יעניין
אותך
אתי בן שימול
30 נובמבר 2023 | משך הקריאה: 7 דקות
שירה-אמונה אמסלם, אחותו של אביחי אמסלם ז"ל, כותבת לזכרו

כולנו עוברים ימים קשים מאז אותה שבת ארורה. בימים הראשונים של הלחימה מצאתי נחמה בעשייה, בהתנדבות, בלהיות עסוקה עד שאני קורסת. זה החזיק לתקופה מסוימת וחלף. ככל שהימים חלפו שקעתי במן דכדוך, הימים לא נהיו קלים יותר. אנשים סתגלנים, זה נכון, אבל לא כשמדובר באובדן.

ואז קיבלנו ל"פוליטיקלי קוראת" פנייה מגילה נהון, שביקשה להנציח בכתבה את חברתה, דניאל בן סניור ז"ל, שנרצחה במסיבה ברעים. חשבתי שזה מעשה כל כך ראוי ונרתמתי לכתוב את סיפורה. לאחר שסיימתי הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות, להנציח את זכר המתים, קורבנות המלחמה האיומה הזאת. שזה בעל ערך ומשמעות לתת במה למשפחות לספר מי היו יקיריהן בחייהם. שלא יישארו רק עוד שם ופנים שמזכירים בחדשות, כי הם היו הרבה יותר מזה.

לצערי, במשפחתי המורחבת גם חווינו אובדן. אביחי אמסלם, הבן של בת דודתי היקרה, רותי אמסלם, נהרג בלחימה. לא הכרתי אותו היכרות קרובה, כל אחד מאתנו גר בקצה השני של הארץ ויצא שהתפספסנו, והיום אני מצרה על כך מאוד.

רציתי לשמוע עליו, להכיר מי הוא היה, איזה מן אדם פספסתי.

קראתי בשקיקה פוסטים שאחותו שירה-אמונה אמסלם כתבה ברגישות מופלאה ובכתיבה זכה. שירה נוהגת לכתוב כמעט בכל יום פוסט על אביחי, כל מיני זיכרונות של רגעים משותפים לו ולה שנרקמים והופכים להיות אוסף של זיכרונות שמספרים את סיפורו ומשקפים את הקשר המיוחד כל כך בין אחות גדולה לאח קטן.

וכך יצא שפניתי לשירה והצעתי לה שננציח את זכרו של אביחי גם בכתבה. שירה הסכימה מייד, מבחינתה "שכולם ישמעו מי הוא היה".

התלבטתי איך לכתוב את הכתבה, האם כריאיון או שפשוט אתן לשירה לספר על אביחי. החלטתי לתת לשירה את הבמה, שכן היא יודעת לספר עליו הכי טוב, מתוך קרבה אמיתית וקשר עמוק. לא רציתי לגעת במילותיה.

אחי אביחי

שירה-אמונה אמסלם מספרת:

אחי אביחי היה אחי במשך שלושים שנה וחמישה חודשים בדיוק, וזה רצף, כמו קו ארוך, שמורכב מאינסוף נקודות ופיקסלים. חיים שלמים שגדלנו שלושתנו – אני בת 35, לירזי בת 34 ואביחי בן 30 – צפופים יחסית. צפופים כל כך שקיבלנו קצת את הצורה אחד של השני, שכל אחד מאיתנו זלג קצת לאחרים.

זכיתי בשני אחים טובים ונפלאים, חדי לשון ומחשבה ורחבי לב. גם כשהדיונים היו הופכים לוויכוחים נוקבים, איכשהו מצאנו תמיד את הדרך חזרה אחד לשני, במיוחד אביחי שכל הזמן חיפש אותנו ורצה שנבוא, רצה להצטרף לאירועים אפילו קטנים, אפילו אם זה אומר שהוא בא מרחוק.

מאיפה אפשר בכלל להתחיל לספר על אח קטן שהיה, כמו מילות השיר, ילד חן בן שעשועים?

לירזי ואני צמודות בגיל ואביחי היה הקטן. הוא היה הצעצוע שלנו, שמחנו בו, קינאנו בו, אהבנו אותו, שיחקנו איתו, התעללנו בו קצת בגבולות הטעם הטוב כמובן.

