כאב שאינו מרפה

את הריאיון עם מזל גדעוני, אמו של ליאל גדעוני ז"ל, פתחתי בשאלה "מה שלומך", היא עונה לי במהירות: "רגיל". במהלך השיחה הבנתי שהביטוי 'רגיל' לא נאמר בחטף. בהכל רגיל, מזל מתכוונת לכאב, לשכול, לגעגוע היום-יומי. הכל נמצא כאן, כל הזמן, גם תשע שנים וחצי אחרי שליאל ז"ל נפל. הכל רגיל. לגעגוע היום-יומי. הכל נמצא כאן, כל הזמן, גם תשע שנים וחצי אחרי שליאל ז"ל נפל. הכל רגיל. 

ספרי לי על הבן שלך. 

"ליאל היה אחלה ילד. לצערי אנחנו אומרים את זה על כל החללים, ובתקופה האחרונה אנחנו חווים את זה המון. הוא היה מדהים, ילד של נתינה, אהבה, עזרה לזולת, הוא לא האמין שיש רוע בעולם. הוא רק רצה לעזור וכמה שיותר. זה מה שהוא עשה כל חייו, מאז שהוא היה ילד עד רגע נפילתו. ליאל היה ילד מדהים שכל הסיפורים עליו מתארים איך הוא השפיע לטובה ודאג שיהיה טוב בעולם. אם מישהו אמר משפט לא לעניין, הוא נעמד והסביר לו שלא נוהגים כך ואיך כן צריך לנהוג. הוא לא רק תיקן דבירם, הוא דאג להעביר שזה לא צריך להיות ככה. הוא בן שלמות, באמת. אני אמא אובייקטיבית, יש לי ארבעה בנים, אני לא יודעת אם השאר מושלמים. כשאחיו ספד לו, הוא אמר לליאל שהוא לקח את הכי טוב מכל אחד מהם, והוא היה מושלם. היה הכי מושלם שבעולם, המון אהבה, נתינה, צניעות וענווה. ליאל היה הולך טיפה מכופף, הייתי אומרת לו "תזדקף! תראה איזה חתיך אתה!", היה אומר "בסדר אמא", ונשאר כפוף.

ליאל תמיד היה עם חיוך מדבק ועם אנרגיות טובות, בכל מקום שהוא הגיע אליו היו רק צחוקים ושמחה. הכיר בעל פה סרטי בורקס, מערכוני הגשש החיוור, ארץ נהדרת. עברנו דירה לא מזמן ומצאתי מכתב ששלחתי לו למסע לפולין.

בסוף המכתב, כתבתי לו 'ליאל, תחזור מהר. הבית חשוך והמקרר מלא'. הוא תמיד היה ממלא את הבית באור. לצערי, אנחנו כבר 9 שנים וחצי בבית חשוך ומקרר מלא. הוא באמת ילד מושלם שלי. אין אחד שהגיע ולא סיפר איך הוא עזר לו, תמיד היה שם להקשיב. הוא תמיד היה קשוב לחברים שלו. כשהחיילים שלו הגיעו אלינו אחרי שליאל נהרג, לפי הסיפורים של ליאל זיהיתי אותם. הוא היה משתף אותי בבעיות שלהם ומנסה רק לעזור. מתייעץ עם המשפחה על המקרים. הייתי מגלה בתוך הסיפורים של החיילים כמה הוא הקשיב לנו. הם אמרו לנו שהוא לא ויתר להם ולא ויתר עליהם. היה להם כאבא. הפסד גדול.

תודה לאל גם ההנצחות שלו הולכות בדרכו, כולם חברו להוויה ולדרך שלו, כל המטרה בהנצחה היא בהעברת הטוב שהוא היה. המשפט שליאל אמר לפקודיו כסמל מחלקה והפך למוטו, הוא: ״חייכו, כי חיוך זה שמחה ושמחה זה הכוח להמשיך״.

כשליאל היה ילד, הוא היה מבקש להכין לו כריך נוסף בשביל ילדים ששוכחים. הקמנו את מיזם "ארוחה 10" להנצחתו. כיום מחולקים 1,500 כריכים בבתי ספר בירושלים שמונחים בצורה דיסקרטית וילדים שאין להם לוקחים. בזמן הלחימה הגענו ל-30 אלף כריכים שמחולקים ביום לפצועים, מפונים, ילדי מילואימניקים. הנצחות ערכיות וחיות. בזה אנחנו עסוקים, להמשיך את דרכו של ליאל, ומשתדלים להיות ראויים לו".

