מאת: אריאל אופיר
****
הרגתן אותי קודם
ידי הגבר
כרכיכות הנעות על גופי
טרם באות למצוץ הדם
כבדות כמסעות העבדים
כמבצר באחוזת דוכס
אוחזות ומושלות
בכבודן העתיק יומין
לא אתן להן מבוקשן עוד
ארחיק מראשי תחושתן
אשחיתן מזיכרון תאי
אשבר הגפות
הצרורות בצרור חיי
****
אישה נוצרה מצלע אדם
משם הסתובב לו גלגל
תודעה פגומה
אולי מוטעית
אישה היא סוג ב׳
נועדה לשרת
נולדתי ליצרנות וסיפוק
על בשרי חוויתי
משהו חדר עמוק אלי
למרות שכל מה שבראשי
הוא מגע
מרטיט נשימה ופעימה
כקרן שמש שחומה נוחת בבוקר קר
חיבוק חזק
נצחי
את יסודות העולם הוא מחזיק
נשיקה חקוקה
כריח של דשא רטוב אחרי גשם ראשון
אני חטא האנושות
לילית
לא אמא תרזה
ובא לי טוב
פשוט
אל תניח לי למות מחדש מכל נגיעתך
*****
והנה הדבר
הטאבו האסור
שאותו אני מפחדת
להוציא מפי
כי לצרוח לא
בקולי קולות
כשמשהו חודר לתוכך
ואת נשארת שרויה
זה לא רגיל
ומוזר
והזוי
ומטורף
ואני
****
מחזור
התעוררתי בלילה
מדקירות השטן
ואש
מחרבת והורסת
שרפה את כל גופי
התפתלתי
עד שנרדמתי
****
אריאל אופיר: "התחלתי לכתוב לפני בערך 4 שנים שירים בשביל הפריקה. זו תרפיה לכל דבר מבחינתי וכל שיר מרגיש כמו סגירת עטיפה של סוכריה חדשה".
לכל השירים במדור "נשים כותבות שירה" לחצו כאן
שם המדור הוא ציטוט משיר מאת עמליה זיו בשם "נשים כותבות שירה"
