מאת: ליטל ושירן עמוס

ליטל: האחות שהייתה בחוץ

אני הייתי האחות שרואה שאחותה גרה עם גבר מתעלל, עוד שנייה יכולה להיכנס לסטטיסטיקה של נשים מוכות, ויותר גרוע, נרצחות.

הוא לא אהב אותי. הוא לא אהב אותי כי קלטתי אותו. הוא לא אהב אותי כי ראיתי בדיוק מי הוא. הוא לא אהב אותי כי הוא ידע שביני לבין אחותי מפרידות שלוש שנים, אבל אנחנו כמו תאומות, חברות הכי טובות.

היו הרבה סימנים: ארוחות משפחתיות בהן ראיתי את אחותי הדעתנית רועדת מפחד, לא מוציאה מילה, חוששת מהתגובות שלו, מנסה לרצות אותו. ראיתי איך הוא נותן בה מבט אחד מקפיא, ואחותי נעלמת כאילו הוא עשה תנועה עם הידיים והיא איננה. ראיתי איך הוא מרחיק אותה חברתית. אחר כך גיליתי שהוא גם השפיל אותה מינית.

היו הרבה סימנים, אמא שלי ואני קלטנו אותם. בחרנו בטקטיקה של "לא לדחוף אותה אליו יותר" ולכן, לא "לכלכנו" עליו. זו לא ביקורת על אחרים, זוהי רק הדרך שאמא שלי ואני בחרנו כי אנחנו מכירות את אחותי. נתנו לה את התחושה שאנחנו תמיד פה בשבילה, ונהיה פה ברגע שתבחר לצאת. אם רק תגיד מילה נהיה שם, הולכות איתה בכל הכוח.

ידענו שיש מצב שנאבד אותה

אבל אז הגיע המאורע שהכי פחדתי ממנו. הוא הציע לה נישואים והיא הסכימה. קיבלנו חום: אמא שלי, אחי ואני. ידענו שהמצב יחמיר אחרי הטקס, שיש מצב שנאבד אותה.

בירכתי אותה כי ידעתי שאם אעשה אחרת, אדחוף אותה אליו יותר. ואז הלכנו לקניון, כמו ששתינו אוהבות. תמיד אנחנו עושות משהו ביחד כשמשהו קורה. נתתי לה לדבר איתי, אמרתי לה שלא אשפוט אותה. אבל הסנטימטר ועוד סנטימטר שהוא הוריד ממנה כבר הפכו לבושה גדולה. לא עזר מה שאמרתי, היא הסתגרה.

בסוף התרחש מעשה קיצוני שגרם לה לקום וללכת. אבל זה לא נגמר שם. הוא המתין מתחת לבית, השאיר מכתב, קילל, שלח לכולנו הודעות מאיימות. הוא ניסה להחזיר אותה עד שהגשנו תלונה במשטרה. ללכת להעיד במשטרה בשביל אחותי היה אחד הרגעים הכי מפחידים ומוזרים בחיים שלי.

היה רגע שבו השוטר אמר לי: "אז הוא אגרסיבי!". ואני התעקשתי ותיקנתי אותו: "המילה שאתה מחפש היא 'אלים!' ואם אחותי תגמור בקבר, אני מהאחיות שיעשו רעש! הרבה ממנו".

גבר מתעלל: צו ההרחקה לא סיים את הסאגה

בסוף הוצא צו הרחקה, אבל הסאגה לא נגמרה כאן. הוא פתח חשבונות פייסבוק נוספים, שלח הודעות לאמא שלי ולי. אחר כך גיליתי שבקשת חברות פייסבוק שאישרתי הייתה עם חבר שהוא שלח לרגל אחריי.

איך זה התגלה? כתבתי סטטוס על קובי בריאנט והחבר כתב לי בפרטי "פמיניסטית הזויה, את סתם זולה, אני מכיר אותך יותר ממה שאת חושבת". נדלקה לי נורה אדומה ואמרתי לו "אתה חבר של ***?", הוא ענה לי "כן, חתיכת זולה". מחקתי, חסמתי ושוב משטרה.

היום אחותי מאחורי זה ואני רק שמחה שבמקרה שלה, היא חיה וזה טופל. יש כאלה שלא זכו לכך.

שירן: האחות שהייתה בפנים

ביליתי איתו שלוש שנים ושלושה חודשים מחיי. היו לנו רגעים יפים. כמו לכולם. אם לא היו רגעים יפים, ולו קצת, לא הייתי מסוגלת להישאר עוד יום לצידו. תכננתי לבלות איתו את שארית חיי באושר מעושה. אך התמזל מזלי ואמרתי שלום ל"אהבת חיי".

הפעם הראשונה שניפצה את בועת ההתאהבות שלי, הייתה כשראיתי את היחס שלו לאנשי שירות. נכון, נותן השירות היה אגרסיבי ולא הייתי מרוצה ממנו. אבל גסות הרוח והאגרסיביות של בן זוגי לשעבר, גרמה לי להתבייש בו, ולרצות לצאת מהחנות במהירות.

אחרי התקרית הזו הגיע הריב הראשון שלנו. כמובן שהריב ארך מעט מאוד זמן, עם הבטחות להקשבה, שותפות וסבלנות. אני מניחה שכבר אז הקשר שהחזיק בין ליבי לליבו התחיל להתרופף, בצורה מאוד עדינה ולא מורגשת.

