הזה, ואני מניחה שזה נתון לפרשנות אישית; כך או כך, סביר להניח שיהיו מי שיתקשו להתחבר לאידיאולוגיה ולכמה מהאמירות באלבום. אבל גם להם, אני ממליצה לכל הפחות להקשיב; כי אין באלבום הזה קיצוניות וגם לא שנאה. יש בו ניסיון להבין "היכן הטעות/ ואיפה הסדק התגלע" ("מות התפוז") או כמו שיאיר לפיד היה אומר: "מה קרה לנו?" אבל אצל רונה קינן הדברים לא נאמרים בטון פופוליסטי, מטיף או מאשים; בדומה לכמה מהשירים ב"שירים ליואל", גם כשהיא מבקרת את הכיוון שאליו הולכת החברה הישראלית – היא עושה זאת מתוך אהבה ואכפתיות. היא שרה את ה"שיר כאב" שלה למקום הזה.

האהבה והחיבור שלה לכאן הופכים את הפוליטי למאוד אישי; ב"בהפגנה" היא חוזרת לזיכרונות הילדות מהפגנות השמאל, עם הסיסמאות "הלאה הלאה הכיבוש שתי מדינות לשני עמים", וב"בואי למרפסת", היא מחברת את "שיר לשלום" אל האהובה שלה: "אני רוצה לנשק אותך ולהריע לשלום". יותר מכך, הסדק שמתגלע ב"מות התפוז" הוא לא רק חברתי ולאומי, אלא קודם כל אישי. השיר "מראה שחורה", אחד השירים היפים והנוגים ביותר באלבום, נכתב ככל הנראה בהשפעת הטראומה של צוק איתן וקיץ 2014, שעבורה היתה לא רק לאומית – אלא מאוד אישית, כשהיא קיבלה איומים על חייה בעקבות התבטאויות פוליטיות. כמעט חמש שנים לאחר מכן היא שוברת שתיקה, הפעם באמצעות המוזיקה: "בבטן הלילה עלתה צחנה/ מהר המילים הרעות", היא שרה, אולי על הטוקבקים הרעילים ודברי ההסתה שחוותה על בשרה בקיץ הרע ההוא: "בלוע הבוקר ראיתי אותי/ קפואה, לא יכולתי לזוז/ בלי אוויר לנשימה, בלי מילת נחמה/ תחת שמש רעה של תמוז". הצחנה שעולה מהר המילים הרעות שנאמרו עליה (ושנאמרו בתקופה ההיא בכלל) מתכתבת עם הרקב שעולה מההדר ב"מות התפוז", עם מה שנולד בחטא, אולי בכיבוש ונישול של עם אחר, שבפרדסים שפעם היו שייכים לו גידלו את אותו תפוז כתום שהפך לסמל הציונות הארצישראלית.

צריך לא מעט אומץ בשביל לכתוב שירים פוליטיים (כלומר, שמאלניים) בישראל של 2019 (ד"ש לרותם סלע). וזה די עצוב, שצריך אומץ בשביל לומר את הדברים האלו, בשביל לשיר את המילה "כיבוש", או אפילו את המילה "שלום". העצב על כך עובר היטב בשירי האלבום, וכך גם הצביטה בעקבות הקריסה של הסולידריות ותחושת האחדות. כשהיא שרה "כולם ביחד עכשיו, לה לה לה לה" בשיר "הזמן הזה", המוזיקה השמחה והקצבית עומדת בניגוד להתפוררות שמתארות המילים: "העת הזאת היא עת רעה/ עת אל אמת עת בלי מראה". בשירים אחרים היא חוזרת בעצב ובגעגוע מפוכח לתחושת האחדות שאבדה בתוך הקיטוב וההקצנה הפוליטית: ו"מישהו צעק: היינו אחים כשהיינו אחים", ב"מראה שבורה". בעבר, למרות המחלוקות הפוליטיות, עדיין היינו אחים; היום הקיטוב והשנאה כבר גדולים מדי. בנוסף לתפוז ולתמוז, התמות המרכזיות של האלבום, גם המראה היא מוטיב חוזר כאן. "עת בלי מראה" ("הזמן הזה") ו"מראה שבורה שעל הקיר/ הפנים אותן פנים וכבר קשה להכיר" ("מראה שבורה"). או שאין מראה, או שהמראה שבורה; או שלא רואים כלל, או שרואים רק תמונה מעוותת. המראה, גם אם קיימת, כבר לא משקפת לנו את המציאות. כל אחד רואה אך ורק את מה שהוא רוצה לראות, והפיד שלנו בפייסבוק משקף רק את הדעות של אלו שדומים לנו. בעידן הפייק ניוז, הפוסט אמת וה"אל אמת", אין מקום לדיאלוג ולשיח; אין מקום לדעות אחרות.

הכאב הלאומי והאישי מתערבבים זה בזה באופן בלתי ניתן להפרדה בכמה משירי האלבום, אבל השיר הכי עצוב בו הוא ככל הנראה השיר "אֵם", שכתב דורי מנור. השיר נכתב לזכרה של סמדר פלד-אלחנן, נערה שנרצחה בפיגוע בירושלים בשנות ה-90: "סְמָדָרִי, יֵשׁ שָׁעוֹת שֶׁהֵן שֶׁלָּה", היא שרה בליווי עדין של גיטרה, עם לחן מינורי שמצליח לזקק את העצב האינסופי של המילים, באופן שנותן להן את המקום והכבוד הראוי. "לָדַעַת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהַבְרִיא, אַךְ/ לִבְדֹּק אִם הַפְּרִיחָה עָלְתָה יָפֶה", כתב דורי מנור על הנורא מכל, אובדן של ילד/ה. "כִּי רַק אֶתְמוֹל נָבְלָה הַכְּרִיזַנְטֵמָה,/ וְאִי אֶפְשָׁר לִסְבֹּל שֶׁהִיא נָבְלָה./ לִזְרֹעַ בְּלִי שִׂמְחָה, לִקְצֹר בְּלִי דֶּמַע —/ סְמָדָרִי, יֵשׁ שָׁעוֹת שֶׁהֵן שֶׁלָּהּ". דווקא בזכות הצמצום והישירות שלו, במילים, בלחן ובעיבוד, השיר הזה פשוט מרסק. "כך זולג לו על הלחי עצב העולם", ואולי יום אחד אצליח להקשיב לו בלי לבכות.