רבנו והשלמנו, שיחקנו וגדלנו.

אני הייתי ילדה מופנמת וביישנית, ואת רוב הזמן הייתי מעבירה עם ספרים וגומעת ידע בצמא. כשהאחים שלי היו קטנים הם היו בטוחים שאני יודעת הכול. אביחי ולירז היו שונים ממני ובילו את הימים באופניים, טיפוס על חומה או על עץ, משחק ברחוב ובגדול – בפציעות שונות ומשונות. במיוחד אביחי שהספיק להיפצע ממסמר בקיר כשרץ בלי ששם לב, לשבור יד, לפתוח סנטר וכו'. ילדות קסומה של שנות ה-90.

אביחי היה ילד מתוק וטוב לב. ילד מרצה שאוהב לשמח את כולם. אני כותבת עליו בלשון עבר והגרון שלי נחנק. כמה אור הוא היה בבית שלנו. כולנו אור, אבל כשיש רק שלושה ואחד נופל נשארות רק שתיים וזה אור עמום הרבה יותר…

הייתי הולכת איתו לחברים שלי. במקום שהוא יתקרצץ אליי ואני אסרב, אני הייתי זו שרוצה להביא אותו איתי. אהבתי את ההליכות הארוכות. אהבתי לדבר איתו על החיים, על החברים מהכיתה, על פחדים, חששות, חלומות, תקוות. אהבתי ללמד אותו (כאמור, ילדה חנונית) על עלה, על פרח, על שבלול, על שלולית. אהבתי שהוא מחזיק לי את היד ומעורר בי תחושה שרק שנים אחרי הבנתי שדומה לאימהות.

הוא היה ילד עדין ורגיש, אפילו קצת יותר מדי, אך גדל והפך לנער חזק ובטוח בעצמו. הוא ולירז מאוד מוזיקליים, שניהם מנגנים על קלידים וגיטרה, אביחי גם ניגן על תופים שחסך שקל לשקל כדי לרכוש אותם. לירזי תמיד חלמה לכתוב ולהלחין איתו שיר ולבצע ביחד.

כשגדל פתאום הבנו כמה בן זה שונה משתי הבנות. פתאום טיולים בטרמפים לצפון, פתאום חמישה בנים 'נוחתים' עלינו לאירוח בהתראה של רגע, פתאום סיפורי קונדס וגיבוש מהישיבה התיכונית, הבאת פיוטים הביתה. אביחי אהב מאוד לשיר שירי שבת והיה מסלסל בקולי קולות, ואנחנו היינו מנסות להצטרף.

התבגרות והתגברות

הוא תמיד היה רגיש, גם כשהתבגר והפך לגבר קשוח הוא נשאר זה שרואה את האחר. הוא התנדב בתיכון יחד עם חבר ב'טל לימן' – גן לילדים עם מוגבלויות קשות. מצאנו מכתב מהגן ובו ציון לשבח של אביחי שהיה היחיד שלא היסס ונכנס גם למחלקה הסיעודית. גם בהתנדבות שלו ב'קו לחיים' הוא היה כמעט היחיד שמוכן לטפל במבוגרים סיעודיים, כולל החלפת טיטולים ושאר משימות שלא תמיד נעימות לבני נוער. הוא אמר לנו שאמנם זה לא נעים לו, אבל הם צריכים אותו אז הוא מתגבר. ואולי זו המהות של אביחי – ההתגברות הזו תמיד על האינסטינקט הראשוני של ביישנות , עצלות, הימנעות, מתוך הסתכלות על כמה האחר צריך אותו.

התגברות, מאותו השורש של המילה גיבור.

אחי הקטן באמת היה גיבור.

