אלפות נשים יצאו במוצ"ש, 17.6.2017 למחות על רצח נשים, בשבעה מוקדים (שידועים לי). בתל אביב, בחיפא, בירושלים, עפולה, גליל עליון, יאפא ואילת. בעצרת בתל אביב נוצר רגע מביך כשיושבת ראש ויצ"ו עלתה לדבר באופן בלתי מתוכנן, ואקטיביסטיות מחו נגדה. הנה תקציר איך ולמה זה קרה.
היוזמה שהחלה מרים גברעם וחבורת המהממות של תזכור עם הפגנות הזעם אחרי כל ידיעה על רצח, תפסה השבוע תאוצה עם היוודע על רציחותיהן של 4 נשים (יש חשש ששתי נשים נוספות 'מצאו את מותן' בידי גבר בטרם נגמר שבוע הדמים הזה), עוד לא עברה מחצית השנה ואנחנו כבר מתקרבות לממוצע השנתי של רצח נשים בישראל. לטרור המגדרי הזה אין צבע או מבטא. זו יכולה להיות כל אחת מאיתנו. כל אחת יכולה להפוך לשורה בעמוד אחורי של עיתון.#כשירצחואותי יופיעו חמש מילים- אישה נמצאה ללא רוח חיים. העניין הוא שרצח נשים אינו חוק טבע. הוא מתרחש בתוך קונטקסט של חברה אלימה. רצח, כמו תקיפה והטרדה מינית על שלל מופעיהן מתרחשים ברובן המוחלט על ידי גברים. לרוב גברים המוכרים לילדה/נערה/אישה, מסביבתה הקרובה, במקום הלימודים, העבודה או הבית.
בישראל למי שלא יודע-ת, נרצחות 20 נשים בממוצע בשנה (בשנת 2016 נשדדו מחייהן 24 נשים), לא כולל נשים שהועלמו מעל פני האדמה ואיש לא מחפשן, נשים נפגעות תקיפה וניצול מיני שהפוסט טראומה שלהן הביאה אותן אל הקצה (נשים במעגל הזנות, טרנסיות-ים, נשים שמצאו נחמה בסמים, או לא יכלו עוד להכיל את המשא הכבד כל כך של ההפקרה החברתית והטראומה), ולמרות זאת, השר שאמור לדאוג לביטחוננו דואג כנראה יותר לתעשיית הנשק שכן החזיר את האקדח על שולחן המטבח; תכנית החירום הלאומית שנכתבה לטיפול ולמניעת אלימות מגדרית על ידי ועדה בין משרדית שדרשה ח"כ עאידה תומא סלימאן, יו"ר הועדה לשוויון מגדרי ומעמד האישה בכנסת, מעלה אבק כבר שנה וחצי על שולחנה של הממשלה, מחכה לתקצוב. התקציב הזה עומד כרגע על 14 נשים שמותן יכול היה להימנע.
אז כמה עולים חיים של אישה?
בקרוב נגלה. המאבק ללא ספק עלה שלב והוא ימשיך ויגבר עד שהממשלה-המשטרע- בתי המשפט-הפרקליטות-כבוד השר לביטחון פנים, ידאגו לכך שנשים בכל החברות בישראל יוכלו לחיות בביטחון. בתוך ארבעה ימים (ואחת אפילו תוך שעות ספורות) התארגנו נשים בכל רחבי הארץ לומר: לא עוד! דם נשים אינו הפקר!!
בין צעקות של סיסמאות, ומילים של משפחות שכולות, שלטים עם מסרים ורשימת דרישות, עמדה אמירה ברורה: אנחנו כבר לא לבד. זהו מאבק משותף, כי נשים נרצחות בכל המגזרים. זהו מאבק של כולן והוא כולל את כל המאבקים כולם, כי רצח נשים מתאפשר בחברה שבה נשללת מא-נשים אנושיותן. רצח נשים הוא התחנה הסופית של רכבת המשא של תרבות האונס, של הדרה ואפלייה סקסיסטיות וגזעניות.
העצרות נתנו קול למי שלרוב לא מקבלות במה ולמי שכבר לא יכולה לצעוק. ארגונים ומפלגות הוזמנו לקחת חלק כמשתתפות, אך המגפון ניתן לאלה שאיבדו את היקר מכל. למרות בקשה להימנע מזיהויים מפלגתיים ואירגוניים, שנכתבה מפורשות בהזמנה, הגיעו לעצרת התל אביבית נשות ויצ"ו כשהן נושאות דגלים גדולים. במהלך העצרת אף פנתה יו"ר ויצ"ו, גילה אושרת, למארגנות ובקשה לשאת דברים. דבריה נקטעו על ידי הקהל, שהזכיר לה את מעורבות ארגון ויצ"ו בפרשת החטיפות של ילדי תימן, המזרח והבלקן ואחרים בשנות ה-50 וה-60, ודרש את פתיחת הארכיון שהארגון מסרב לפתוח לציבור גם היום.