השיר שמגיע אחריו באלבום גם הוא מוקדש לזכר ("לזכרה של יפמה", כך כתוב כהקדמה לשיר). שם השיר הוא "שקד ואגוז", והוא נכתב על הג'וז ולוז שבדרום תל אביב. מדובר בשיר מאוד פרטי, ובהאזנה ראשונה הרגשתי שאולי זה קצת פולשני להקשיב לו, כי "זה לא מנומס להתרפק על זיכרון שלא שייך לך", כמו שיהוא ירון שר ("בכלל לא אמיתי"). מה גם שהשיר מתאר חוויות אישיות ודמויות שמי שלא היתה לקוחה קבועה שם לא תכיר, ולכן, לכאורה, הוא לא אמור לעניין אותנו. אבל השיר הזה יכול לגעת גם במי שמעולם לא ביקרה בג'וז ולוז ורחוקה כמה אזורי חיוג מהברנז'ה התלאביבית. כי לכולנו יש איזה מקום מחוץ לבית שהוא קצת בית, או לפחות היינו רוצות שיהיה לנו אחד כזה. לכל אחת מאיתנו יש זיכרונות חמים ממקומות ומאנשים שכבר אינם, זיכרונות שמעלים חיוך אבל גם צביטה של געגוע, לתקופה שלא תחזור, ל"זמן שנגוז". "ראיתי אותך בשולחן הסמוך/ יפה כמו שרק מכת ברק", היא מתארת בשיר הקצת נוסטלגי הזה את רגע הפגישה עם מי שתהיה בת זוגה לחיים.

גם בשיר "בני פרח", השיר השישי באלבום, היא חוזרת אחורה בזמן, לגיל ההתבגרות – תקופה שלרוב אין שום סיבה להסתכל עליה אחורה בגעגועים או בנוסטלגיה – ומסתכלת בחמלה על הנערה המלודרמטית שהיתה ("והשארתי לך מכתב ובו שורה: "אם אמות הלילה, נא לגרוס"). בשיר היא מספרת על "מן ילד נעזב עם חולצת "שלום עכשיו", שחיזר אחריה בקיץ שבין ח' לט', שנישק אותה "כמו שמנשקים בפעם הראשונה שהיא הפעם האחרונה", והיא נענתה לו "רק מתוך דחיפות/ ולא ממשהו אחר כמו אהבה". היא ככל הנראה כבר הבינה שהיא אוהבת בנות, אולי אז עוד ניסתה "להילחם בזה", כדי לא להיות שונה מכל הבנות האחרות בכיתה. אולי לקח לה עוד זמן להשלים עם הגילוי של הנטייה המינית, עד שהצליחה לקבל את עצמה ואפילו לכתוב שירי אהבה לאישה. "הזיכרון הוא בור שחור/ וכל האהבות הן אהבות/ לאחור", היא שרה שם, והמילים של השיר מחזירות אותי ל"לנשום בספירה לאחור, עשר שניות וללכת" מהאלבום הראשון, או ל"הפעם האחרונה", מהאלבום "עיניים זרות". אבל בניגוד לתחושת הדחיפות, המלכוד והכעס שנוכחים היטב בשני האלבומים הראשונים – באלבום החמישי כבר אפשר לדבר גם על השלמה.

בניגוד לרקב שעולה מן ההדר עם מות התפוז, באלבום הזה אין ריקבון, וגם לא בוסר – יש בו בעיקר בשלות; הקצוות שבאלבומים הקודמים היו חדים ודוקרים מתעגלים לכדי משהו שלם; "שלם" גם מלשון "השלמה". אם בשיר הראשון היא שרה "רציתי לכתוב לך שיר יפה/ שיר על משהו נפלא", משאלה שנראה שרק הולכת ומתרחקת ככל שצוללים לשבר ולהתפרקות הלאומית והאישית בהמשך האלבום, בשיר האחרון היא אומרת "האהבה הזאת מרחיקה אותי מהמוות" ("אל תגידי לא"). בהשוואה לאלבומים הקודמים, יש באלבום הזה קצת פחות חושך. יש בו המון עצב, וגם בורות ותהומות. אבל בניגוד לבעבר – יש בו גם הבהוב בחשכה ואור במנהרות ("אל תגידי לא"). יש בו אהבה, וחיים שחזקים מהכל, ואפילו מבטן הלילה ותחתית התהום של "מראה שבורה" היא מבטיחה לנו שיבוא שחר חדש. ויש בזה נחמה.

רונה קינן תשיק את האלבום "זמן התפוז" בהופעה בתאטרון גשר ב-4.4. יתארחו: תום דרום, תמיר מוסקט ודוד טסה.

בתמונה: רונה קינן. צילום: אסף עיני

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תגובה אחת

  1. שַיקה שרם on

    אני חושב שהכתיבה גאונית . היא המציאה משהו שכואב באמת שלה . בלי הקשרים למה הוביל אותה לשם התוצר האמנותי ראוי לשבח ונגע בי . היא נראית חכמה מאוד ומשהו בה מאוד מדייק לי את האמת שהיא מציגה .🌺