הוא הילד שהצליח להציל חבר לכיתה בתיכון מנשירה, כשאימץ אותו לחבורה שלו ושיקם אותו חברתית וכך סייע לו גם לימודית. הוא זה שנענש אחרי שעמד להגן על חברי כיתתו כשהמורה נזף בהם והזכיר למורה שיש ביניהם גם עושי חסד ומתנדבים והם בעצם ילדים טובים. הוא זה שהיה שוטף כלים אחרי ארוחות שבת כשכולנו מדושנים ומנומנמים, העיקר שאימא שלי לא תטרח עוד. הוא זה שהיה מגיע אלי לאסוף אותי מכל מיני מקומות, כשלא הרגשתי טוב וההורים לא היו פנויים. והוא זה שעליו אמר המ"פ שממש בתחילת ההיכרות שלהם הוא ראה שהוא חייל טוב כשהלך בגשם בראש זקוף ולא בראש מושפל כמו כולם. אביחי אהב את הגשם ולפעמים היה מושך את לירז או אותי לגינה לרקוד איתו יחפים בגשם. המ"פ שלו גם סיפר לנו שאביחי היה קשר נהדר, כשהיה מבין את הבקשה של המ"פ עוד לפני שסיים לבקש והיה עושה במאה ועשרים אחוז שלו.

הוא לא היחיד שסיפר לנו את זה. חברים מהטירונות סיפרו שהוא היה תמיד מתחת לאלונקה או מושך חבר'ה מסוף המסלול לתחילתו ומסייע להם. בכל מסלול של עשרה ק"מ אביחי היה הולך עשרים וחמישה ק"מ בעצם מרוב חזרות הלוך ושוב מתחילת הקבוצה לסופה כדי לעודד את המזדנבים. אימא שלי ואני זוכרות את הפצעים הפתוחים בידיים וברגליים שנגרמו מהמאמץ המטורף הזה. כששאלו אותו איך הוא לא בסיירת הוא אמר שבסיירת זה קל לתת את המאה אחוז כי כולם נותנים מאתיים אחוז, ושהוא הגיע לגדוד ושמח על זה כי הוא יכול לעזור לאחרים, לעודד, לתת מוטיבציה ולעזור להיכנס לכושר. אחד החברים שאל אותו אם לא קשה לו או כואב לו אז אביחי ענה לו: "כשאני עוזר למישהו שכואב לו – לא כואב לי! כשאני עוזר למישהו שקשה לו – לא קשה לי!"

עשינו מהמשפטים האלה סטיקרים.

אמת ורגישות

אביחי גם היה אבא מסור. לא רק לשתי בנותיו אלא ל-12 בנות נוספות במסגרת עבודתו עם אשתו טל בכפר הילדים 'תלפיות'. במשך שנתיים הם ובנות השירות היו המשפחה של הבנות האלה, שמגיעות מבתים שלא יכולים להחזיק אותן ומוגדרות נערות בסיכון. את אחת הבנות הוא אהב במיוחד כי לא היה לה אבא. הוא היה אומר "אני אבא שלה". בהלוויה שלו היא לא הצליחה להפסיק לבכות.

אביחי תמיד רצה את הכי טוב לאשתו ולבנות. הוא היה נותן לבנות להתמודד עם תסכולים קלים או כעסים שונים ואומר שהוא בונה להן חוסן כדי שיגדלו להיות מבוגרות עם בטחון עצמי ויכולת לעמוד מול אתגרים וקשיים.

אביחי סיים את שנתו השנייה בלימודי הנדסת חשמל בהצטיינות, וחבריו מספרים עליו שהוא היה מצליח להבין דברים מסובכים ולהסביר אותם בפשטות וככה היה עוזר להם במבחנים.

בשנים האחרונות לירז והוא הקימו משפחות והיו מאוד קרובים בשיחות עומק על החיים, על זוגיות, על חינוך ילדים. הוא, טל ושתי בנותיהם (וזו שבדרך) היו אמורים לעבור לגור ביישוב סמוך ליישוב של לירז וכבר ממש חיכו שהילדים ילמדו באותן מסגרות חינוכיות.

הקרבה איתי הייתה יותר של עשייה, לאורך השנים תמיד הייתי האחות הגדולה שפותרת פלונטרים. אם טל הייתה צריכה בדיקה מסוימת, אני זו שהצליחה למצוא לה רופא שיקבל אותה מהיום למחר, למשל. גם כשאביחי היה צעיר יותר אני הייתי האחות הגדולה שסוגרת פינות: הלכתי במקומו לשבעה של חבר מהישיבה שנפל בצוק איתן כי הוא היה בעוצר יציאות, הכנתי עוגה לבר מצווה של ילד שהוא היה חונך בימי שישי, אך לא יכול היה להגיע למסיבה כי היה בצבא וכו'.