איך חווית את השבעה באוקטובר?

"שבת נוראית, טראומה, הרגשתי שאני חוזרת אחורה ולצערי הרב במלחמה הזו איבדנו כ"כ הרבה חיילים. יש חיילים שנהרגו שהלכו בדרכו של ליאל וכתבו את זה בצוואה שלהם, שליאל נמצא איתם. אחד מהם היה רואי דאווי ז"ל, שהלך בדרכו של ליאל. אחרי מותו הסתבר לי שהם נולדו באותו תאריך, גדלו באותה שכונה, למדו אצל אותה מחנכת, שירתו בגבעתי, נהרגו באותו גיל בעזה. 'מכינת ליאל' זו מכינה על שם ליאל. המכינה היא קדם צבאית, חינוכית-טיפולית הפונה לצעירים במצבי סיכון בעלי רקע של נשירה ממסגרות, עבר של התמכרות לסמים ו/או אלכוהול ובעלי רקע פלילי, במטרה להוביל אותם לשירות משמעותי בצבא. אנחנו עכשיו כבר במחזור ח'. אחד מהחניכים במכינה נלחם בעזה, נפצע, ועכשיו הוא קטוע רגליים. זה גומר אותי שהם הלכו אחרי ליאל לגבעתי וזה מה שקורה להם. אבל אחרים ממשיכים את דרכו ונמצאים שם.

זה ממש החזיר אותי 9 שנים אחורה, כאילו הודיעו לי מחדש שהבן שלי נפל, זה מציף, מאוד קשה, גם עד היום זה מאוד קשה, אין כוח אין אנרגיה, את לא מרגישה שיש על מי לסמוך. כשהבן שלי נהרג היו שואלים אותי: "אם יהיה לך עוד ילד, הוא ילך לקרבי?" אמרתי "בטח". הבנים שלי הלכו כ"כ שמחים לצבא וחזרו כ"כ שמחים. האמנתי שהילדים שלי צריכים להיות איפה שטוב להם, זה מה שהיה הכי חשוב לי. אבל היום… אני לא יודעת, אני לא יודעת איך לענות ומה אני אומרת, כי התחושה כ"כ קשה וכ"כ כואבת. לדעתי הושפלנו, זו מילה קשה. הושפלנו שארגון טרור, תת רמה, חלאות, עשו לנו את מה שעשו לנו. אני מרגישה מושפלת. אני רואה את העם, נורא עצוב, קשה להמשיך הלאה. ואת שואלת "למה?" אני שילמתי מחיר יקר מידיי, אנחנו לא ראויים לערכים שלהם. לכל הילדים המדהימים האלה שמשלמים בחייהם. הם נלחמים כתף אל כתף, ולמעלה המנהיגים שלנו נלחמים אחד בשני. איפה אתם חיים?"

איך התחושות עבורך, לקום כל בוקר ל'הותר לפרסום'?

"וואו, זה בדיוק המשפט הבא שרציתי להגיד. השגרה גוררת אותך ליפול למטה וכל פעם את חושבת שאין לאן ליפול יותר, ואת מבינה שהתהום כזאת עמוקה. לקום בפחד להדליק את הטלוויזיה, ואת מתפללת לא לשמוע את המשפט הזה – הותר לפרסום. שוקל טון להוריד את הרגל מהמיטה. לפעמים אני לא רוצה לקום,  זה נורא. הותר לפרסום זה כמו סכין לעומק הלב, כל בוקר".

מאיפה את שואבת כוחות?

"אין לי כוחות, תאמיני לי. שגרה עצובה וקשה בלי כוח. הגוף כואב כמו פצע, אני כמו רובוט, זומבי. קמה, מתקלחת, מתלבשת. לפעמים קשה לי לצחצח שיניים, נשבעת לך. הכל קשה. יושבים כל היום מול הטלוויזיה ובוכים. הרגישות עלתה ברמות שלא ניתן לתאר. היה אפשר למלא ים מהדמעות שלנו, אנחנו רק יושבים ובוכים על הילדים המדהימים, האלמנות, היתומים, אלפי המשפחות השכולות. איך אפשר לקום מכל זה? אני לא אופטימית. לשמוע על אלפי היתומים והמשפחות, זה עצוב לי. פשוט מסתכם ככה. עשרות אלפי פצועים, זה לוקח את כל המספרים".