אז מה אנחנו רוצות מויצ"ו?
אני רוצה להבהיר שלא יהיו אי הבנות שאף אחת מנשות ויצ"ו של ימינו לא הואשמה בפשע המחריד של חטיפה וסחר בילדי תימן והבלקן לאימוץ ולניסויים בארץ ובחו"ל. הנשים המסורות שפועלות בויצ"ו ועושות עבודה חשובה מאוד הן לא מי שלקחו חלק בעוול הבלתי נסלח הזה, אבל ויצ"ו כארגון לקח גם לקח. למען האמת, ארגון ויצ"ו היה אחד הצינורות המרכזיים של סחר ילדים-ות מהארץ החוצה לה. בארכיוני ויצ"ו נמצאות תשובות לשאלות שבמשך שנים על שנים לא נותנות מנוח לכל כך הרבה משפחות בישראל. ויצ"ו ודאי לא היחיד. אני אפילו מוכנה להמר על כך שאין כמעט שום מוסד ציוני ומדיני שפעל באותן שנים ולא לקח חלק כלשהו, אם אקטיבי ואם באמצעות קשר השתיקה, בזוועה. והרי התרת קשר השתיקה היא הדבר שעליו אנו נאבקות! אנחנו מאמינות לנשים. פשוט כך.
הבקשה שהופנתה ליו"ר ויצ"ו, אשת ציבור שהרגישה מספיק בנוח לבקש לה את רשות הדיבור (שלא כמתוכנן) במסגרת תפקידה, שתפתח את הארכיונים של הארגון בראשו היא עומדת היתה מתבקשת. אם לא היתה נאמרת, היה זה חטא על פשע. מה שאיפשר את הפשע הזה בזמנו, ומה שמאפשר פשעים אחרים המתבצעים ממש ברגעים אלה באין מפריע בשמנו ובכספי המיסים שלנו, או בשם 'הביטחון', 'המשק', 'הכלכלה' וכן הלאה, הוא מה שאיפשר את רצח הנשים בכל יום בשבוע החולף. פמיסייד הוא השואה הלא מדוברת, השקופה, והוא חוצה יבשות, ארצות וימים. הפמיסייד או הג'נדרסייד ובעצם כל השואות כולן* מתאפשרות כשקיומה של האחר-ת נתפס כחומר גלם לשימוש הקיום של מי שבידיו המשאבים. הקריאה ליו"ר ויצ"ו לקחת אחריות על פשעי העבר של ארגונה לא היתה יכולה שלא להיאמר אם אנחנו באמת ובתמים רואות בסולידריות אלטרנטיבה לחברה טובה יותר. פתיחת הארכיונים היא המעט של המעט שבידיה לעשות אם היא רואה עצמה פמיניסטית. זהו מאבק אחד.
נכון, לא רק ויצ"ו היוותה גורם חשוב בחטיפה ובסחר הילדים-ות. כאמור השתתפו במפעל המפלצתי הזה מוסדות וארגונים רבים. ארגונים שהיום ממלאים תפקיד חשוב בהעצמה, סינגור וטיפול בנשים, נערות וילדות ומקדמים שוויון זכויות חוה ולילית. אם כך, זוהי הזמנה לארגונים ובפרט לאלה המתקראים פמיניסטים, לתיקון. פתחו את הארכיונים! אל תחפו עוד על הפשע. תאמינו לנשים. המאבק לצדק מגדרי וחברתי, הוא אחד ואסור לנו יותר לתת לו להשאיר אף לא אחת מאחור.
אפשר לקרוא על הדברים כאן ורקע קצת יותר מקיף כאן.
ומאמר מוסגר על כל השאר: *14 פועלי בניין פלסטינים ועובדים זרים מצאו את מותם בחצי השנה האחרונה בבניין הארץ (יש מידע על כך בדף הפייסבוק של הקבוצה למאבק בתאונות בניין); מעל ל-300 מיליון חיות שאינן בני אדם נרצחות בישראל מידי שנה, רובן בתעשיית המזון מהחי (לנתונים נוספים); ג'נוסיידים שאנחנו מחמשיםות או מאמניםות בעולם; ועזה המיובשת והמורעבת "עבורנו". כמובן יש עוד שואות, לא נקפח אף אחת, ידינו בכל.
