הערת מערכת: לפעמים קורה שקוראת כותבת טקסט שמסביר את המהות של פוליטיקלי קוראת יותר טוב ממה שאנחנו מסבירות בעצמנו. כזה הוא הטקסט של קרן שפי, בעלת "מחסן מילים" , אז אנחנו מביאות אותו במלואו. תודה קרן.
אמ;לק: תתמכו בהדסטארט של פוליטיקלי קוראת אפילו בעשרים שקל!
אמלק מורחב: אני לא קשורה למיזם פוליטיקלי קוראת בשום צורה, והאמת שעד לא מזמן גם לא ממש עקבתי אחרי העמוד – בדיוק בגלל שעדיין לא הכרתי אותו כגוף תקשורת עצמאי אבל היוזמה לייצר גוף תקשורת פמיניסטי עצמאי היא גאונית בעיני, ועם פוטנציאל משחרר לא רק עבור נשים, אני אנסה לכתוב כאן למה. גם האופן שבו נשות פוליטיקלי קוראת ניגשות לזה נראה לי מאוד מבטיח, אני אכתוב קצת גם על זה. נראה לי שווה לתרום כמה כסף שזה לא יהיה שאת/ה יכול/ה לתת בקלות, גם אם זה עשרים שקל, כדי לתת לדבר הזה הזדמנות להתקיים.
איך נראית תקשורת פמיניסטית?
לא מזמן יצא לי לקרוא תוך יום-יומיים ארבעה מאמרי דעה פמיניסטיים שמאוד התכתבו זה עם זה בעיני, למרות שהם לא התכתבו זה עם זה בפועל; הם לא נכתבו באותן במות ואפילו לא באותו זמן.
המאמר של עופרה רודנר ב"הארץ" על קשיי האימהות, והמאמר של רותי שטרן ב"העוקץ" על קשיי הגירושים והאימהות בתוך גירושים, מדברים (בקריאה שלי לפחות), על כמה המשפחה הגרעינית זה דבר שאישה אחר אישה מוצאת את עצמה מתמודדת איתו לבד, ובלי מספיק תמיכה/סולידריות חברתית/פמיניסטית. שני המאמרים מתחילים לחשוב בצורות מעניינות למה זה קורה. בהקשר זה, רודנר גם מבקרת (בצורה יותר חריפה בטקסטים אחרים שלה), את ההתמקדות של השיח הפמיניסטי הנוכחי בנושאי המיניות והאלימות המינית. הביקורת הזאת התכתבה בשבילי עם טקסט מעניין שלישי, שתמר פריאל שלחה לי, מאמר של ענבר מילר הללי באתר פסיכולוגיה עברית, שדווקא נמצא בתוך השיח הפמיניסטי על מיניות, אבל מבקר את הביקורתיות של השיח הזה, וטוען שהספר "ערות" מציע מודל חדש וחשוב לשיח על מיניות. אני מסכימה ש"ערות", כמו גם מילר עצמה, עושים משהו אחר וחשוב לא פחות מהביקורת של MeToo; גם רודנר ושטרן עושות משהו חשוב שלישי. עם זאת, בעיני זו טעות מצד מהלכים פמיניסטים חשובים לתדלק את עצמם בביקורת על מהלכים פמיניסטיים חשובים אחרים, או על "הפמיניזם" או "הפמיניסטיות", בין השאר כי ביקורת כזאת כמעט תמיד משתמשת לא במודע בכלים של הבקלאש האנטי-פמיניסטי, שכל מאבק פמיניסטי מצליח מוליד. זה לא אומר שאין מקום לביקורת פנים-פמיניסטית קונקרטית על כשלים ונקודות עיוורון – הביקורת היא אחד הכלים המרכזיים של הפמיניזם בפרט ושל כל חשיבה משחררת בכלל, והמאמר מעורר ההשראה של ויקי שירן ז"ל באתר "הקשת הדמוקרטית המזרחית", שגם הוא עלה לי בפיד באותו שבוע במלאת 14 שנה למותה, הוא דוגמא מעולה בעיני לביקורת כזאת (וספציפית על האופי האשכנזי של הפמיניזם בישראל). הביקורת שאותה אני מבקרת כאן היא ביקורת מהסוג 'הפמיניזם מדבר על X כשעדיף לדבר על Y'. ברוב המקרים, עדיף בעיני לדבר גם על X וגם על Y – על כמה שיותר נושאים, מכמה שיותר זוויות, וליצור ביניהם כמה שיותר קשרים, כמה שיותר שיחות, כולל שיחות עם מאבקי שחרור אחרים, קשורים ונבדלים.