רגע שתפס אותך בחודשים האחרונים?

"קודם כל ביום הראשון התמונה של שירי ביבס והילדים הג'ינג'ים, זו התמונה שלי למלחמת חרבות ברזל, זו תמונה שנצרבה לי, איך שהיא עוטפת את שני הילדים שלה. וכמובן היום שרואי דאווי ז"ל נהרג, כאילו הודיעו לי שוב שהבן שלי נפל. אין יום שהוא לא קשה, כל אחד הוא עולם ומלואו ומי כמוני יודעת. זה אחד הימים הקשים שהיו לי בלחימה.

היום שבו הודיעו על פציעתו של עידן עמדי היה לי קשה מאוד. את עידן פגשתי לראשונה לפני כ-8 שנים באירוע התרמה לפרויקט 'ארוחה עשר' להנצחת ליאל. עידן מוכשר, רגיש ומרגש, צנוע עם לב זהב, גיבור ולוחם שעזב עבודה, עסקים ומשפחה ב- 7.10, ויצא להגן על הבית ומאז הוא נלחם למען עם ישראל והמדינה שהוא כל כך אוהב. מענטש אמיתי. התגלמות דמות הישראלי היפה. מאחלת לו החלמה מלאה". 

נינט, אמא של שון מונדשיין, ספרי לי על הבן שלך.

"כפרה עליו. שון היה הכי מתוק בסנדוויץ'. תמיד אמרתי לו. הוא הילד האמצעי, ילד טוב. עושה מעשי קונדס, אבל ילד טוב. ביד אחת ספר ובשנייה כדור. הוא בלע ספרים, ספרי פנטזיות, הארי פוטר. הוא קרא 20 פעמים כל ספר, ואהב גם ספרים על אישים. כבר בגיל צעיר הוא היה מרוויח כסף על ידי בלוגים שהוא כתב על צפייה בסרטים. אם חברים שלו היו צריכים עצה, הם מייד היו הולכים אליו. היה לו שכל, הוא אהב מאוד היסטוריה ופילוסופיה. הוא קרא את יובל נח הררי. היה מגיע לתחנת רכבת, קונה ספר בסטימצקי, מגיע לבסיס ועד אז כבר מסיים את הספר. הוא היה כדורגלן מצוין, כדורסלן, ואהב גם טניס. בשבת האחרונה שלו בבית חבר שלו בא בצהריים וביקש לשחק איתו טניס. אחר הצהריים חברים ביקשו לשחק כדורסל, הוא שיחק איתם, וב-10 בלילה ביקשו ממנו לשחק כדורגל, והוא גם שיחק. הוא כאילו סגר הכל בשבת האחרונה. ביום ראשון, ב-6 ביולי, הוא נסע לצפון והצטרף לגדוד שלו כי הוא היה בקורס מ"כים. אמרו לו לצאת בשעה 15:00 מהבית.

את אולי לא מבינה למה אני מספרת לך את זה, אבל יש לי זיכרון חזק כזה. באותו הבוקר, 6 ביולי 2014, הסתכלתי עליו ישן לפני שהלכתי לעבודה, ואמרתי "ואוו! איך הוא גדל, הרגליים שלו מבצבצות, אני צריכה להחליף לו מיטה". והלכתי לעבודה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, ישן.

הוא הגיע לבסיס בחרמון, ובשש בערב דווח ששלחו טיל לחרמון ואני נבהלתי. התקשרתי אליו, והוא אמר לי "אמא אני בסדר כולם במארב, אני בתוך מרחב מוגן, וזה היום המאושר שלי בצבא", ככה הוא אמר. אחרי יומיים הורידו אותם לשטחי כינוס ליד כפר עזה, ב-8 בחודש. וזהו, לא ראיתי אותו יותר. ראיתי אותו ישן ב-6 בחודש פעם אחרונה. הוא נהרג ב-20 ביולי. נתנו להם נגמ"ש לא תקין, בן 50 ומשהו שנה. הנגמ"ש עשה בעיות עוד לפני הכניסה לעזה. כשלקחו אותו לכיוון שטחי הכינוס, הנגמ"ש עשה תאונה, כל מי שהיה בנגמ"ש נפגע, חלק לא נכנסו בסוף בגלל התאונה, אבל שון היה היחיד שלא קרה לו כלום.