קשה להסביר כמה מיוחד אביחי היה בשילוב הנדיר בין איש אמת, שיכול גם להיות מאוד נוקב בוויכוח ובעל שכל חריף וחד, ומצד שני לב עדין ורגיש שלא אהב קונפליקטים. כשהייתי רבה איתו ורצה לאימא שלי להתלונן עליו הוא לא היה מדבר, הוא היה אומר "זו אחותי הגדולה והיא כועסת ואני לא רוצה להגיד מה היא אמרה לי". היינו יכולים לריב ריב ענק וכמה דקות אחרי הוא היה נכנס אלי לחדר ואומר לי "עזבי אחותי זה סתם שטויות את רוצה לבוא איתי לריקושט?". כשסיפרתי לו על קושי מסוים שהיה לי ממש עלו לו דמעות בעיניים מרוב שהוא כאב את כאבי. כשהתחלתי לצאת לדייטים ובחורים היו פוסלים אותי הוא היה הטלפון הראשון שהייתי בוכה לו, והוא היה אומר לי כל הזמן "עזבי אחותי את סתם גדולה עליהם, הם לא מבינים איך להתמודד קחי את זה כמחמאה".

היום השלישי ללחימה

לפני כשנתיים המ"פ של אביחי במילואים עבר מחטיבת כפיר לחטיבת הקומנדו, ואביחי רצה לעבור יחד איתו. עם קצת הפעלת קשרים ועזרה משמים, ולאחר חודשים של תחנונים, הוא הצליח לעבור לגדוד 7008 והיה המאושר באדם כשעבר. הגדוד הזה הוא גדוד ששומר על כשירות גבוהה ואביחי הצליח, עם כל העומס, לדחוף גם המון מילואים.

כשהתחילה המלחמה הוא גויס בצו 8 בבוקר שמחת תורה ועזב את טל, שתי הבנות ואורחים שהיו אצלם בחג. ביום השלישי ללחימה אביחי וחבריו סרקו שטח מצפון רצועת עזה לכיוון שדרות, לאחר שמסק"ר יצר איתם קשר ודיווח על בריחה של מחבל. אביחי, שגם בחטיבת כפיר וגם בקומנדו היה קשר מ"פ שהמפקדים אהבו מאוד בגלל שהגדיל ראש ואפשר היה לסמוך עליו, סרק יחד עם יובל הלבני אזור צמוד לכביש 43 ליד צומת שער הנגב.

מתלולית חול מכוסה שיחים שהייתה צמודה לשם נפתחה אש, ואביחי נפגע מיידית. אביחי ויובל נהרגו במקום ולאחר מספר דקות נפגע ונהרג גם איתן נאמן, מהתאג"ד שאביחי ויובל אבטחו. הכוח השיב אש ונעזר אפילו בטנק וגילה שם מחפור חמאס שלידו ציוד לשהייה ארוכה ועמדת ירי מבוטנת (שבגללה, מתברר, היו צריכים את עזרת הטנק בחיסול היורים). התכניות של המחבלים היו להישאר באזור עד צמצום הכוח הצבאי באזור לאחר המלחמה, ואז לצאת ולפגוע בתושבי שדרות. בזכות אביחי וחבריו ניצלו חיים רבים. אנו מתנחמים בכך ובכך שהוא לא סבל ומרצחיו חוסלו במקום.

נתגעגע תמיד ונעשה הכול כדי להגדיל את רסיסי האור שהשאיר פה ולהאיר בעזרתם את העולם, בדרכו המיוחדת של אחי הקטן ומורי הגדול.

זכיתי לאהוב❤

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

תגובה אחת

  1. הוא נשמע בנאדם מקסים, אבידה גדולה. התרגשתי מאד מהמשפטים של הסטיקרים. משתתפת בצערכם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

תגובה אחת

  1. הוא נשמע בנאדם מקסים, אבידה גדולה. התרגשתי מאד מהמשפטים של הסטיקרים. משתתפת בצערכם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *