מאת: לילך שמילוביץ ויעל סטרוגו (*)
מערכת בריאות הנפש בישראל מאופיינת בריבוי מבלבל של מקצועות פרא רפואיים ותתי התמחויות, עד שאין פליאה שנוצרת היררכיה מקצועית. בתחתית ההיררכיה נמצא לרוב מקצועות שבהם עובדות נשים. האם זה מקרי? לא.
מלכתחילה מקצועות הטיפול נתפסים כמגלמים חלק מטבען של נשים. הם מבוססים על אמפתיה, הכלה, רגישות וכדומה. מקצוע "נשי", פעמים רבות נתפס כמשימה נשית "טבעית" שאינה דורשת כישורים או התמחות מעמיקה. זאת בניגוד למקצועות יצרניים או מדידים שנתפסים כגבריים.
בהיררכיה הזו, שנטועה בכלכלה ובמדיניות רווחה גבריות, מטפלות באמנות נמצאות בתחתית. אמנות מתמקדת בחוויה, ביצירה לא מודעת, בביטוי לא מילולי או מומשג. בעולם שמבוסס על תפיסות ידע גבריות שמתמקדות במילים ובהגיון, מטפלות באמנות חוטאות בכמה "חטאים" ומשלמות על היותן בבת אחת נשים, מטפלות, ואמניות.
מקצוע נשי שזעקתו לא נשמעת
הערך החברתי הנמוך למקצוע הנשי הזה הוא הסיבה לכך שכשאתן שומעות על מטפלות באמנות רוב הסיכויים שאתן לא יודעות שמדובר בענף בפסיכותרפיה שמשלב כלים יצירתיים ומושתת על עולם הדמיון ועל שיחה סימבולית. ההכשרה כוללת תואר שני קליני שמתבסס על גישות בתחומי הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה ועל ידע מתחום האמנות חזותית, ומשלבת 3 שנים של הכשרה מעשית קלינית מודרכת.
הטיפול באמנות החל להתפתח כמקצוע בפני עצמו באמצע המאה ה-20 באירופה ובארצות הברית, וקיבל הכרה כמקצוע בארץ בתחילת שנות ה 80. כיום, הוא משולב רבות במוסדות החינוך והבריאות. ועדיין, נראה שהתחום נותר כילד מקופח, לא מובן, מסתורי, וסביבו בליל של דעות קדומות.
בניגוד לפסיכולוגיה, אשר החלה כמקצוע גברי שצמח במקורותיו מתחומי הרפואה, הטיפול באמנות הוא מהמקצועות הנדירים שאין להם אבות והחלוצות שלו ברחבי העולם הן נשים. יש בו גם רוב נשי מובהק (85 אחוז). יתכן שזאת סיבה עיקרית לכך שבדומה למקצועות "נשיים״ נוספים כמו הוראה או עבודה סוציאלית הוא משתלב ברכות וזעקתו כמעט ולא נשמעת.
ולמטפלות באמנות יש על מה לזעוק
בישראל, מטפלות באמנות מחויבות ב- 1560 שעות עבודה טיפולית ללא שכר: שנתיים של הכשרה מעשית ללא תשלום במהלך התואר השני, ולאחר מכן שנת סטאז' שכוללת עבודה לכל דבר ועניין ועבורה המטפלות לא מקבלות תשלום. להיפך, הן משלמות למוסד הלימודים עבור שעות הדרכה, כחלק מתהליך הכשרתן.
היות וכל שנה מקבלים הכשרה כ- 350 מטפלים ומטפלות באמנות, והיות והם עובדים בעיקר במוסדות של משרד הבריאות והחינוך, עולה כי המשק מרוויח על כל שנה מעל 16 מיליון ש"ח על חשבון המטפלות.
מדובר בשימוש נצלני בכוח עבודה נשי לטובת חיסכון למערכות הבריאות והחינוך. העבודה בשנה זו אינה שונה מעבודת טיפול שאיננה במסגרת הסטאז'. בשל ריבוי השעות הנדרשות נאלצות נשים רבות לוותר על עבודה נוספת, ולמעשה עובדות ללא שכר תקופה ארוכה.