הוא התקשר ואמר שהוא קפץ מהצריח של הטנק לשדה, שתביני איזה זריז הוא היה, ספורטאי. בין חמישי לשישי בלילה, החליטו לקחת להם 2 נמרים ולתת להם נגמ"שים. שון היה אמור להיכנס לסג'עייה, וככה גזרו את גזר הדין של החיילים האלה. אני רואה בזה ראייה צרה של המפקדים. אתם רואים שהנגמ"ש לא תקין, הנגמ"ש עשה בעיות גם בתוך עזה, ולא אמרו לו לחזור.

שון התגייס ב-21 ביולי 2013 וב-20 ביולי 2014 הוא נפל. הוא שירת בדיוק שנה בגולני. שון היה ילד מיוחד מאוד. המפקד שלו אח"כ סיפר לנו שהמפקדים היו מעבירים שיעורי היסטוריה, ושון היה תמיד מרותק. היו מביאים להם עלונים עם חומר הלימודים, כולם היו מכינים מזה אווירון, ושון ממש קרא את זה. כולם אמרו שהם לא מבינים אותו, הם היו חוזרים עייפים מאימונים, ושון האיר עם הפנס שלו על ספר, כי הוא היה חייב לקרוא לפני השינה".

"לשון לא היו הרבה חפצים. עד עכשיו לא נגעתי בכביסה המלוכלכת של שון מהצבא, זה עדיין במחסן. ברקע השיחה שלנו, את שומעת את הנביחות של הכלב של שון. בטלפון של שון מצאנו את המכתבים שהוא כתב לנו. מכתב בשבילי, בשביל שירלי, שחף, המשפחה והחברים. אני כל הזמן רק קראתי את המכתבים. ידענו ששון לא יכול ללכת פתאום ככה בלי להיפרד. מכל דבר הוא נחלץ. כשחייל נהרג יש כתבה בעיתון, אז גם על שון הייתה כתבה, וב-2018 התקשרו אלינו מדובר צה"ל ואמרו לנו שחנן בן ארי רוצה לכתוב שיר על שון. שמחנו, פגשנו אותו. הייתי הולכת כל יום לקבר, הלכנו גם עם חנן, ישבנו שם, סיפרתי לו על שון, הראיתי לו תמונות ובסוף הביקור הראיתי לו את המכתבים שהוא כתב. ואז הוא אמר לי שהוא יכתוב שיר על שון. לקראת יום הזיכרון הוא התקשר ואמר שהוא ישמיע לנו את השיר, הוא הלחין את המכתבים, והוא השמיע את השיר 'לילה טוב שון', השיר הזה הדהד לכל מקום.

אנשים מכל מקום אמרו לי שהשיר הגיע אליהם. אפילו תרגמו את השיר. נזכרתי עכשיו במשהו שמעלה לי חיוך. שון היה הרוח החיה בין החברים שלו, הוא אמר להם בואו נשחק כדורגל, אבל לפעמים לא היה מגרש, אז הוא היה מטפס על גג של בית ספר באזור, עולה למעלה וכולם אחריו משחקים שם. כמובן שהחולצה שלו הייתה מלוכלכת, אז לפני שהוא חזר הביתה הוא היה הופך אותה מהר כדי שלא נראה. בקורס מ"כים הם היו בדרום בפברואר. הם הגיעו למעיין שנקרא עין ירקעם. היה קר. שון הוריד את הבגדים, קפץ לנחל, וכולם אחריו. הוא סחף אותם. לשון היה אומץ. הוא ראה קיר, רצה לעבור אותו – ולא ראה בעיניים. אחד מהחבר'ה שהיו איתו בקורס מ"כים נהיה לימים מדריך טיולים, ואמר באזכרה שלו: "בכל פעם שאנחנו עוברים עם הקבוצה שלי באזור אני מספר את הסיפור של שון".