החוקים שחלו רק עליי

במהלך מערכת היחסים שלנו התווספו להם עם הזמן חוקים שיעזרו לנו לתקשר יותר טוב, להרגיש יותר טוב, לשמור על מערכת היחסים שלנו יותר טוב.

אבל בסופו של דבר החוקים השיגו שליטה מוחלטת עליי. אני אומרת את זה בוודאות, כי הם חלו רק עליי.

• • אנחנו צריכים לצמצם זמן מסכים כדי לבלות זמן איכות ביחד.
  • אנחנו צריכים לעזוב טלפונים כשאנחנו ביחד.
  • אנחנו צריכים לדעת ליהנות גם בזמן בבית ולא לרצות לצאת כל הזמן.
  • אנחנו לא צריכים לתקשר עם המין השני.

לדבריו, כל גבר שדיבר איתי רצה אותי בצורה כזו או אחרת. בהתחלה, זה היה ליטוף כל כך נעים לאגו, שלא שמעתי את המילים שלא נאמרו. סצנות הקנאה הפכו ממחמיאות למבעיתות. ברגעים שהרגשתי מותשת, הייתי מוכנה להבטיח הכול רק כדי שהשיחות האלה ייגמרו. נכון, "עמדתי" בהבטחות שלי, אבל לא מתוך מקום שלם, אלא מתוך פחד.

בשלב מסוים כבר ידעתי שזה לא זה. חשבתי יותר ויותר על כך שיש מישהו אחר שמחכה להיות אהבת חיי. שיותר מתאים לי, שיאהב באמת אותי האמיתית. אבל כבת להורים גרושים, היה לי כל כך חשוב לא להרים ידיים ולוותר על מערכת היחסים שלנו. הרסנית ככל שתהיה.

הרגשתי שאני מאבדת את השפיות

נקרעתי בין האהבה והמחויבות שלי אליו לרצון המזוקק שלי להיות מאושרת. עליתי 14 ק"ג. אכלתי כדי להיות לא מושכת, כדי להפסיק להיות יפה, כדי לעזור לו לא לקנא.

יום אחד נכנסתי לחנות בגדי ים. היה שם בחור מסביר פנים עם נכונות לעזור. אני אמרתי שלום באיפוק ושאלתי את מה שרציתי לדעת בנימוס וחיוך. אחרי שמדדתי, הסתכלתי על עוד כמה דברים ודיברנו קצת על הצורך האינסופי לשפץ את הגוף שלנו.

רציתי להישאר ולדבר אתו, כי היה מעניין, אבל נלחצתי ורציתי ללכת. הרסן ששמתי לעצמי התחיל להכאיב. כשבאתי לשלם, הוא שאל אותי "מתי נלך לשתות כוס שוקו?". הסתכלתי עליו בשילוב של אימה ותחושת החמצה. אהבתי כל רגע באינטראקציה בינינו. זה היה נעים, מכבד ומעניין.

כשאמרתי לו שיש לי חבר כבר שלוש שנים. הוא לא היה נבוך אלא הביט בי במבט בוחן, כאילו הצליח לקרוא את מחשבותיי בעיני רנטגן. הוא אמר לי "אני מקווה שהוא יודע מה יש לו". אמרתי בכעס שלא היה אמור להיות מופנה אליו: "הוא יודע!"

יצאתי מהחנות וידעתי ששיקרתי. הוא לא יודע ואף פעם לא ידע. אבל את זה יכולתי להגיד בוודאות בקול רם רק אחרי שהצלחתי לשחרר ממנו, להבין שהיה גבר מתעלל.

לעזוב אותו היה בין הדברים הקשים ביותר שעשיתי

אחרי כמה זמן, הוא הציע לי נישואים והסכמתי.

לעזוב אותו, ולהתמיד בהחלטה הזו, היה בין הדברים הקשים ביותר שהייתי צריכה לעשות. אני יודעת שאין סכנה שאחזור אליו. הוא נתן לי את הכלים כדי לעזוב אותו לתמיד. גבר מתעלל שחיסן אותי מהמגפה שהפיץ.

היום אני אומרת שאעדיף להישאר לבד מאשר למצוא משהו לא מדויק. אנשים לעיתים מסתכלים עליי ברחמים וחוסר הבנה. אבל האמת היא שאני אוהבת את עצמי כל כך, שהבן אדם שיהיה איתי יצטרך לאהוב אותי כמו שאני אוהבת את עצמי. אני לבד כרגע, כן. אבל לא בודדה. וזה מה שעושה את כל ההבדל.

למדתי שאין לי מושג באהבה אמיתית. אבל הבורות שלי בנושא, היא מוגבלת. אני מוכנה ללמוד, אבל רק כשיגיע המורה המתאים. אובססיה, קנאה, רכושנות, אלימות זו לא אהבה, זה מה שאני כן יודעת.

לקריאת מאמרים נוספים על אלימות במשפחה לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: Victoria_Borodinova מאתר Pixabay , תמונת הידיים: sweetlouise מאתר Pixabay, תמונת בובה: Taken מאתר Pixabay, תמונת שולחן: maurafayמאתר Pixabay