ככה שבין ארבעת הטקסטים שהזכרתי למעלה, וביניהם לבין המחשבות שלי והחיים הפרקטיים שלי בעולם, נוצרה שיחה מאוד ערה בתוך הראש שלי; וטוב שיש הרבה פלטפורמות שטקסטים כאלו יכולים לעלות בהם, כך שהראש שלי ייצר ביניהם שיחה. אבל היה עוד יותר נפלא אילו היתה נוצרת ביניהם גם שיחה ממשית, על גבי פלטפורמה משותפת שנועדה בשביל זה בדיוק. גוף תקשורת עצמאית פמיניסטי יכול לאפשר את זה. והוא יכול לאפשר גם עוד שני דברים קריטיים שיכולים להעמיק את השיחה: ראשית, תשלום הוגן שיאפשר למשוחחות להקדיש יותר זמן לתחקיר/מחשבה/קריאה/כתיבה, וחשוב מכך, יאפשר לעוד משוחחות להצטרף לשיחה – וספציפית מי שאין להן את הפריווילגיה לעבוד בחינם, זו שמאפשרת גם לי לכתוב את הפוסט הזה; ושנית, חיבור בין העולם של מאמרי הדעה, שהוא עיקר השיח הפמיניסטי בישראל כרגע – כלומר, העולם של נסיונות להעלות על הכתב תובנות מתוך חוויה אישית שמרגישות לנו בצדק רלוונטיות לא רק לנו – לבין עולם החדשות והתחקירים, האינפורמציה הגולמית על מה שקורה בעולם שבתוכו אנחנו חיות. ההבחנה בין השניים היא מלאכותית, ויהיה טוב לחבר ביניהם.
גם לגברים יש אינטרס בגוף תקשורת פמיניסטי
נקודה שניה, ובתקווה קצרה יותר: הפמיניזם אמור ויכול להיות משחרר לא רק עבור נשים אלא גם עבור גברים (וכמובן עבור מי שלא מזדהותים עם הקטגוריות האלה). באופן אישי, ככל שההבנה הפמיניסטית שלי בנושאי מיניות למשל מתפתחת בהיקף ובעומק שלה, וככל שאני סומכת יותר על הכוחות שהיא מעניקה לי לסור מרע ולעשות טוב, כך אני רואה יותר בבהירות עד כמה הפטריארכיה מקשה גם על הגילוי המיני של גברים, בצורה שונה, פחות אלימה ופחות גלויה לעין, אבל אולי לא פחות עמוקה, משהיא עושה לנשים. אני חושבת שתהליך דומה לחוויה האישית הזאת קורה גם בשיח הפמיניסטי בכלל. אבל השיח הגברי החדש בנושאי מיניות, שנולד בזכות ומתוך הפמיניזם, כשהוא לא נשאר קשור אל השיח הנשי באותם נושאים, לעתים קרובות מוליד הון סימבולי וטורים ב"הארץ" אבל לא פוטנציאל אמיתי לשינוי. לפעמים, כמתואר בכתבה של מאיה רומן ותמי דינס ב"פוליטיקלי קוראת", על פעיל בחוגים פמיניסטיים שתקף מינית (לכאורה), הוא עלול אפילו להפוך לעוד כלי של אלימות. שיחה משותפת ומתמשכת היא קריטית. וגם להפך: השיח הפמיניסטי הנשי זקוק לשותפים גברים. כך שלגברים יש לדעתי לא פחות אינטרס מאשר לנשים בגוף תקשורת עצמאי ופמיניסטי.
נקודה שלישית: שיח ציבורי הוא רק צורה אחת של פעולה פוליטית. לפעמים הוא חיוני ואפקטיבי יותר ולפעמים פחות. ספציפית בהקשר של המאבק הפמיניסטי, אני חושבת שהשיח הציבורי הוא הכלי הכי חשוב והכי אפקטיבי. זאת כיוון שבהקשר הפמיניסטי, חלק עצום מן הדיכוי מתרחש ומשועתק בתוך יחסים יומיומיים בין בני אדם (וספציפית ביומיום המשפחתי וביומיום של מקום העבודה). לכן אפשר לייצר – אם יש לך את השפה בשביל זה, אם יש סביבך שיח ציבורי שמציע שפה כזאת – גם בועות של חופש יחסי בתוך היחסים היומיומיים האלה, עוד לפני שנפיל את כל הפטריארכיה. ומאידך, ככל שיהיו יותר בועות כאלו כך תיחלש הפטריארכיה, כולל החלקים שלה שנשענים על כוח תאגידי ומדינתי. ולא רק היא, לדעתי, אבל זה כבר סיפור אחר, שיסופר בפעם אחרת.
לסיכום, גוף תקשורת פמיניסטי עצמאי נראה לי כמו רעיון מעולה. ולמה דווקא של פוליטיקלי קוראת? ראשית כל פשוט כי הן מי שחשבו, יזמו ועושות את זה. אבל גם כי אני מאמינה שהן יעשו את זה טוב. בשנים האחרונות, פוליטיקלי כבר התחילו לעשות דברים של גוף תקשורת פמיניסטי עצמאי, והרבה מהדברים האלו מעניינים ונראים טוב. תסתכלו באתר שלהן. הן חבורה גדולה של נשים חכמות, הן עוסקות במגוון רחב של נושאים ותחומים, הן מודעות לקשר בין המאבק הפמיניסטי למאבקים אחרים מצד אחד, וגם לכשלים אפשריים שלו מצד שני. ומודל העבודה שלהן הוא פמיניסטי, דמוקרטי, מינורי ומגניב. גם האפשרות לתרום לפרויקט סכומים קטנים קשורה למודל הזה. אז יאללה, תעשו את זה.