כל תל אביב מזכירה לי את שון. הוא היה נהנתן, הוא אהב לנסות מסעדה חדשה. היה בו הכל מהכל. והוא היה צנוע, הכי צנוע שאפשר. אם מישהו רצה לקנות משהו מהשק"ם, והיה אסור, שון היה אומר "אל תדאג, תן לי". הוא היה קונה, מביא, מחייך למפקד – ולא היו עושים לו כלום. אמרו לי שאם המפקד היה אומר משהו, ושון חשב אחרת – הוא היה אומר לו. היו לו אומץ וחיוך שובה שאי אפשר לעשות לו כלום. הוא היה מצטיין בוחן בראור, ובגלל שהיה מצטיין, הוא היה מקבל בתור פרס לצאת הביתה לשבתות. לפעמים חיילים ביקשו ממנו את השבת שהוא קיבל, וסיפרו שבגלל שהיה לו לב כ"כ טוב, הוא חילק את השבתות שהוא קיבל".

איך חווית את השבעה באוקטובר?

"היה נורא. כשהצבא יצא ללחימה בעזה מלא אנשים התקשרו ושאלו איך אני מרגישה. אמרתי שאני מרגישה בצוק איתן 2. ואז צה"ל הגיע לסג'עייה. הטלפון שלי התפוצץ. כל מי שמכיר את שון רצה לדבר.

כתבתי לשון מכתב על הקבר. אנשים אמרו לי שהם שולחים טיל לזכרו של שון, והייתי חייבת לכתוב לו משהו. אני מרגישה שהבאתי מתנה לשון. אלו כמה מילים בודדות, אבל היה לי חשוב לכתוב לו. שמתי לו על הקבר, ועד עכשיו זה שם, יותר מחודש. הרגשתי שזה משלים את המלאכה. זה כ"כ מעודד אותי לשמוע שראש הממשלה אומר שאנחנו לא נפסיק את הלחימה עד שנשמיד את החמאס, את הרעל הזה. הם טבחו בנו והרסו לעצמם. אם הם היו בני אדם נורמליים, בכיף. אבל הם התחילו, והם צריכים לשלם. אסור לנו לרגע להפסיק. הממשלה צריכה לדאוג שתהיה למדינה שלנו שקט. בדרום ובצפון. אנחנו מדינה עם כוח. המלחמה הזו היא השלמה של צוק איתן".

כמו פאזל של מיליון חלקים

איך התחושות עבורך לקום כל בוקר ל'הותר לפרסום'?

"זה נורא ואיום. אני סוגדת לכל חייל שנלחם. עבורי החיילים הם אלוקים. הם חומת הביטחון של מדינת ישראל. הם נלחמים באהבה. אין שני חלקים של המדינה, כולם נלחמים יחד ולא אכפת להם למות למען המדינה שלנו. ברגע שאני שומעת שחייל נופל, עבורי, שון עוד פעם נופל. הם הכי מדהימים בעולם, זה הרואי. אמרתי בלוויה של שון שזה לא מתקבל על הדעת לראות ילדים קטנים, לדעת שהם ילכו לצבא. כשהייתי קטנה אמרו לי שיהיה שלום ולא אלך לצבא. כשאני רואה ילדים קטנים אני מתפללת שהם לא יצטרכו להתגייס. לפני שבוע וחצי הכרנו בן של חברים טובים שלנו שנפל. היינו בלוויה שהייתה עד אחת בלילה. נסעתי עם בעלי, ובעלי לא הולך לשום דבר. הוא בכה בדיוק כמו שהוא בכה בלוויה של הבן שלי. היו שם חיילים פצועים, זה היה קשה. כל הכבוד לאנשים שהולכים ללוויות ומכבדים את משפחות הנופלים. זה קשה כל כך. אני גאה במשפחות, הן מרימות את הראש.

אני חושבת שהמשפחות השכולות של היום עדיין לא מפנימות לאן הן הולכות. אני שנים הסתכלתי לכיוון הדלת, חיכיתי ששון הבן שלי, יפתח את הדלת. כשאני רוצה להתרפק עליו אני חושבת על שיחות בינינו ומרגישה את הלחיים הרכות, את החיוך שלו. זה לא פשוט. כואב לי על המשפחות, על כל החיילים. את רואה שזה חוזר על עצמו". 

מאיפה את שואבת כוחות?

"אני שואבת כוחות מהמשפחה. כל המשפחה שלי תלויה בי. לפני ששון נפל אני הייתי החולייה החלשה במשפחה, אבל כשזה קרה הייתי חייבת להרים את הראש מעל המים. עכשיו אני בחופשת מחלה. הייתי אצל הרופא ואמרתי לו "תקשיב – אני חייבת להיות בריאה בשביל המשפחה שלי". הוא לא הבין. זה עמוק, זה בדיוק זה. אני חייבת להיות חזקה, אחרת הכל מתרפק. אני מדברת על הכל, הכל על השולחן. בהתחלה טאטאנו דברים, לא אמרנו את השם שון. לאט לאט אני אמרתי את השם שלו.

נולד לנו נכד מהבן הגדול, שחף. יש לנו את שחף הגדול, שון, ואחריו שירלי. שחף התחתן ויש לו תינוק. זה היה חול המועד סוכות. הייתי צריכה להיות ברית, תומר גרינברג ז"ל התקשר ואמר שהוא רוצה לעשות סיבוב של הורים שכולים מצוק איתן, לפני השבעה באוקטובר. והוא רצה להתחיל אצלנו. אמרתי 'תודה רבה, אבל אתה יכול להתחיל אצל כולם ותבוא אלינו בסוף'. קצינת קישור חזרה אליי ואמרה שהוא מתעקש כן לבוא אלינו, מחר. אמרתי לו שיש לנו ברית מחר ושהוא יכול לבוא לברית. שלחתי לה את הכתובת והוא פשוט הופיע בברית. זה היה בסוכות האחרון. כולנו התגודדנו סביבו, הוא כבש את כולנו, הוא אמר שהוא יודע מלא דברים על שון. חימם לי את הלב שהוא לקח את עצמו ובא. הוא אמר שהוא בנחל עוז והמצב קצת מתוח ולא היה בטוח שיצליח לבוא. קראנו לתינוק שון מונדשיין. תומר ז"ל חיבר אותנו כל כך וכתב לנו הקדשה יפה וקנה מתנה. הוא נכנס לכולנו ללב. אחרי שלושה ימים קרה האסון הנורא. הוא שלח לי הודעות, ווידא שכולם מבקרים אותי. הוא אמר כמה ההורים השכולים חשובים לו. ראיתי שיש בו אומץ כזה, בשבעה באוקטובר מאוד דאגתי לו. ואחרי כמה זמן הוא נפל.

. זה היה ב-11 בלילה, התקשרה מישהי מהצבא ואמרה "הקצין של גולני שהיה אצלכם בברית, תומר גרינברג, נפל". בשש בבוקר בעלי העיר אותי, הוא לא ידע שלא ישנתי כל הלילה. אמרתי לו שאני יודעת.אני הרגשתי שהוא ייפול, כעסתי עליו כמו שכעסתי על שון. אמרתי שהוא אמיץ מידיי. הייתה לי מערבולת כזו. מאוד כאב לי, הרגשתי כאילו הבן שלי נפל.

לא הצלחתי ללכת לעבודה, ישר התקשרתי לקצינת הנפגעים ושאלתי איפה הלוויה. השמיים בכו באותו יום, עצב לא נורמלי. הבן שלי שחף הביא את כל החברים שלו ללוויה. אני חושבת על תומר, שפגשתי אותו פעם אחת, והלב שלי נופל. הוא השאיר חותם על הרבה אנשים בארץ".

רגע שתפס אותך בחודשים האחרונים?

"הרגע שתומר גרינברג ז"ל נהרג. איך שהתחילה הלחימה בעזה הלב שלי דפק כל כך חזק, הייתי בטוחה שאני הולכת לחטוף התקף לב, אמיתי. בכלל, את כל מה שקרה בשבעה באוקטובר אני עדיין לא מבינה. איך זה קרה לנו? אני לא יודעת אם יש למישהו הסבר. זה פשוט נורא ואיום, זה תפס אותנו לא מוכנים. הם פשוט רצו לכבוש את המדינה שלנו, הם היו בדרך לזה. אני יודעת, מרגישה, שזה המשך של צוק איתן. אני כל הזמן מתפללת שכל החיילים שנכנסים שייכנסו עם נמרים מוגנים. שלא יקרה מה שקרה עם שון, אוי ואבוי. הייתי רוצה שכולם יהיו מוגנים".

מסר לעם: "קרה לנו מה שקרה, אין איך להסביר את זה. במיוחד כשנחשבנו לצבא הכי טוב בעולם. נתפסנו ככה, עם ידיים קשורות מאחורה, באלם ובהלם. אני חושבת שאנחנו צריכים להיות מאוחדים, אבל אני רוצה שאף אחד לא ינסה להסית. שהממשלה תמשיך בפעולה הזו למיגור החמאס, להשמיד את המנהרות הנוראיות האלה שהם בנו, להשמיד את התשתיות של חמאס. אם הייתי מרגישה טוב הייתי מנסה לעצור את המשאיות ההומניטריות בכרם שלום. מה פתאום לעזור בלי שהם עוזרים? החמאס לוקח הכל ולא נותן לאנשים שבאמת מסכנים את המזון. המסר שלי – שימשיכו, שלא יפסיקו, שיהיו יחד, שיכבדו את הממשלה שנבחרה ולא ישימו רגליים.

אחרי שתיגמר המלחמה, אפשר לשנות. תתנו לאדם שנבחר לעשות את העבודה, אני מאמינה באמונה שלמה. אין אדם אחד בארץ שלא ירצה שהחטופים האומללים יחזרו. אין אדם אחד. לא מאמינה שאדם עברי יהודי שלא ירצה את אחינו החטופים בבית. לא צריך לעשות אנדרלמוסיה שלמה. אנחנו צריכים להיות הגב הבטוח של כל החיילים שנלחמים. הם רוצים להילחם, לכולם אכפת מהמדינה, חייבים לשמור את המדינה. את יודעת מה שמעתי אתמול? נבהלתי, שמעתי ברדיו שאיראן רחוקה מפצצת אטום מרחק של חודשיים. זה לא צריך להזיז לאף אחד כלום? אנחנו צריכים לחבק את הממשלה, אני בטוחה שיש אנשים שאכפת להם, לחבק את החיילים, ונקווה שנשרוד את הדבר הזה" אומרת נינט מונדשיין. 

חיילות של אף אחד

"להתעורר!!!! להתעורר!!! העם כשלעצמו מדהים, שכם אל שכם, לא מבדילים בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים. אנחנו צריכים להתעורר, להסתכל סביב, שהפרופורציות יהיו שונות. במיוחד נבחרי העם צריכים להתעורר, די להיות אחד נגד השני, אנחנו מובסים כי אנחנו אחד נגד השני. הכוח שלנו הוא באחדות שלנו. הלוואי שנהיה אפילו קצת יותר ראויים למחיר שהילדים משלמים, למחיר שישלמו היתומים שיגדלו כך. המשפחות שאני יודעת מה הן הולכות לחוות. כשליאל נהרג הגיע אלי אב שכול 14 שנה. שאלתי אותו מה זה הסרט הזה, הוא אמר לי – "מזל, את בפרומו". הן עוד בפרומו. זה הולך איתך כל היום, אין שנייה שליאל לא במחשבות. שנהיה ראויים למחיר שהם שילמו, שנתלכד ונהיה יחד, הכוח שלנו הוא ביחד לא בהקנטות. יש לנו מספיק עם מי להילחם, לא צריך להילחם בתוכנו.

עוד יותר קשה לי במלחמה עכשיו, הבן שלי התנדב והתגייס והלך למלחמה וחברים שלו נפצעו. ימים מאוד קשים וטרופים, אנחנו מאבדים את טובי בנינו. לפחות שנהיה ראויים להם. וכמובן להחזיר את כל החטופים, זה ברור מאליו שכל החטופים יחזרו הביתה ודי, בלי הותר לפרסום. למרות שאני לא יודעת מה מחכה לנו עם הצפון. די, אין כוח. אם אנחנו צריכים לחיות על חרבנו לפחות שנהיה יחד, נתמוך. בדיוק כפי שקורה בשדה הקרב, כך צריך להיות פה, יחד כתף אל כתף. אני מאחלת החלמה מהירה לכל הפצועים, מחבקת ומשתתפת בצערן של המשפחות. יום יום חושבת עליהם ודואגת להם. מייחלת לימים טובים ושקטים יותר", מוסיפה מזל גדעוני.