משרד הבריאות, מצד אחד, לא מכיר במקצוע הטיפול באמנות, ומצד שני מזמין לסטאז' במסגרתו. הדלתות נפתחות עבור המטפלים באמנות שעובדים ללא שכר. אך לאחר עבודת הסטאז', הדלתות נסגרות בטענה שאין תקנים להעסקה בתשלום.
מסלול החתחתים של מטפלות באמנות נמשך לאורך החיים המקצועיים בצורה שמאפיינת מקצועות "נשיים" רבים. למשל, תנאי ההעסקה מציעים משרות בשכר הנתפס כ"משכורת שנייה" או "משכורת משלימה". בשל כך, על פי רוב, מטפלות באמנות שמבקשות לקבל משכורת מלאה נאלצות לעבוד בשניים או שלושה מקומות שונים, שבכל אחד מהם הן נדרשות להשקעה והתמסרות ללא תגמול.
התוצאה בשטח היא שמטפלות שיש להן אפשרות להישען על מקור ההכנסה של בן הזוג מוצאות את עצמן מוותרות על משרה מלאה, ומקבלות את משרות המשכורת השנייה או המשלימה. נוצר מעגל אכזרי שבו על אף המאמץ של נשים להתקדם ולהתפתח מקצועית, בפועל מתקבע פיצול תפקידים מגדרי.
"לכי תסבירי שכבר שנה שלמה אנחנו בוכים את הנטישה שלו "
ההקטנה המערכתית של טיפול באמנות משקפת את התפיסה החברתית השגויה על התחום הנשי כל כך. אני, יעל, השתוממתי לגלות את הפער בין העבודה הטיפולית לתפיסה החברתית את המקצוע עוד כסטודנטית. לכי תסבירי ש-לא. אני לא אעשה איתו היום ציור לכבוד טו בשבט. כנראה שמה שנעשה היום זה מה שאנחנו עושים כבר שנה שלמה: לקחת פטישים ולשבור את כל מה שאפשר. לצעוק את האובדן שלו. לבכות את הנטישה שלו. ובסוף- לאסוף את השברים ולתת להם בית, בתוך ארגזי קרטון חתומים היטב. לשמור עליהם מכל משמר. ולכי תסבירי לאמא שלו ש-כן. זה ממש חשוב. ממש קריטי שתגיע לקחת את כל הארגזים האלה. כולם. כן, הוא ביקש לשמור אותם בביתו. זה ממש חשוב. ממש.
הרתיעה מהתחום משקפת את הגוון המסתורי והבלתי נודע שבשפת האמנות, שעשוי להיתפס כמאיים ומעורר חרדה. זאת, גם על שום שהחברה מטמיעה בנו מילדות את המשוואה: יצירה= תוצר אסתטי. תום (שם בדוי), מטפלת באמנות ותיקה, אומרת: "האמנות מאפשרת ביטוי, שינוי, במקום שהמילים בו נגמרות. לאמנות יש כוח מרפא. לא מבינים את המהות העמוקה של המקצוע, אך גם קשה לתת הסבר שיהיה מובן".
התפיסה החברתית את התחום, מביאה לתסכול מתמשך, תחושת זלזול, הפחתת ערך, מבוכה וכעס. מטפלות באמנויות שרויות במאמץ תדיר להסברת המקצוע, הערך והתרומה הייחודית שלו, לעומת פעילות אמנותית שאינה טיפולית, או טיפול שאינו בהבעה אמנותית. אבל נראה כי גם נסיונותיהן של המטפלות בעצמן להסביר את התחום, לרוב נתפס כמסובך ובלתי מובן לאנשים שאינם מתחום הטיפול או האמנות.
