ביחד לבד: ריקוד מתוך אמפתיה

וויי-צ'אנג לי  אומרת שהכלל היחיד שהכתיבה לעצמה ב"ביחד לבד", מופע המחול שיצרה, שכמעט כולו אילתורים, הוא לא לעזוב את השותף שלה ליצירה, זלוטאן וקוליה, אפילו לרגע מתחילת המופע ועד סופו. הגוף שלה נמצא במגע עם שלו כל הזמן, מה שמחייב אותם, הם אומרים, להיות קשובים במיוחד זו לזה. "יש משא ומתן מתמיד תוך כדי התנועה, והמון הקשבה" וויי מסבירה, "זה מחייב כוח ואנחנו מנסים להראות את הכוח של הגוף, אבל גם את הפגיעות והשבירות שלו, בעצמו ובתוך הביחד". זלוטאן מוסיף: "מהות היצירה היא אמפתיה. בלי להפעיל אמפתיה, דאגה והקשבה, לא נצליח לסיים את היצירה, לא נגיע לאן שאנחנו רוצים להגיע".

וויי וזלוטאן, בני זוג על הבמה ובחיים, יעלו את המופע "ביחד לבד" (Together Alone) באולם תיאטרון מחול ענבל בתל אביב פעמיים, היום ומחר. הם נפגשו בטייפה כשוויי הוזמנה ליצור מופע לתיאטרון הלאומי של טייוואן, מולדתה, ובחרה בזלוטאן, יליד הונגריה, כשותף ליצירה. הם מתארים תהליך עבודה ממושך של שני אנשים שבאו ממסורות ריקוד שונות ומתרבויות שונות ועבדו באותו זמן על פרויקטים אחרים. "התווכחנו הרבה על המתודולוגיה, אז החלטנו לעבוד בלי מתודולוגיה. היו לא מעט מאבקי כוח. זה היה תהליך של למצוא אחת את השני ואז למצוא את המשותף בינינו ולכן קראנו למופע "לבד ביחד". זה מגדיר את מה שאנחנו.

התהליך והמראה של גוף נשי וגברי שלובים זה בזה רומזים מיידית ליחסים רומנטיים ומיניים, אבל וויי מתעקשת שלא זאת היתה הכוונה. "לא רצינו להציג סיפור אהבה אלא להציג את הגוף כאבסטרקט ולעסוק בכל סוג של יחסים אנושיים (זלוטאן מוסיף: לא כל סוג, אלא ליצור יחסים שיש בהם אמפתיה, דאגה לגוף שמולך וכבוד כלפיו). והיה לי חשוב מאד שהתפקידים יהיו הדדיים ושוויוניים. אין במופע תפקיד לגבר ותפקיד לאשה אלא זרימה בין שנינו ועבורי זה מאתגר לפעמים כי חלקים מהמופע קשים לי פיזית, כשאני צריכה להרים את המשקל שלו. הוא כבד ממני בעשרים קילו. עשיתי הרבה שכיבות סמיכה". מעבר לאתגר הפיזי, נראה שהאתגר הגדול ביצירה, ומה שהופך אותה לייחודית ומעניינת, הוא ההבאה של תהליך הקונפליקט והפתרון ששני אנשים, שני גופים בחלל, צריכים לעבור כדי להשלים יצירה משותפת, אל הבמה עצמה. וויי מספרת שהמפגש בחיים בין שני אנשים שהגיעו מתרבויות שונות חייב בפני עצמו תהליך של לימוד. "היינו צריכים ללמוד להבין אחד את השניה, את השפה של כל אחד, ואז ליצור את השפה המשותפת".

זלוטאן: אומרים שריקוד הוא שפה אוניברסלית משותפת ואני חושב שזה לא לגמרי נכון. צריך ללמוד הרבה ולפתח הבנה כדי ליצור את השפה המשותפת. ההבנה דורשת מאמץ. וויי: היא דורשת גם ידע. אני השתמשתי בידע התיאורטי הרב שלי כדי להסביר מה אני רוצה והוא השתמש בשפת הריקוד וראינו, בהתחלה, שאנחנו לא באמת מבינים אחד את השניה. אנחנו מדברים שפות שונות מאד. נאלצנו לחזור לבסיס ולשאול: ,מה זה ריקוד"? זאת שאלה שבעצם מעולם לא שאלתי את עצמי. אני רוקדת מגיל חמש, אז בשבילי זה כמו לאכול ולשתות.

וויי רקדה במשך חמש שנים עם להקת בת שבע, תחת אוהד נהרין ורואה בתל אביב בית שני. "ההצעה להגיע לכאן הגיעה מהנציגות הדיפלומטית של טייוואן בישראל וכמובן ששמחתי במיוחד להופיע שוב בישראל". הזוג מגיע לכאן מבריסל, בה הם מתגוררים כיום, אחרי שהעלו את המופע לא פחות מ-19 פעמים בפסטיבל הפרינג' של אדינבורו וזכו לביקורות נלהבות ואולמות מלאים. מכאן, הם יחזרו לאירופה להופיע בפרויקטים שונים ולטייוואן, שם התיאטרון הלאומי כבר הזמין מהם יצירה נוספת עליה יתחילו לעבוד בשנה הבאה.

השניים החליטו להעלות את המופע בעירום מלא. "רצינו לנסות צבעי גוף ולכן התחלנו מעירום, וזה פשוט הרגיש נכון אז ויתרנו על הצבעים". בתיאטרון ענבל, בגלל אילוצים מצד ההנהלה, הם ויתרו על העירום המוחלט ומופיעים בלבוש מינימלי. כך עשו גם כשהופיעו בסין.

וויי מספרת שהעירום ריתק אותה כי הוא מאפשר לקהל לראות בבירור וישירות כל מה שקורה בגוף, כל התכווצות שריר בבטן וכל תנועה מקרבת או מרחיקה. "העירום הוא לא עניין של סקס או פורנוגרפיה אלא של הצגת הגוף במצב הטבעי ביותר ושימת לב לכל פרטי התנועה, הצגה אינטימית של הצורה שבה הגוף פועל".

"ביחד לבד". תיאטרון ענבל, מרכז סוזן דלאל. 8-9.11.2017, 20:30. פרטים כאן