החטא המשולש למול הסדר הגברי – נשים, אמניות ומטפלות
ייתכן שאחת מהסיבות לקושי היא שאנו חיות בעולם בו ידע ומיומנות מוגדרים לפי הסדר הגברי: רעיונות, מילים, רציונאל, הגיון. אז איך מסבירות את הלא-מילולי בעולם שנותן ערך למילים? כפי שאומרת מיטל ב. : "הפער בין העבודה הטיפולית לתפיסת המקצוע נובע מהקושי של מטפלים באמנות להמשיג ולתמלל תהליך שאיננו מילולי בהוויתו".
אותו סדר מסורתי, גברי במקורו, דורש גם ספרות מקצועית רחבה ומבוססת על מנת לייחס ערך למקצוע. בתחום הטיפול באמנות יש מחסור במחקר וכתיבה אקדמית. אחד ההסברים לכך הינו שמטפלים באמנויות, באופן טבעי, ממוקדים בתהליכים בלתי מילוליים ולכן ישנו מחסור במחקר וכתיבה אקדמית.
כיצד ניתן, אם כן, לתת למקצוע נשי את הכבוד שמגיע לו בשדה? אפשרות אחת היא ללכת בעקבות מחאות נשיות קודמות רבות ולפעול מהשטח למעלה. המטפלות יצטרכו כנראה לקחת את העניינים לידיים, למשל באמצעות הקמת קהילה חזקה ואיתנה של טיפול באמנות, שמעוגנת במחקר משלה ומעודדת שיווק והסברה של המקצוע.
כפי שדניאלה ו. מטפלת באמנות שעובדת משרד החינוך, סוברת: "אני חושבת שאין מספיק יחסי ציבור למקצוע כמו עו"ס ופסיכולוגיה. תחום המחקר חייב להתפתח ויש צורך ליצור נישה מחקרית משלנו. אנחנו, המטפלים, אחראים לכך. אין מספיק גופים מייצגים (חוץ מיה"ת). בנוסף, צריך לעשות ימי עיון שהם לא רק למטפלים בכדי לחשוף את המקצוע."
מי שמשלמים את המחיר הם המטופלים
אפשרות שנייה קשורה, כמובן, למערכת. יוקרת המקצוע יכולה לעלות באמצעות שינוי תנאי הקבלה ותנאי הסף לסיום הלימודים, האחדת תנאי הכשרה ויצירת תיקנון מקצועי. בישראל למשל, מקצועות התרפיה נלמדים לרוב בבתי ספר גבוהים לחינוך. קיימים אף מסלולים ללימודי תעודה, אשר אינם תחת בקרה של המועצה להשכלה גבוהה. גם לאחר הסמכה רשמית, מטפלים רבים עובדים תחת תקנים של הוראה או ריפוי בעיסוק.
מי שמשלמים את המחיר על היעדר התקינה הם המטופלים. כמו בכל תחום, הגדרות ותארים אינם מספיקים בכדי לנבא או לטעון מי היא מטפלת "טובה". אבל כשהתחום פרוץ כל כך: דין מטפלת שעברה הכשרה המחייבת אותה בכללי אתיקה, פיקוח והדרכה עבור כל טיפול דינה כמי שעברה הכשרה מזדמנת ללא שום רף שנקבע וללא ביקורת מצד אף גוף מפקח.
יש צורך לתת למקצוע את הכבוד שמגיע לו, למרות הרוב הנשי שבו, ולהסדיר את התקן שלו. ויש צורך לעשות זאת לא רק במקצוע הזה ולא רק עבור מטפלות באמנות, אלא גם עבור מקצועות אחרים שידועים כ"נשיים".
(*) יעל סטרוגו, מאיירת ומטפלת באמנות, עובדת בבי"ס לנערים ונערות המתמודדים עם הפרעה נפשית. לילך שמילוביץ היא מטפלת באמנות ומאיירת, מטפלת בסטודיו טיפולי בתל אביב במבוגרים ומבוגרות עם משברי חיים שונים ועובדת במרכז רשותי לטיפול בילדים וליווי הוריהם.
לקריאת מאמרים נוספים בנושא פסיכולוגיה לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: ivanovgood מאתר Pixabay
